ר"מ בישיבה
נשאלתי בחילוק הלשון בין הרמב"ם ואדה"ז בהקדמה להל' פסח, שאדה"ז כותב "הלכות פסח יש בכללן שמונה מצות, שלש מצות עשה וחמש מצות לא תעשה וזהו פרטן וכו'" - ע"ד לשונו של הרמב"ם,
אמנם בהמצוה הב' שכותב יש שינויים בין אדה"ז והרמב"ם; שהרמב"ם כתב "המצוה להשבית שאור מארבעה עשר" (או בארבעה עשר), ואדה"ז כתב בלשון המצוה "לבער חמץ מן העולם מחצות היום ולמעלה". היינו דברמב"ם לא מובאת ההדגשה לבער חמץ מן העולם.
והנה בהתוועדויות תשמ"ה ח"ד (עמוד 2159) - מצויין בשו"ע אדה"ז בהוצאה החדשה - וז"ל: "ובהמשך לזה כאן המקום להעיר על דיוק בשו"ע אדה"ז בקשר ובשייכות לדברי הרמב"ם בשיעור היומי - דיוק שלא שמים לב אודותיו . . ישנם אמנם שינויים בין לשון אדה"ז ללשון הרמב"ם - הן שינוי בלשון כמו "חמץ" במקום "שאור" והן הוספת פרטים כמו הפרטים לתערובת חמץ ועוד שינויים כיו"ב - אבל בכללות - הרי זה בדוגמת לשונו של הרמב"ם בשיעור היומי". ובסוף הקטע שם: "ומכאן רואים עד כמה יש לדייק בשו"ע אדה"ז וכידוע שגדולי האחרונים היו מדייקים בכל תיבה ותיבה בשולחנו של אדה"ז, ויה"ר שיוסיפו בלימוד השו"ע של אדה"ז באופן של דיוק בכל פרט ופרט כו'". ע"כ הלשון בהשיחה שם.
והנה במצוה הב' ישנם ג' שינויים: א. מה שהעיר שם דאדה"ז נקט חמץ וברמב"ם נקט שאור. ב. דהרמב"ם נקט הלשון להשבית, ואדה"ז לבער ובתוספת לבער חמץ מן העולם. ג. דהרמב"ם כתב מארבעה עשר ואדה"ז מדגיש מחצות היום ולמעלה.
ויש לבאר דלשיטתם אזלי בגדר מצות תשביתו מהת': דשיטת הרמב"ם היא דתשביתו הוא ביטול, כמבואר ברמב"ם חו"מ פ"ב ה"ב, ושם לא הזכיר כלל ביעור חמץ לפי הנוסח שלנו ראה כס"מ שם.
משא"כ אדה"ז פסק בסי' תלא סעי' ב' דתשביתו הוא ביעור, והביטול הוא רק כדי שלא לעבור בב"י אבל אינו מקיים עי"ז מצות תשביתו כשיטת התוס' ד, ב, ועוד.
ולפי"ז: הרמב"ם נקט הלשון "תשביתו" "להשבית", שזהו הלימוד לפי שיטתו, דנכלל כאן ביטול חמץ מדנקט קרא תשביתו ולא תבערו, וזמן המצוה הוא אדרבה - קודם חצות, דלאחר חצות אינו יכול לבטל, והלכך כתב הרמב"ם "בארבעה עשר" ולא כמו שכתב אדה"ז "מחצות היום ולמעלה".
וזהו מתאים יותר לפי הנוסחא ברמב"ם בארבעה עשר, דרק בע"פ קודם חצות מקיים המצוה ולא לאח"ז.
וכבר העירו המפרשים בזה, ראה בהגהות 'בני בנימין' שם.
אבל לפי אדה"ז שהמצוה היא הביעור ולא הביטול, הנה זמן מצותו הוא רק מחצות היום מה"ת ולא קודם, וכמבואר בסוגיא פסחים יב, ב בפלוגתתם דר' יהודה וחכמים לפי שיטת התוס' ועוד.
ולפי"ז יבואר גם מה שהרמב"ם לא נקט הלשון לבער מן העולם, דלדידי' ההשבתה היא בלב - "ביטול שישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל" (לשון הרמב"ם פ"ב ה"ב). וזהו הדיוק בקרא "תשביתו שאור מבתיכם" להרמב"ם.
משא"כ לדעת אדה"ז זהו ביעור כפשוטו - לבער מן העולם, וכמ"ש אדה"ז בסי' תמה דלא מהני להוציא החמץ מרשותו אלא צריך שיבוער מן העולם ע"י פירור וכיו"ב.
דכיון דמחצות היום החמץ אינו ברשותו, ואעפ"כ עובר, מה מהני שישים החמץ במקום הפקר הרי בין כך אסור בהנאה ואעפ"כ עובר.
משא"כ להרמב"ם דההשבתה היא קודם חצות ע"י ביטול שאז החמץ מותר, אין ההדגשה שיבוער מן העולם אלא שיושבת בלבו.
ולפי"ז צריך לומר דהא דהביא הרמב"ם בפ"ג דין ביעור חמץ - אם יש לו חמץ לאחר חצות שצריך להשביתו בכל דבר ע"י פירור וכיו"ב (וראה אדה"ז סי' תמה בקו"א דלהרמב"ם הפירור היא מה"ת),
יש לפרש כמבואר במפרשים דאי"ז מדין תשביתו אלא דנלמד מנותר, דאיסורי הנאה צריך לבערו מן העולם. אבל המצוה דתשביתו מתקיימת רק בביטול והלכך בפ"ב לא נקט כלל ביעור.
ולפי"ז יש לומר גם דהרמב"ם נקט לישנא דקרא "תשביתו שאור", דכיון דאיירי בביטול נקט הלשון דקרא תשביתו שאור דמיני' יליף דין ביטול, אבל לפי אדה"ז דהמצוה היא הביעור ולא ביטול נקט הלשון דגמ' אין ביעור חמץ וכו'.
והנה לפי הנוסחא בכס"מ דהרמב"ם בפ"ב כתב דלחמץ ידוע לא מהני ביטול אלא ביעור משא"כ לחמץ שאינו ידוע המצוה היא בביטול.
ולפי"ז שפיר מובן הגירסא מארבעה עשר - דהמצוה נמשכת בפסח נמי ע"י ביעור.
מ"מ נקט הלשון להשבית שכולל ב' האופנים במצוה - ביעור וביטול, וכמבואר ברמב"ן פסחים ד, ב,
משא"כ לדעת אדה"ז הביטול אינו לקיום המצוה אלא כדי שלא לעבור בב"י כמבואר כמה פעמים בשיטת אדה"ז.
והנה בראשונים נחלקו אם מתקיימת המצות דתשביתו ע"י מכירה לנכרי או לא וצריך דווקא ביעור, (ראה בפ' כל שעה בתוס' ורא"ש שם), ודעת אדה"ז בסי' תמה היא דצריך לבערו מן העולם, וכמו שמבאר שם שהרי אינו ברשותו מחמת איסור ההנאה ואעפ"כ עובר ומה מהני שיוציאו מרשותו.
אמנם יש לדון בדעת הרמב"ם לפי הנוסחא בכס"מ שיש בתשביתו ב' אופנים - ביעור וביטול, האם מתקיימת המצוה ע"י מכירה לנכרי.
והנה ברמב"ם פ"ג מחו"מ הי"א כתב: "נתנו לנכרי קודם שעה ששית אינו צריך לבער" ומשמע דלאחר שעה שישית לא מהני תו נתינה לנכרי. וכן כתבו מפרשים לדייק מהרמב"ם. וא"כ נמצא דלהרמב"ם גם הביעור צריך להיות באופן שמבוער מן העולם, ובנתנו קודם שש דאינו צריך לבער, היינו דאין כאן חיוב של השבתת חמץ ולא שמקיים עי"ז מצות השבתה. והא דלא הדגיש לשון זו לבער חמץ מן העולם כמו שכתב אדה"ז, יש לומר כנ"ל בב' אופנים: א. דהמצוה היא רק ביטול והביעור הוא מחמת איסורי הנאה. ב. שכולל נמי ביטול.
Download PDF