בריש מס' ב"ק (ב, א) כתבו התוס' (ד"ה ולא) וז"ל: "וקצת קשה דמשמע דעונשין ממון מן הדין, ובמכילתא תניא כי יפתח כי יכרה, אם על הפתיחה חייב על הכרי' לא כ"ש, אלא ללמדך שאין עונשין מן הדין. ומיהו בפ' הפרה (לקמן מט, ב) דריש לי' לדרשא אחרינא, שעל עסקי פתיחה וכרי' באה לו, או להביא כורה אחר הכורה, שסילק מעשה ראשון", עכ"ל. היינו שלדעת התוס' נחלקו הש"ס שלנו עם המכילתא, דלש"ס דידן עונשין ממון מן הדין, ולהמכילתא אין עונשין ממון מן הדין.

אמנם הרשב"א לא ס"ל כן, וכמ"ש לקמן (ב, ד) וז"ל: "ואי קשיא לך דמשמע דאין עונשין מן הדין אף בנזיקין, וכדאמרינן במכילתא תניא כי יפתח איש בור או כי יכרה, אם על הפתיחה חייב על כורה לא כ"ש, ללמדך שאין עונשין מן הדין - מסתברא לי דלא אמרו כן אלא בנזקי בור, מפני שהוא חידוש, וליכא בכולהו נזיקין דכוותי', לפי שאין דרכו לילך ולהזיק, ועוד שאינו שלו, ואפ"ה עשאו הכתוב כאילו הוא שלו, ועוד שהניזק בא לרשותו של מזיק, דהיינו חלל הבור, ואין עונשין מדין כזה, שאין לך בו אלא חידושו, אבל שאר נזיקין שממונו הולך ומזיק, עונשין בהן מן הדין", עכ"ל. היינו שלהרשב"א גם להמכילתא עונשין ממון מן הדין בכלל, ורק המכילתא ס"ל שבור שאני מפני שהוא חידוש. ואין לילף מבור לשאר המקומות, כי הכלל הוא שמחידוש לא ילפינן כי אין לך בו אלא חידושו.

והקשה בספר 'פורת יוסף' דבתוס' בחולין (סד, א) ד"ה ואם ריקמה כתבו דאם נמצא חידוש בשני דברים אין זה בגדר חידוש, ואפשר ללמוד ממנו על מקום אחר, א"כ למה נק' בור "חידוש" מטעם שהתורה עשאו כאילו ברשותו, והרי ענין זה נמצא בעוד מקום, בחמץ בפסח, וכדאי' לקמן (כט, ב; ובפסחים ו, ב) "אמר ר' אלעזר משום ר' ישמעאל שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן, בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה", - הרי שנמצא כן בב' מקומות, וכבר אי"ז בגדר "חידוש".

ולתרץ קושייתו י"ל בהקדים מה שבסוף המשנה אי' "הצד השוה שבהם שדרכו להזיק ושמירתו עליך", וגירסת הרי"ף והרא"ש הוא "הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וממונך ושמירתו עליך". אבל הרשב"א כתב שאין לגרוס "וממונך", דאף שעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו "מ"מ אין לקרותו ממונו".

ובנוגע לשיטת התוס', אינו ברור, ותלוי בשינוי הגירסאות בתוס'. דהנה לקמן (ג, ב) כתבו התוס' ד"ה וממונך וז"ל: "לאו דוקא גבי בור, דלאו ממונו הוא, וכן גבי אש, דפשיטא דאם הדליק גדישו של חבירו באש של אחר, דחייב" עכ"ל. ולקמן (ד, סע"א) כתבו התוס' (ד"ה אדם) וז"ל: "מכאן משמע דלא גרסינן במתני' וממונך..ומשו"ה אין צריך למוחקו כדפירשתי לעיל", עכ"ל. הרי שכתבו התוס' בפירוש שאין צריך למוחקו. שעפ"ז מובן ג"כ מדוע כתבו התוס' לעיל "לאו דוקא גבי בור, דלאו ממונו הוא...", ולא כתבו "בבור אינו ממונו" וכיו"ב, כי רצו לומר, שאכן אפשר לגרוס בהמשנה "וממונך", כ"א זה "לאו דוקא", היינו אי"ז ממונך כבשאר הנזיקין.

וכ"ה גם לפי גירסת כת"י (הובא בש"ס 'עוז והדר') בהתוס' השני "ומשום בור אי"צ למוחקו" (במקום "ומשו"ה אי"צ למוחקו"), הרי שאכן גורסים התוס' "וממונך" בהמשנה. ורק לפי גירסת המהר"ם "ומשום בור ואש נמי צריך למוחקו", נמצא שס"ל להתוס' שאין לגרוס "וממונך" (אלא שצ"ע לפ"ז מדוע כתבו לפנ"ז "לאו דוקא גבי בור..", ולא כתבו באופן ברור, שבבור אינו כן).

ונקודת המחלוקת האם אפשר לגרוס "וממונך" בהמשנה מטעם שבור אינו ברשותו של אדם, תלוי איך לומדים מאמר ר' אלעזר דלעיל "ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו", דיש לפרשו בב' אופנים [ובאמת בג' אופנים, אלא שלעניננו נוגע ב' האופנים, ויש להתאים האופן הג' לא' משני הדרכים], כדלהלן.

דהנה בכ"מ שמצינו שהתורה אמרה שענין א' נעשה כענין שני יש לבארו בב' אופנים: א) התורה מחדשת שהענין הא' נעשה בפועל הענין הב'. ואפי' בנידון שבפועל בגשמיות אין רואים איך שענין הא' נעשה הב', מ"מ מצד ההלכה כ"ה. וכ"ש בנדון כשכל כולו של הענין הוא ענין של הלכה; ב) כוונת חידוש התורה היא (לא שהענין הא' נעשה הענין הב', כ"א) שהענין הא' נשאר מה שהוא, אלא שלגבי הלכות מסוימות דנים בזה כמו שדנים ענין הב', אף שלפועל אינו ענין הב'.

ואבוהון דכולהו הוא גדר שליחות, שיש לבאר מה שאמרו "שלוחו של אדם כמותו" בב' אופנים: א) השליח נעשה המשלח, ולכן מועיל מעשה השליח עבור המשלח, כי באמת המשלח עשה הפעולה; ב) השליח בפירוש אינו נעשה המשלח, גם לגבי פעולת השליחות, כ"א נשאר מי שהוא. ואעפ"כ חידשה התורה שכשהשליח עושה הפעולה ה"ז מועיל בשביל המשלח.

[ויש בזה גם אופן ג' - אופן אמצעי, שאין השליח נעשה כמותו ממש דהמשלח, מ"מ מעשה השליח

מתייחסת להמשלח שכאילו המשלח עשה המעשה].

וכמבואר בהרבה משיחותיו של כ"ק אדמו"ר זי"ע, מיוסד על מ"ש בלקח טוב להגר"י ענגיל (סי' א).

ובפשטות, אף שלפי אופן הא' ה"ז חידוש גדול יותר מלפי אופן הב', כי לומר שהשליח נעשה כמותו ממש דהמשלח הוא חידוש נפלא, משא"כ לאופן הב' אין אומרים חידוש כזה, מ"מ לאחר שנתחדש הדין, אז האופן הב' הוא חידוש גדול יותר. כי לאופן הא', לאחר שהתורה חידשה שע"י מינוי השליחות נעשה שהשליח הוא המשלח, אז כבר אין שום חידוש מה שפעולת השליח מועלת להמשלח, כי המשלח עשה הפעולה. משא"כ לאופן הב' מה שפעולת השליח מועלת להמשלח, הוא חידוש, שאף שלא המשלח עשה הפעולה, מ"מ ה"ז מועלת בשבילו.

והנה כמו שהוא בנוגע שליחות, כ"ה בנוגע לכל דבר שהתורה חידשה שדבר א' נעשה כדבר השני, שיש לבארו בב' אופנים [ובאמת בג' אופנים] אלו: א) הדבר הא' נעשה ממש כמותו ממש דהדבר הב'; ב) הדבר הא' נשאר מה שהוא, ואעפ"כ חידשה התורה שדינו כדבר הב'. וכמו בשליחות ביארנו שמצד א' אופן הא' הוא חידוש גדול (בנוגע לזה שחידשה התורה מעיקרא כללות הדין), אבל מצד השני לאחר שהתורה חידשה הכלל, אז יש חידוש גדול יותר באופן הב', כי לאופן הא', לאחר שענין הא' נעשה ענין הב', כבר אין חידוש איך זה מועיל, משא"כ לאופן הב', הרי זה מה שמועיל הוא חידוש, שאף שאינו ענין הב', מ"מ מועיל כמו ענין הב'.

בסגנון אחר: לאופן הא' הרי נעשה הדבר הא' הדבר הב' באופן "חיובי". אבל לאופן הב' הפי' הוא ענין "שלילי", שאין כאן חסרון מה שחסר ענין הב'. כלומר בד"כ אא"פ לפועל הדבר אם אי"ז ענין הב', ע"ז חידשה התורה שלא איכפת להתורה שחסר ענין הב', ואעפ"כ מועיל ענין הא'. ז.א. התורה שוללת בנדון זה החסרון דהעדר ענין הב'. וזהו חידוש גדול יותר מאופן הא', שאע"פ שבד"כ יש חסרון אם אין כאן ענין הב', מ"מ בנדון זה לא אכפת לן חסרון זה. וכנ"ל, שחקירה זה יש לחקור בכ"מ שארז"ל שדבר א' ה"ה כמו דבר שני, כמו שוה כסף ככסף, זמן דתוס' שבת ה"ה כשבת, וכיו"ב בכו"כ ענינים (אלא שלפעמים ה"ה באופן הפוך, כמו אונס שזה כאילו לא עשה וכו' וכו'. וראה שערי ישיבה גדולה חי"ז עמ' 310 ואילך שמצוין שם לל"ה מקומות בלקו"ש השייכים לחקירה הנ"ל, שיש לפרש הענינים בג' אופנים דלעיל).

ועפ"ז נמצא שכ"ה בנוגע להא דאמרו "שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה", שיש לפרש "עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו" בב' אופנים דלעיל: א) שאכן למד איסור ב"י וב"י. ולגבי חיוב בור, ה"ז ברשותו ממש; ב) הפי' הוא שלא נעשו ברשותו, אלא שהתורה חידשה שאף שבד"כ אם אינן ברשותו יש טעם שלא לחייבו, מ"מ לא איכפת להתורה חסרון זה בנדו"ד, ומחייבו אע"פ שאינו ברשותו, כמו שהי' הדין באם הי' ברשותו.

וי"ל שבזה נחלקו התוס' והרשב"א האם גרסינן במשנה "וממונך" (עכ"פ מצד בור), שלהתוס' (לפי גירסת הכת"י "ומשום בור אי"צ למוחקו", וכן לפי מ"ש "לאו דוקא גבי בור..") אכן הפי' הוא שהתורה עשאו שנעשה שלו, וא"כ אפשר לגרוס בהמשנה "וממונך", כי לפועל ה"ז ממונו, כי התורה עשאו לממונו [ואעפ"כ אפשר לומר ע"ז "לאו דוקא". כי סו"ס אי"ז דומה ממש לשאר הדברים. כי הם שלו מעיקרא].

משא"כ הרשב"א ס"ל כאופן הב', שאפי' לאחר שעשאו כאילו הוא ברשותו, לא נעשה שלו, כ"א התורה חידשה לחייבו למרות שאינו שלו (כאילו הוא שלו), לכן ס"ל שאא"פ לגרוס "וממונך", כי גם לאחר חידוש התורה אין הבור שלו.

ומזה מסתעף האם אפשר לבאר הפי' בהמכילתא שבור שאני מטעם "שאינו שלו ואפ"ה עשאו הכתוב כאילו הוא שלו", שלדעת התוס' אין לומר כן. כי סו"ס ה"ז נעשה שלו. ומוכרחים לומר שכוונת המכילתא היא שבכלל אין עונשים ממון מן הדין. וחולק על הש"ס שלנו. אמנם לדעת הרשב"א פשוט שבור שאני, כי בור אינו ממונו גם לאחר שחידשה התורה שחייב בבור, ולכן אין מוכרח לומר שהמכילתא חולק על הש"ס, כי אפ"ל בנקל שרק בבור ס"ל כן, כי בור שאני [ואעפ"כ גם להרשב"א יש קצת מחלוקת בין המכילתא והש"ס, שהמכילתא ס"ל שאכן מחמירים שבור שאני לגבי הדין שאין עונשין מן הדין, והבבלי, (שמתרץ הקושיא "אם על הפתיחה חייב על הכרי' לא כ"ש" באופן אחר) ס"ל שאי"ז מספיק לומר שבור שאני לגבי עונשין מן הדין. ואולי לפי שס"ל שלאחר שחידשה התורה שאכן חייב בבור (אף שאינו שלו באמת), נעשה זה כשאר דיני ממונות, ואין לחלק ביניהם. ובכל אופן, זהו מחלוקת קטנה, ועדיף לומר שבזה נחלקו, מלומר שנחלקו בכללות הדין האם עונשין ממון מן הדין, כשיש סברא לומר שבור שאני, לפי שאינו שלו].

והנה ע"פ מה שנתבאר שלשיטת הרשב"א הכוונה באמרם "ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו" הוא לא שנעשה שלו, כ"א באופן שלילי, שלא איכפת לתורה שאינו שלו, הי' מסתבר לכאורה שלשיטת הרשב"א כ"ה בחמץ, שהרי אמרו כן ביחד על בור ברה"ר ועל חמץ בפסח, שבפשטות בשניהם היא כוונה אחת, מ"מ יש מקום גדול לחלק ולומר שרק בבור ברה"ר כ"ה הכוונה, משא"כ בחמץ בפסח הכוונה היא שאכן עשה התורה שחמץ נעשה ברשותו באופן חיובי (גם לשיטת הרשב"א).

כי בבור ברה"ר מעיקרא לא הי' הבור שלו, כי חפרו ברה"ר (חוץ מבאם חפר הבור ברשותו, והפקירו אח"כ, עם כל הפרטים והשיטות בזה, אבל הדין הסתמי של בור הוא שחפרו מעיקרא ברה"ר), משא"כ חמץ בפסח, הרי עד הרגע שנעשה אינו שלו (מטעם שנאסר בהנאה כשבא זמן איסורו), הי' בפועל שלו - ומזה מסתעף החילוק:

בבור ברה"ר צריכה התורה לחדש דבר מעיקרו, לומר שדבר שאינו שלו נעשה שלו, בזה אמרי' (לשיטת הרשב"א), שמדוע נאמר כן, הרי קל יותר לומר שהתורה אמרה שנשאר כמו שהוא עד עכשיו, שאינו שלו, ואעפ"כ חייב (וכפי שנת"ל שלומר שנעשה ממש שלו, זהו חידוש הכי גדול, וכ"ז שאין מוכרח אין אומרים כן (אף שאח"כ יהי' חידוש גדול יותר אם נאמר שאינו שלו, מ"מ בתחלה קל יותר לומר שלא נעשה שלו).

משא"כ בחמץ בפסח, ה"ז להיפך: עד עכשיו ה"ז שלו, ורק צריכים לומר שהתורה חידשה שישאר כמו שהוא עד עכשיו, כלומר: אף שבאמת הי' צריך המצב להשתנות, שמכאן ולהבא יצא מרשותו, אמרה תורה שנשאר המצב כמו שהוא (לגבי ב"י וב"י), ונמשך להיות שלו. ואין בזה חידוש גדול כ"כ כמו באם היינו אומרים כן בבור, כי בבור היתה התורה צריכה לשנות המצב באופן חיובי, ולומר שדבר שאינו שלו יהפוך להיות שלו, משא"כ בחמץ רק אמרה תורה באופן שלילי, שאין מניחים המצב להשתנות, ונשאר כמו שהי' עד עתה [ואף שחז"ל אמרו הלשון "ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו", על בור ברה"ר וחמץ בפסח ביחד, מ"מ אפ"ל בזה ב' כוונות שונות, כמבואר בלקו"ש ח"ט (עמ' 185 הערה 11) וז"ל: "בכ"מ מצינו לשון אחד בכוונות שונות - ראה תוד"ה אדם (חולין סח, א). וצע"ק בתוד"ה אלימא (קידושין מח, א) ובמקומות שהובאו ביד מלאכי כלל שעד. שדי חמד כללים, צח]".

ואם הנ"ל נכון כבר מתורץ קושיית הפורת יוסף (שאיך אמרי' בבור שמה שהכתוב עשאו כאילו ברשותו הוא חידוש, ואין לך בו אלא חידושו, והרי חידוש זה ישנו בעוד ענין, בחמץ בפסח, וכבר אינו חידוש) - כי הטעם שזה נק' חידוש בבור, ה"ז לפי שנשאר אינו שלו, ואעפ"כ חייב, וכנ"ל בארוכה, וזה נמצא רק בבור ולא בחמץ, כי בחמץ אכן נעשה שלו, וכנ"ל. ובמילא נשאר שחידוש זה הוא במקום א', בבור, ומתאים לומר ע"ז "אין לך בו אלא חידושו".

והנה עפ"ז יש לתרץ ג"כ מה שיש להקשות כעין קושיית הפורת יוסף ממ"ש אדמו"ר הזקן בשו"ת שלו (סוף סי' יד) בנוגע שור הנסקל. דהנה שאלו ממנו קושיא אלימתא: לאחר שנגמר דינו נאסר בהנאה, ואינו שלו, כדאי' בכריתות (כז, א) "שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה בו", והרי הדין הוא (ב"ק יג, ב) "נגח ואח"כ הפקיר פטור..דבעינן שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד", וא"כ לאחר שנעשה שור הנסקל, וכבר אינו שלו, לכאו' אין לחייב הבעלים על הזיקו, וא"כ מדוע הקשה בגמ' (ב"ק צ, ב) על מ"ש "מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות, קדמהו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי, ליזהר ולדייני' נמי ממונות", ולכאו' מאי קושיא היא זו, הרי לאחר שנגמר דינו שהוא שור הנסקל כבר אין הוא בעליו, ואין לדייני' דיני ממונות, כי הוא כמו "נגח ואח"כ הפקיר פטור..דבעינן שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד" (וכן הקשו הרבה מפרשים, נסמנו בהערות לשו"ת אדה"ז שם).

ומתרץ אדה"ז וז"ל: "דהתם משום יאוש לחודי' נגעו בה..וס"ל להרמב"ם..דכל הקודם זכה לאחר יאוש, כמו בהפקירו, אעפ"כ אין דינו כמפקיר בפירוש ממש מדעתו ורצונו הטוב. ויש חילוק ונפק"מ אפי' לענין זכי' עצמה, וכ"ש הכא לענין שאינו יכול להפקירו מדעתו ורצונו לאחר שנגמר דינו, כמו שאינו יכול להקדישו, משום דלאו ברשותי' קאי, כדפרש"י שם, וכמו חמץ לאחר שש שאינו יכול לבטלו ולהפקירו ולהוציאו מרשותו שלא יעבור עליו בב"י, וגם אם הפקירו אינו יוצא מרשותו, ועובר עליו בב"י כאילו הוא שלו, וכן בבור ברה"ר שהפקירו חייב על נזקיו כשלו, כדאי' בגמ' א"ר אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו כו', וה"ה נמי בשור שהמית והזיק ונגמר דינו למיתה אינו יכול להוציאו מרשותו מדעתו ורצונו, ע"י שמפקירו, שלא נוכל לגמור דינו על הנזיקין משום דכתוב והועד בבעליו והוא אינו בעליו משהפקירו והוציאו מרשותו, אלא בע"כ הוא בעליו, לענין שגומרים דינו בפניו על הנזיקין, ואף שכל הקודם זכה, זהו ענין הפקר ממילא ע"י יאוש שלא ברצונו, אבל הוא אינו יכול להפקירו להוציאו מרשותו מדעתו ומרצונו ע"י הפקר זה, קרינן בי' והועד בבעליו" עכ"ל.

הרי נמצא שגם שור הנסקל נכנס בכלל הדברים שאינם שלו (כי הוה אסבה"נ), ואעפ"כ עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, שחייב על נזקיו (כמו בחמץ בפסח, שאינו שלו, ואעפ"כ חייב בב"י וב"י כאילו הוא שלו, וכן בבור ברה"ר), וא"כ ישנו עוד ענין עם חידוש זה, ולא רק בור ברה"ר. וקשה קושיית הפורת יוסף דכבר יצא מגדר "חידוש".

אמנם עפהנ"ל מובן שגם בשור הנסקל הכוונה שלגבי התחייבותו על הנזיקין ה"ז שלו ממש כחמץ בפסח, (שלא כבור ברה"ר שרק לא איכפת לן מה שאינו שלו), כי גם בשור הנסקל מעיקרא הי' שלו, וכשנאסר בהנאה המשיכה התורה בעלותו. וא"כ נשאר בור ברה"ר דבר אחד עם חידוש כזה, שנשאר אינו שלו ואעפ"כ חייב כאילו הוא שלו.

אלא שיש לעיין קצת, שלכאו' גם באש כ"ה, לפי שיטות הראשונים שאם הדליק גדישו של חבירו באש של אחר ולא שלו, ג"כ חייב. וא"כ בפשטות גם בזה אמרי' הכלל הנ"ל ש"אינו ברשות של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו", ובזה בפשטות הוא כמו בבור שלא נעשה שלו, כי גם באש מעיקרא לא הי' שלו, וא"כ כבר ישנם שני דברים עם חידוש זה, והדרה קושיית הפורת יוסף לדוכתה.

אבל פשוט שמאיזה טעם לא נכנס אש בגדר זה, והא ראי' שזה לא נכלל במאמר הנ"ל, ובדוקא אמרו "שני דברים אינן ברשותו של אדם..בור ברה"ר וחמץ.." ובמילא אין להקשות מזה. ועד"ז י"ל בנוגע לשור הנסקל, שמאיזה טעם לא נכנס בכלל זה [אלא שלגבי התירוץ על קושייתנו, אי"ז נוגע, כי כנ"ל אין משם קשה קושיית הפורת יוסף בלא"ה]. וצריכים לעיין היטב מדוע באמת לא נכנסו אש ושור הנסקל בכלל דברי ר"א.