ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא
הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג
א. גרסינן בגמרא (ד,ב) " . . דכו"ע מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור, מנלן? אמר אביי תרי קראי כתיבי, כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, הא כיצד לרבות ארבעה עשר לביעור. ואימא לרבות לילי חמשה עשר לביעור [והיינו דמפסוק שבעת ימים גו' היינו למדים איסור חמץ רק מיום הראשון, והפסוק דתשביתו מוסיפה שחייבים להשבית כבר מליל ט"ו]? . . ההוא לא איצטריכא ליה דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה [אשר מזה היו יודעים כבר שאיסור חמץ מתחיל מליל ט"ו גם בלי הפסוק דתשביתו] . . ".
ובביאור לימוד זה של אביי נחלקו רש"י ותוספות, רש"י פירש דבאם כוונת הפסוק ד'תשביתו' היתה ליום ראשון של פסח אז היתה בסתירה להפסוק דשבעת ימים גו' דמשמעו שכבר בהתחלת יום ראשון לא יהי' חמץ (ומזה מוכח ד'תשביתו' מדבר על ער"פ), ואילו התוספות סב"ל דבאמת לא הי' בזה סתירה דאפשר שהתורה תצווה להשבית את החמץ בתחילת זמן האיסור של שבעת הימים, אלא דה'לימוד' הוא באחד משני אופנים: או שהפסוק ד'תשביתו הוה מ'יתורא' (וכבר שקו"ט המפרשים מהו היתור ואכ"מ), או דמהדרשה דלקמן ד'אך חלק' יוצא דהחיוב של תשביתו אינו מתחיל מיד בתחלת יום אלא באמצעו, וזה הוה באמת בסתירה להפסוק של שבעת ימים שמשמעו שהאיסור מתחיל מתחלת היום.
וממשיכה הגמרא להביא עוד כו"כ שיטות מהו מקור הדבר דחיוב תשביתו מתחיל בי"ד, ולבסוף מביאה שיטת רבי יוסי הגלילי [בגמרא כתוב רבי יוסי סתם אמנם בהגהות ומפרשים כתוב שמדובר בריה"ג] דמכיון שישנה דרשה ד'אך חלק' לכן א"א לפרש שחיוב זה דתשביתו הוה בט"ו דא"כ הוה בסתירה לההיקש הנ"ל בין השבתת שאור לאיסור אכילת חמץ ולאכילת מצה האומרת דאיסור שהיית חמץ מתחלת בליל ט"ו! אלא ע"כ דהפסוק דתשביתו מדברת על יום י"ד.
ומבואר במפרשים דבאמת סברת רבי יוסי הוה בדיוק כמו סברת אביי לפי דרך השני של התוספות, דהא דחיובא דתשביתו הוה בסתירה לאיסור שהיית חמץ כל שבעת הימים הוה (רק) מחמת זה דבחיוב תשביתו נאמר המיעוט ד'אך חלק', משא"כ אילו לא הי' נאמר בה מיעוט זה אז כנראה לא הי' סתירה בין החיובים משום שהיו יכולים להשבית החמץ בתחלת זמן שבעת הימים.
ואכן בתור"פ מביא הוכחה מדברי ריה"ג אלו נגד שיטת רש"י בפירוש דברי אביי, דהא מדבריו רואים - כנ"ל - דבאמת ליכא סתירה בין החיובים בלי המיעוט ד'אך חלק', דלא כדברי רש"י הנ"ל!?
אלא דלכאורה אין כאן קושיא על שיטת רש"י, דבפשוטו אפ"ל דסב"ל דבזה מחולקים שני התירוצים; דלפי התירוץ של אביי באמת ישנה סתירה בין שני הפסוקים גם בלי 'אך חלק' ואילו לפי ריה"ג הרי רק מחמת מיעוט זה ישנה להסתירה.
ובאמת מדוייק היטב בגמרא; א) מזה דאביי אינו מזכיר המיעוט דאך חלק (עד סוף דבריו לתרץ דבר אחר), ואילו ריה"ג מייסד דבריו ע"ז. ב) עצם הענין שהגמרא מביאה תירוצו של ריה"ג כתירוץ חדש בלי לציין "תניא נמי הכי" וכיו"ב (ע"ד שעשתה כשהביאה תירוצו של רבי ישמעאל אחרי דברי רבא), אשר גם זה מורה לכאורה דאינו אותו תירוץ כמו של אביי.
אלא דבסברא צלה"ב במה מחולקים שני תירוצים אלו לדעת רש"י? בשלמא לפי תוספות הרי זה פשוט לכל השיטות דאין סתירה בין איסור שהייה לחיוב השבתה בתחילת זמן האיסור (ואכן אביי וריה"ג התכוונו לדבר אחד - לפי אותו תירוץ של תוספות עכ"פ), אמנם לפי רש"י דבזה גופא פליגי אביי וריה"ג, צלה"ב מהו באמת יסוד החילוק ביניהם (ומה גם דאביי הוה אמורא לעומת ריה"ג דהוה תנא, וא"כ בודאי צריך הסבר מהו יסוד החילוק בין הסברות אשר מחמת זה יכול אביי לומר באו"א מריה"ג).
ב. ונראה לבאר הדברים ע"פ עיון בעוד חילוק בין דברי אביי לדברי ריה"ג; אביי מקשה מפסוק דשבעת ימים עה"פ דתשביתו, אלא דע"ז מקשים דאולי הפסוק דשבעת ימים אוסרת החמץ רק מיום ט"ו ולא מלילו? ומתרצים דמההיקש דהשבתת שאור לאיסור אכילת חמת ולאכילת מצה למדים שהאיסור הוא כבר מליל ט"ו (כנ"ל). ואילו ריה"ג מקשה מיד בתחלת דבריו מהפסוק דתשביתו על ההיקש דהשבתת שאור כו', בלי להזכיר כלל הפסוק דשבעת ימים!?
ובאמת הרי התוספות (ד"ה ואימא לרבות) כבר העירו על דברי אביי שלאחרי שהובא בהמשך דבריו ההיקש שוב לא הי' צריך להביא את הפסוק דשבעת ימים, כמו שרואים בדברי ריה"ג של"צ לפסוק דשבעת ימים ויכולים להוכיח הדבר 'ישר' מההיקש (ובמהרש"א מבואר דבאמת יש לפרש דאביי הזכיר הפסוק דשבעת ימים רק לענין היקש זה שנלמד ממנה).
אמנם י"ל דזהו רק לדעת התוספות בפירוש דברי אביי, ואילו לדעת רש"י מדוייק היטב מדוע אביי מקשה בעיקרו מהפסוק לעומת ריה"ג שמקשה מההיקש כמשי"ת.
דהנה זה דסב"ל לרש"י דהחיוב היוצא מפסוק דשבעת ימים גו' הוה בסתירה לחיוב תשביתו ביום ראשון, הוא בפשטות משום דהפסוק דשבעת ימים גו' מחייב להשבית החמץ כבר לפני הגעת שבעת ימים בכדי שבהגעתם כבר לא יהי' לו חמץ (וכו שמפורש סברא זו בפהמ"ש להרמב"ם על המשנה לקמן דף י"א, וכן הוא לפי ביאורו הידוע של הר"ן (ב'תשובה' - ומצויין כאן בגהש"ס) בפלוגתא זו של רש"י ותוספות).
(מאמר המוסגר: אלא דנראה שהתוספות לא הבינו כן סברת רש"י; דלשון רש"י הוא " . . וכתיב אך ביום הראשון תשביתו הרי שהה בו שעה אחת", ואילו כשהתוספות מביאים דברי רש"י כתבו "מדמחייב ביום הראשון להשבית מכלל דמקצתו מותר". ולהמתבונן נראה דיש הבדל גדול בין ב' הנוסחאות, דרש"י לא אמר שמהחיוב דתשביתו נמצא דיש זמן היתר ביום ראשון, אלא שיש זמן שהוא קיים באותו יום (אחרי שכבר הי' צריך להיות מושבת מלפניו כנ"ל), ואילו התוספות למדו בדבריו דתשביתו 'אומר' דיש זמן של היתר באותו יום.
והנפק"מ בין שני האופנים פשוט, האם לדעת רש"י אפ"ל חיוב תשביתו בזמן איסור חמץ באם לא הי' פסוק אחר המחייב השבתתו לפני הזמן של תשביתו; דמדברי רש"י עצמו נמצא דאין בעי' בזה, דכל הבעי' הי' כנ"ל משום דלפני זמן החיוב של תשביתו כבר הי' החמץ צ"ל מושבת, ואילו לפי 'נוסחת' התוספות ברש"י נמצא דבאמת א"א להיות חיוב של תשביתו בזמן של איסור חמץ, משום דהחיוב עצמו 'אומר' שצ"ל בזמן של היתר!
ונראה פשוט דלפ"ז מבואר מדוע הקשו התוספות על רש"י שתי הקושיות שהקשו, ואילו לפי דברי רש"י כמו שהוא לפנינו באמת אין מקום לקושיות התוספות בכלל, מאחר ששתיהן מיוסדות על הנחה זו דלרש"י 'אומרת' תשביתו שצ"ל בזמן של היתר דוקא וד"ל. ע"כ מאמר המוסגר)
אמנם חיוב השבתה היוצא מההיקש של השבתת שאור לאיסור אכילת חמץ ולאכילת מצה לכאורה אינו אלא להשבית בזמן אכילת מצה שהוא בתחילת ליל ט"ו, וכמפורש בדברי רש"י על ההיקש "משעה שהזהיר שלא לאכול חמץ צוה להשבית השאור . . משעה שחייב לאכול מצה הזהיר שלא לאכול חמץ . . אלמא זמן אכילת מצה ואיסור חמץ והשבתת שאור משחשיכה".
אלא דבשיטת אביי - לדעת רש"י - י"ל, דאע"פ דההיקש לבד לא הי' מחייב אלא השבתה בתחלת ליל ט"ו, אמנם ההיקש הובא בגמרא רק לתרץ הקושיא דאפשר שהחיוב של שבעת ימים מתחיל מיום ט"ו, דע"ז 'ענה' ההיקש דא"א לומר כן דהא האיסור הוא כבר מתחלת הלילה, אבל אחרי שההיקש לימד דבר זה שוב חוזרים לעיקר הלימוד היוצא מקרא דשבעת ימים שצריכים להשבית השאור לפני תחלת השבעת ימים בכדי שבהגעתם כבר לא יהי' חמץ ברשותו.
(ובאמת התוספות שחולקים ע"ז וסב"ל שהחיוב דשבעת ימים אינו מחייב להשבית החמץ לפני שבעת הימים והיו יכולים להשבית בתחלת הזמן, לכן לשיטתייהו סב"ל דאחרי שישנה ההיקש באמת אין צורך בהבאת עיקר הפסוק דשבעת הימים מאחר שאינו מוסיף על ההיקש כלום כנ"ל בדבריהם, משא"כ לשיטת רש"י דישנה בזה הוספה גדולה כמשנ"ת).
אמנם ריה"ג ייסד את דבריו על ההיקש בלחוד בלי להזכיר אפילו גוף הפסוק דשבעת ימים גו', וע"כ דלא התכווין להקשות (ולהוכיח) מעיקר הפסוק דשבעת ימים אלא מההיקש, ואשר לפ"ז באמת לא הי' שום חיוב להשבית לפני הגעת הזמן של שבעת הימים, ושוב אין מזה סתירה לעצם הפסוק המחייב להשבית חמץ ביום הראשון, דהא באמת אפשר להשביתו בתחלת זמנו. ולכן הדגיש בדבריו שהסתירה היתה (רק) מחמת הלימוד מ'אך חלק' אשר משמעו דאין האיסור מתחיל מתחלת הזמן, וזה כבר הוה סתירה לההיקש כמשנ"ת.
במילים פשוטות: ישנה הפסוק דאך ביום הראשון וישנה באותה פסוק הדרשה ד'אך חלק', ועד"ז ישנה הפסוק דשבעת ימים גו' וישנה באותה פסוק ההיקש, ואביי בדבריו מזכיר רק שני הפסוקים בלחוד (בלי הדרשה וההיקש שבהם) ואילו ריה"ג מזכיר (רק) הדרשה וההיקש. ובזה מחולקים רש"י ותוספות; התוספות מבאירם איך דבאמת אין הבדל בין השיטות, דאביי גם התכוין להדרשה ד'אך חלק' (כמו ריה"ג), וגם לשיטתיה אחרי שמגיע לההיקש א"צ עיקר הפסוק עבור הלימוד שלו (כמו ריה"ג), ואילו לרש"י הרי הכל הוא בדיוק כמו שכתוב בדבריהם, דאביי מייסד דבריו על שני הפסוקים דוקא לעומת ריה"ג שמייסד דבריו על הדרשה והלימוד כמשנ"ת.
ג. אלא דעצ"ע בשיטת ריה"ג דמדוע באמת מייסד דבריו על ההיקש בלחוד, באופן שכבר ליתא מקור לחייב השבתה לפני הזמן (ושוב הוה הסתירה מחמת הדרשה ד'אך חלק'), ולא על גוף הפסוק אשר הי' מלמדנו חיוב השבתה גם לפני זמנו?
בסגנון אחר: מדוע לאביי אע"פ שמשתמש עם ההיקש (כנ"ל מהגמרא) מ"מ נשארת עיקר הלימוד על השבתה מגופא דקרא ובאופן שמחוייבים ע"ז לפני הגעת הזמן, ואילו לריה"ג אחרי שישנה לההיקש שוב הרי זה עיקר הלימוד והמקור על חיוב השבתה, ואשר לכן הוה חיוב (רק) מתחלת זמנו!?
ונראה דיתבאר היטב על יסוד ביאור של הרבי בדעת ריה"ג בענין איסור ב"י וב"י; דהנה מבואר בלקוטי שיחות (ראה לדוגמא לקו"ש חט"ז שיחה ה לפרשת וארא, ובכ"מ) דזה שמצינו חומר מיוחד באיסור חמץ שהוא אסור בב"י וב"י, משא"כ רוב איסורי אכילה או אפילו איסורי הנאה שאין בהם איסור שהייה, הר"ז משום שאיסור חמץ חודר בעצם המאכל עד שעצם המצאו אצל האדם מהווה איסור, ושלכן אינו אסור רק באכילה, או אפילו בהנאה גרידא, אלא צריכים להשביתו לגמרי (בדוגמת ע"ז).
(ועיי"ש איך שמבאר דגם הפלוגתא באם ביעור חמץ צ"ל דוקא ע"י שריפה או לא תלוי' בשאלה עד כמה חדר האיסור לתוך המאכל, ואיך שזה קשור גם עם הפלוגתא באם כל מכה ומכה במצרים הי' של ארבע מכות או של חמש מכות, ועוד).
אמנם ריה"ג הרי סב"ל דחמץ מותר בהנאה, וע"כ שאין האיסור 'מגיע' עמוק כ"כ בחמץ דהא מותר אפילו ליהנות ממנו (ויעויי"ש איך שדבר זה קשור עם שיטתו בענין מנין מכות דכל מכה נחשבת רק לאחת - ולא לארבע או חמש), וא"כ איך זה מתאים עם איסור שהייה של החמץ - ב"י וב"י - אחרי שאין כאן איסור 'עמוק כ"כ?
ומבאר בזה הרבי (ראה שם הערות מספר 19, ו24) שלדיעה זו הרי האיסור דב"י וב"י הוא רק סייג מה"ת בכדי שלא יבא לאכלו, כמו שהזכיר הר"ן סברא זו בריש מכילתין. וכ"ה בפרמ"ג בפתיחה להל' פסח פ"א אות ט' (ואף שבאיסורים דאורייתא אין זה רגיל כ"כ שיהיו רק בגדר סייג, אמנם ישנם כמה דוגמאות לזה, כמו שמציין שם הרבי).
ועכ"פ יוצא מזה שלדעת ריה"ג הרי כל האיסור של ב"י הוה סייג לאיסור אכילת חמץ בפסח, לעומת שאר השיטות - ושיטת ההלכה - דסב"ל דחמץ אסור בהנאה, דלדידהו י"ל שב"י וב"י מורה על איסור עמוק יותר אשר חודר עד לעצם מציאותו של החמץ כמשנ"ת.
אשר לפ"ז נראה לומר ביאור נפלא בפלוגתת אביי וריה"ג בסוגיין בהבנת ה'היקש' של השבתת שאור לאכילת חמץ, ואיך שזה 'משפיע' על הבנת הפסוק עצמה;
לדעת ריה"ג י"ל דאין כאן היקש גרידא אשר מלמדנו דין פרטי בפסוק, אלא שבאה ללמדנו מהו עצם ויסוד האיסור של הפסוק "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"; שכל ענינו הוא מה שהוקש לאכילת חמץ, והיינו - כנ"ל מהשיחה - דכל החיוב של השבתת שאור הוא רק מסובב מאיסור אכילתו! ואשר לכן מובן שחיוב ההשבתה חלה בשעת חלות איסור האכילה.
משא"כ לדעת אביי י"ל דחיוב השבתה היוצא מפסוק דשבעת ימים גו' הוה איסור בפנ"ע שאינה קשורה ותלויה באיסור אכילת חמץ, אשר זה מתאים לדעת רוב השיטות - וההלכה - דחמץ באמת אסור בהנאה, ואיסור שהייה הוה מחמת חומר ועומק האיסור שישנה בחמץ (בלי שייכותו לאיסור אכילה). וא"כ הרי ההיקש של השבתת שאור לאכילת חמץ אינה אלא 'לימוד' נוסף בקשר לזמן חלות האיסור אבל לא באה להגדיר ולהגביל עצם חיוב השבתה הנלמד מהפסוק.
ומזה נובע ההבדל ביניהם לענין זמן חלות האיסור היוצא מפסוק זה; לדעת אביי נשאר הפשט של הפסוק כדמעיקרא, והיינו דעצם האיסור הוא מה ששבעת ימים אסור שיהי' שאור בבית, וזה באמת מחייב השבתה לפני הגעת שבעת הימים, וכל ענין ההיקש הוא רק לשלול הקס"ד שהאיסור דשבעת הימים מתחיל מבוקרו של יום ראשון. משא"כ לדעת ריה"ג י"ל דאחרי שישנה ההיקש, הרי כל האיסור היוצא מהפסוק - היינו האיסור שהייה - הוא רק עד כמה שמחוייב מחמת ההיקש (אשר זהו היסוד של האיסור שהייה), והרי מחמת ההיקש אין מקום לאסור לפני הגעת זמן האיסור כמשנ"ת.
ובאותיות פשוטות יותר: לדעת ריה"ג דאיסור שהייה אינו אלא מחמת סייג שלא יבא לאכלו, באמת אין מקום שאיסור זה יתפשט לפני זמן איסור אכילתו, דמאחר שבזמן חלות איסור האכילה ה"ה משביתו, שוב אין חשש שיבוא לאכלו (כידוע שלא חוששים שיבא לאכלו בזמן שעסוק בהשבתתו כדברי הגמרא לקמן דף יא), משא"כ לדעת אביי דאיסור שהייה הוא ענין בפנ"ע - שאסור שיהי' חמץ בביתו של יהודי במשך הפסח - אז בהחלט יש מקום שחייבים להשביתו לפני הפסח בכדי שלא יהי' אצלו אפילו שעה אחת של שבעת הימים.
*) לזכות דודי היקר הרב שלום מרדכי הלוי בן רבקה רובאשקין לגאולה וישועה.
Download PDF