בגליון תתלח עמ' 29 ואילך, הביא הרי"ל שפירא את דברי התוס' בב"ק דף סו, א (ד"ה הכא), דר"ל, דמוצא אבידה ואח"ז נתייאשו הבעלים, אינו חייב להחזיר החפץ אבל חייב להחזיר הדמים, שכבר נתחייב בהשבה.

והקשה דממ"נ אם בגלל שכבר נתחייב בהשבה - חייב בזה גם לאחרי יאוש, אז צ"ל חייב להחזיר גם החפץ עצמו, דגם בזה נתחייב, ואם היאוש ביטל את החיוב השבה, צ"ל פטור גם מהשבת דמי האבדה?

וכדי לבאר זה, מאריך בגדר יאוש וחילוקו מדין הפקר. ומסיק, דבהפקר סילק א"ע לגמרי מן החפץ, אבל ביאוש אף שסילק א"ע, עדיין נשאר לו שעבוד על החפץ. ע"ש אריכות הביאור.

ועפ"ז מבאר את דברי התוס' הנ"ל - דכשמצא את האבדה נתחייב בהשבת החפץ, והיאוש שאחרי זה מבטל רק את הבעלות על עצם החפץ, אבל לא השעבוד - דהיינו זכות להשוויות, ולכן חייב לשלם דמי האבדה, משא"כ כשהיאוש הוא לפני שמצאו, אין השעבוד על השוויות מספיק לחייבו בהשבה, ע"ש.

והנה לכאורה קשה להבין חילוקו זה בסברא, דאם אנחנו אומרים שבעלותו על עצם החפץ נתבטלה כבר, באיזה זכות יש לו תביעה על השוויות? הרי השוויות היא רק תוצאה מגוף ועצם החפץ, ואם החפץ אינו שלו, מצד מה תובע שיתנו לו את שוויות החפץ?

ואולי יש לבאר באו"א קצת. ובהקדים, דבעלות האדם וזכותו בחפציו, יש לחלק לשנים, א) מה שעצם הדבר שייך אליו בעצם כי ירשו או קנאו וכדומה; ב) ולכן, זכותו להחזיק בו ולהשתמש בו, ואם נמצא אצל מישהו אחר לתבעו ממנו וכו', היינו זכות ההשתמשות בפועל.

והנה, אופן הפקעת זכותו בהחפץ באופן הפשוט הוא ע"י הפקר, שענינו שמבטל בעלותו על עצם החפץ, ובדרך ממילא מובן - שאין לו כבר זכות ההשתמשות והתביעה וכו', וכל אחד יכול לזכות בו.

אבל ביאוש נתחדש אופן הפקעה חדש - שעובד באופן הפוך, דהמציאות של יאוש ה"ה שמסלק א"ע מלחפש ולתבוע את החפץ כדי להשתמש בו, אבל מעולם לא החליט שהוא מבטל את בעלותו על החפץ (וכמ"ש הרב הנ"ל שם), וכאן נתחדש, דכיון שבכל הנוגע לפועל (בהחלק השני של בעלות) ביטל את זכותו, הרי זה מבטל את בעלותו על הדבר, בזה שניתנה הרשות לכ"א לזכות בו ושזה יהי' שלו לגמרי, אבל מה שקרה בפועל בשעת היאוש; הוא רק חלק אחד, שנתבטלה בעלותו בכל הנוגע לפועל.

[וזה דומה קצת להחילוק שהביא הנ"ל בשם אחרונים, שביאוש לא יצא מרשותו עד שיזכה בו אחר. אבל הביאור כאן שונה בזה, שאומרים דכבר בשעת יאוש; חלה הפקעת בעלות מסויימת שנותנת את האפשרות לביטול הבעלות לגמרי, ואינה רק נתינת כח למישהו לזכות בו, אלא שכבר עכשיו יש הפקעה מסויימת, וא"כ מובן שא"א לחזור בו אחרי היאוש, ולכן א"ש חילוק זה גם בשיטת התוס', ול"ק מדברי התוס' לקמן דף קטז, א. ע' בדברי הרב הנ"ל שם].

ולפ"ז יש לבאר את דברי התוס' כך, דבנתייאשו הבעלים ואח"כ נמצאה האבידה, מובן שזכה בה המוצא לגמרי ואין שום חיוב השבה, דהרי זהו דין יאוש שנותן האפשרות לכל אחד לזכות בחפץ, ולא שייך שיחול כאן חיוב השבה.

אבל כשמצא האבדה קודם יאוש, הרי נתחייב בהשבה, שמצות השבת אבדה היא להשיב את "אבדת אחיך", ולכן כשאח"כ נתייאשו הבעלים, הרי בזה שנתייאש נותן את האפשרות לכל אחד לזכות בהחפץ שלו, כולל להמוצא אבידה שיש לו את הזכות לזכות בהחפץ, אלא שמצד שני יש עליו עדיין חיוב השבה שלא נתבטלה לגמרי, דגם אחרי היאוש שם "אבדת אחיך" על החפץ, דהרי הבעלות העצמית לא נתבטלה ממילא, ולכן יש עדיין חיוב להשיבו.

אבל כיון שמצד שני יש לו זכות לקחת את החפץ, נשאר החיוב להשיב את דמיו, דלגבי החיוב השבה שכבר חל לפני היאוש, לא משנה זה שלוקח את החפץ ברשות, והוי כמו שלקח את החפץ לעצמו בלא יאוש ואבדו בידים, שחייב להשיב את דמיו, וכמו"כ כאן שיש לו רשות לקחת את החפץ בפועל מצד היאוש, אבל כיון שעצם החיוב השבה נשאר צריך לקיימו, ע"י תשלום דמיו.

[והנה כ"ז הוא ביאוש, אבל בהפקר יש להסתפק; די"ל דאם הפקירו בעליו אפי' אחר דאתא לידי', נתבטל כל החיוב השבה ואינו חייב לשלם כלום, דבהפקר הרי ביטל את כל בעלותו העצמית על החפץ מכל וכל, ולכן לא שייך לומר שכבר חל עליו חיוב השבה, דהחיוב הוא להשיב את "אבדת אחיך", וכשהפקירו, אין כבר בעולם "אבדת אחיך" שיצטרך לקיים בו חיוב השבה. אבל מצד שני י"ל, דכיון דבשעה שמצאו הי' זה "אבדת אחיך", וחל עליו אז חיוב השבה, נשאר חייבו עליו גם אחר שהפקירו בעליו - אלא שכמובן דאז יצטרך לשלם רק הדמים ולא החפץ, כמבואר בתוד"ה "כיון", דבהפקר פשוט לכל הצדדים שיזכה בהחפץ עכ"פ, אפי' בהפקירו לאחר דאתא לידי'].

ולפ"ז מובן מאד, מה שרש"י למד דין יאוש מהדין דשטפה נהר - שמותרת לכל אדם, ואף דשם עומד ומצווח, דמה שעומד ומצווח; היינו שאינו רוצה לוותר על בעלותו על החפץ דהוא רוצה אותו וכו', אבל הרי יודע הוא שאין לו שום אפשרות להשיגו ולקבלו.

וא"כ יוצא שזהו ממש גדר יאוש, שויתר על זכות התביעה וההשתמשות בפועל - אף שבע"כ היא, כמו שרואים דעומד וצווח - ולא ויתר על עצם שיכותו להחפץ דצועק דשלו היא והוא רוצה אותו (בענין), וכמו דשם מותרת היא לכל אדם, כ"ה בכל יאוש שמותרת לכל אדם [וזה דומה למש"כ הנ"ל, אלא דלפי ביאור זה א"ש טפי, דהוא ממש אותו דבר ולא רק דמי להדדי].

w

בסוף דבריו שם, כתב הרב הנ"ל לתרץ עוד קושיא ע"פ חילוקו בין יאוש והפקר, דאיתא במס' ע"ז דף מג, א מעשה שהי' בר"א הקפר בריבי שמצא ע"ז בדרך וכפה עכו"ם לבטלו, ומק' בגמ': "ולית לי' לר"א הקפר בריבי הא דתנן המציל מן הארי . . והמוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכ"מ שהרבים מצויין שם, הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן. [ומתרץ:] אמר אביי נהי דמינה מיאש, מאיסורא מי מיאש, מימר אמר אי עכו"ם משכח לה מפלח פלח לה, אי ישראל משכח לה איידי דדמי' יקרין מזבין לה לעכו"ם ופלח לה". עכ"ל הגמ'.

ובתוד"ה "איידי דדמיה" (שם), מקשה ממ"ש לקמן (נג, א): דמכרה או משכנה לצורף ישראל מותרת, דמבטל לה. ולמה לא נאמר דלא מיאש מאיסורא; דמימר אמר איידי דדמי' יקרין וכו', ומתרץ, דשאני התם דליכא אלא חדא ספיקא, שהרי מכרה לישראל ואז תלינן דבטיל לה.

ומקשה הרב הנ"ל מהא דתנן (שם) דף נג, א ד"ע"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת...". ופרש"י בד"ה "בשעת" ד"הואיל ויצאו לדעת ולא נטלוה עמהם, ביטלוה". ולכאורה גם כאן קשה, דנאמר דהעכו"ם חשב "אי עכו"ם משכח לה מפלח פלח לה, אי ישראל וכו'" ולא ביטלה? ולא שייך כאן תירוץ התוס', דהרי לא מיירי שמסרה לישראל.

ומתרץ ע"פ חילוקו בין יאוש והפקר, דבהפקר; החפץ אינו ברשותו כלל, משא"כ ביאוש יש לו עדיין שעבוד עליו. ולכן במקרה המשנה בדף נג, א שעזבו העכו"ם והפקירו, אף אם חשב שאח"ז ימצאנו מישהו שישתמש בו לע"ז, אין תועלת למחשבתו, דאחרי שהוא הפקיר ואינו ברשותו מה מועילה מחשבתו, הרי אינו שלו, וע"ד מה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ולכן מותרת.

ומה שהגמ' אומרת, דמימר אמר אי עכו"ם . . אי ישראל וכו', הוא דוקא במקרה שנאבדה ממנו ונתיאש, אבל לא הפקיר, דאז עדיין יש לו שעבוד על החפץ ולכן מחשבתו שמי שימצאנו ישתמש בו לע"ז מועילה לאוסרו. עכת"ד.

אבל נראה דאין מקום לכ"ז, דסברתו דבהפקר לא מועילה מחשבתו, שאח"כ ישתמש בה מישהו אחר לע"ז, כיון דאז אינו שלו - אינה נכונה. כי א) אין אנחנו מדברים כאן שהוא רוצה לחדש איסור על הזמן ההוא שיהי' אצל השני, אלא המדובר הוא בדבר שכבר אסור בדין ע"ז, ולולא פעולה חדשה של ביטול הוא ישאר באיסורו לעולם, וא"כ מובן בפשטות שאם בשעה שהפקירה חשב, שבפועל עדיין ישתמשו בזה לע"ז, הרי לא הי' כאן שום ענין של ביטול הע"ז, ולא נפקע איסורו הראשון.

ב) וחוץ מזה בביטול ע"ז אינו נוגע אם הוא הבעלים או לא, דגוי יכול לבטל גם ע"ז של חבירו (כדתנן שם בדף נב, ב), כי ביטול תלוי במי שיש לו עכשיו גישה להחפץ, אפילו אם הוא אינו בעליו האמיתיים, וכ"ש כאן שבעליו מפקירו, והוא עדיין בידו וחושב שלא יתבטל, אינו בטל עד שיבוא מישהו אחר ויקחנו ויבטלו.

ג) לפי סברתו, דבהפקירו העכו"ם נחשב זה לביטול הע"ז, אף אם מחשבתו הוא שישתמשו בו לע"ז אח"כ, כי מה שיהי' אח"כ אינו ברשותו, והוא כבר לא ישתמש בזה לע"ז, ולכן ה"ז ביטול, הרי צ"ל כן גם במכרו העכו"ם למישהו אחר. דכיון שהוא בעצמו כבר לא ישתמש בו לע"ז, הרי זה ביטול הע"ז, ולא איכפ"ל מה שאח"כ ישתמשו בו עדיין לע"ז כיון שזה אינו ברשותו.

וקשה, דא"כ כשהקשה התוס' בדף מג, א: למה במכרה לצורף ישראל הוי ביטול, ולא אמרינן שחושב דכיון דדמי' יקרין מזבין לה לעכו"ם. הו"ל לתוס' לתרץ בפשטות; דכיון שאחרי המכירה אינו ברשותו, לא איכפ"ל מה שחושב שישתמשו בזה לע"ז, דכיון שהוא כבר אינו משתמש בו לע"ז הוי זה ביטול, שהרי לפ"ד זהו התירוץ על הקושיא מהמשנה בדף נג, ב. ויתירה מזו, זה שהתוס' לא הקשה הקו' מהמשנה דלקמן, היינו כי חושב את התי' לפשוט ומובן מאליו. וא"כ ה"ה דלא הו"ל להקשות מהדין דמכרה לצורף ישראל, דגם ע"ז אפשר לתרץ תי' הנ"ל שהוא פשוט?!

ועוד יותר תמוה, דא"כ למה חולקים רבי וחכמים בהמשנה בדף נג, א כשמכרה העכו"ם, אם זה נחשב לביטול או לא, והרי בהמשנה שאח"ז תנן, דכשהניחוה עובדי' בשעת שלום הוי ביטול, וזהו לכו"ע, ולפ"ד הנ"ל דטעם הדין הוא כי אחרי ההפקר אינו ברשותו וכו' כנ"ל, וטעם זה הרי שייך גם במכרה העכו"ם. הי' צ"ל הדין גם שם לכו"ע דהוי ביטול, ולמה סוברים חכמים דמכירה אינה ביטול?!

אלא מוכח מכ"ז דאין דין כזה - דאם מוציאו העכו"ם מרשותו והוא לא ישתמש בו שוב לע"ז, הוי זה ביטול. דביטול, הוא רק כשנעשה פעולה שמראה שהוחלט ביד מי ששולט בו כרגע, שהדבר הזה כבר לא ישמש לע"ז בכלל, ולא שהוא לא ישתמש בו עוד לע"ז, כי לא יהי' ברשותו.

והתירוץ האמיתי על קושייתו מהמשנה בדף נג, ב - דכשהניחוה עובדי' בשעת שלום מותרת, ולמה לא אמרינן ד"מימר אמר אי עכו"ם משכח לה וכו'", מבואר בחי' הריטב"א על אתר, וז"ל "דליכא למימר בהא מימר אמר אי נכרי משכח לה פלח לה, ואי ישראל משכח לה איידי דדמי' יקרים זבוני מזבין לה, דהתם הוא גבי גנבה או מכירה שיוצאה ממנו בע"כ, ולא במה שמניחו לדעתו, דכיון דלא חייש למישקלה זילא בי' ומייאש אפילו מאיסורה ומבטל לה". עכ"ל.

וכן מובן ג"כ ממשמעות לשון רש"י (שהעתיק הנ"ל), "הואיל ויצאו לדעת ולא נטלוה עמהם, בטלוה". - דעצם הדבר שהיו יכולים לקחתו איתם, ובלי שום סיבה אלא מרצונם הטוב הניחוהו להפקר, הרי זה סימן שאינה חשובה בעיניהם יותר לאלקות, ולכן הוי זה ביטול. משא"כ בנפלה ממנו בע"כ ונתיאש ועד"ז במכירה, שהי' צריך למוכרה מאיזה סיבה, אין הזכרה שבטלו.

והתוס' בדף מג, א סמך שיבינו סברא זו לבד, או אחרי העיון בפירש"י. ולכן לא הקשה זה בתור קושיא כלל, כי סברא פשוטה היא בעיניו לחלק. משא"כ במכרו לצורף ישראל הרי זה דומה לנפלה ממנו ונתיאש, ולכן הקשה רק משם, ותירץ מה שתירץ.