בגמ' פסחים (ד, ב - ה, א) שקו"ט למצוא המקור שחמץ אסור מחצות של ע"פ, וא' המקורות הוא: "מהכא, לא תשחט על חמץ דם זבחי, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים . . זמן שחיטה אמר רחמנא". ופרש"י: "ושחיטת פסח זמנה מתחלת שבע שהוא בין הערבים וכו'". ובתוס' הובא קו' הרשב"א, דהרי זמן שחיטת הפסח הוא אחר התמיד, וזמן התמיד הוה מחצות, "וא"כ, זמן שחיטה [דפסח] לא הוי מיד אחר חצות עד כדי שהיית הקרבת תמיד? [ומת'] וי"ל כיון דדיעבד אם שחט הפסח קודם תמיד כשר . . חשיב זמן שחיטה מחצות ואילך".

והגרי"ע ע"ה מביא (ב'לקח טוב' כלל ד') מדברי התוס' האלו, הוכחה, ד'זמן' שכשר רק בדיעבד, מקרי 'זמנו' (של החיוב).

וממשיך, שעד"ז יש לדקדק מדברי הגמ' והתוס' לקמן קח, א: ותוכן הדברים שם הוא, דר' ששת הי' מתענה בע"פ, והיתה קס"ד בגמ' שהטעם לזה הי', משום דס"ל שהאיסור אכילה בע"פ הוה משום הקרבת ק"פ - דילמא מימשך ואתי לאימנועי מלמיעבד פיסחא - והוא ס"ל ג"כ כבן בתירא שהי' מכשיר ק"פ ששחטוהו בשחרית של ע"פ, וא"כ "מצפרא זמן פסחא הוא, דכולי יומא חזי לפיסחא וכו'" (ושלכן התענה כל היום).

ובתוס' שם: "ואע"ג דריב"ב לא מכשיר אלא בדיעבד, אבל לכתחלה אסור, משום לא תשחט על חמץ, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים עד ו' שעות, ולא אשכחן תנא דפליג? מ"מ כיון דדיעבד כשר, ס"ל להחמיר שלא לאכול מן הבוקר".

ומדייק מזה הגרי"ע, שאע"פ שזה שאפשר לשחוט הפסח מן הבוקר הוה רק בדיעבד, מ"מ נק' כל היום 'זמן הפסח', ועד כדי כך שר' ששת התענה כל היום משום כך. וא"כ גם מזה ראי' ליסודו הנ"ל, שגם זמן שכשר רק בדיעבד נק' 'זמנו'. עכת"ד (בנוגע לעניננו).

ב. ויש להעיר, דלכאו' יש לדייק מאותו תוס' עצמו (בדף קח) איפכא - שזמן הכשר רק בדיעבד אינו נק' 'זמנו'; דהרי באם מהבוקר הי' באמת נחשב ל'זמנו' של הק"פ (לריב"ב), אז לכאו' הי' צריך גם לאסור חמץ מזמן זה, מחמת אותו לימוד דרבא שתולה זמן איסור חמץ בזמן שחיטת הק"פ (כמו שאכן מפורש כן בירושלמי, והובא בר"ן ובמלחמות על הרי"ף ס"פ אלו עוברין, והובא גם בתוס' הרא"ש בסוגיין בדף ה' - שלריב"ב הרי חמץ אסור כל היום ע"פ מחמת טעם זה)!

ובאמת, הרי הגרי"ע בעצמו הקשה קושיא זו בספרו גליוני הש"ס (בסוגיין בדף ה), שהביא התוס' בדף קח, וכתב: "ודבריהם צ"ע, דאדרבה לב"ב נימא מכח המקרא המכשיר שחיטת פסח כל היום, וכולי' יומא זמן שחיטה, דגם חמץ אסור כל היום?

וא"כ מתבאר לכאו' מדברי התוס' (בדף קח), דהיות וההכשר דשחיטת ק"פ בבוקר (לריב"ב) הוא רק בדיעבד, לכן אין זה מקרי 'זמנו', ושלכן אין זה קובע זמן איסור חמץ לכל היום.

(והא דר"ש התענה כל היום, אף דאין הזמן של קודם חצות 'זמן' הקרבן באמת - י"ל שהוא החמיר ע"ע לפנים משה"ד, וגם זמן שכשר רק בדיעבד חשש לו, אבל אין זמן זה בגדר 'זמנו' לדינא. ובאמת כן מדוקדק בלשון התוס': "כיון דבדיעבד כשר, ס"ל להחמיר שלא לאכול מן הבוקר". ולא כתבו (כמו שכתבו בסוגיין בדף ה') שמכיון שכשר בדיעבד לכן הר"ז נחשב "זמנו").

ועכ"פ יוצא, שבפשטות דברי התוס' (ודקדוק לשונם) בדף קח, מורים שזמן שכשר בדיעבד אינו נחשב 'זמנו'. וא"כ צ"ב איך אפשר להתאים דברי התוס' בדף ה', אם דבריהם בדף קח.

ג. והנה בפשטות הי' אפשר לתרץ, דפליגי כאן בעלי התוס' בסברא זו - באם זמן שכשר בדיעבד מקרי 'זמנו' או לא.

ויסוד לתירוץ זה: עיין קוב"ש כאן שמציין לדברי התוס' לקמן דף יא (ד"ה "קוצרין"), שכתבו (לענין קצירת העומר) ששדה שלכתחילה אין קוצרין ממנו, אע"פ שאם כן קצרו ממנו הר"ז כשר, "חשבינן ליה ממקום שאי אתה מביא" (ושלכן מותר לקצור משדה כזו קודם העומר). אמנם התוס' במנחות סח (על אותו סוגיא) הביאו 'אית דגרסי', דהיכא דכשר בדיעבד, אסור לקצור ממנו קודם העומר, "דקרינן ביה ממקום שאתה מביא".

וא"כ רואים, שבתוס' גופא יש ב' שיטות לענין מקום שכשר רק בדיעבד, האם זה נק' 'מקומו' או לא. ושוב אפשר לומר גם לעניננו, שאותם ב' שיטות איכא גם לענין זמן הכשר בדיעבד וכנ"ל.

אמנם נראה, דבעניננו אולי יש לתווך דברי התוס' (בנוגע לזמן), בלי לעשות מזה פלוגתא, כדלקמן. (ובפרט שלאו דוקא שאותם הסברות הקיימות לגבי מקום הכשר בדיעבד, קיימות גם לענין זמן הכשר בדיעבד, ראה לדוג' בס' 'דבר שמואל' על התוס' בדף יא שמחלק בין מקום לזמן בענין זה).

ד. והנראה בזה, דהנה הזכרנו בריש דברינו, שרש"י כתב בפשיטות דזמן שחיטת פסח הוה מתחלת שבע, ושהתוס' הקשו ע"ז מחמת זה שהפסח בא אחר התמיד, ותירצו, דמ"מ כשר בדיעבד גם כששחטוהו קודם התמיד. ולכאו' יוקשה מדוע לא הי' קשה לרש"י קו' זו, וכתב בפשיטות שזמנו הוה מתחילת שבע?

ומבארים בזה, שלרש"י הרי זה שהפסח בא אחר התמיד, אינו ענין לזמנו של הפסח בכלל, דהרי זמנו הוא בחצות כמו התמיד, רק שהתורה גילתה שעל האדם להקריב קודם התמיד ואח"כ הפסח. והיינו, שהוה דין בסדר ההקרבה ולא בזמן החיוב.

[וראה במהר"ם חלאווה שמביא ב' הפירושים: "איכא למימר דזמן שחיטת הפסח מיהא מתחילת שבע הוא [כרש"י - המעתיק], אי נמי דאם הקדים פסח לתמיד כשר וכו' [כתוס' - המעתיק]"].

ונמצא לכאורה, דרש"י ותוס' פליגי בגדר הדין דק"פ זמנו אחר התמיד; דלרש"י הוה זה דין רק בסדר ההקרבה כנ"ל (ושלכן לא הי' קשה לו קושיית התוס'), משא"כ להתוס' הר"ז דין בה'זמן' דהקרבת ק"פ (ראה בהערות המהדיר בהתוס' הרא"ש כאן שביאר כן דברי רש"י ותוס'). [ועיין במנ"ח מצוה ה' אות ג' שהאריך להוכיח כאופן השני - דהוה דין ב'זמן' הקרבת ק"פ - ומביא לזה נפק"מ לדינא, ואכהמ"ל]1.

אמנם באמת אפ"ל באו"א: דהתוס' בהקו' אכן ס"ל שקדימת התמיד להפסח הוה דין בה'זמן' דהק"פ (וכשיטת המנ"ח הנ"ל), אלא שבתירוצם חזרו מזה. ושיעור התירוץ הוא כך: דהיות שרואים שקדימת התמיד להפסח היא רק לכתחילה, הר"ז מגלה לנו, שכל הקדימה לא הי' בעצם הזמן דתמיד ופסח (שבעצם זמנם הן זה לפני זה), דאז הי' צ"ל הדין כן גם בדיעבד. אלא דזה רק דין בסדר הקרבה, אבל בעצם הזמן שלהם, ה"ה שווים - בחצות, ושלכן בדיעבד כשר כל זמן שעשה הפסח אחר חצות, משום שזה הוא זמנו האמיתי.

ה. ועפ"ז נראה, דלק"מ מה שהקשינו לעיל דברי התוס' אהדדי; דבאמת מהתוס' כאן א"א להוכיח בכלל ש'זמן' של בדיעבד נחשב ל'זמנו', דהרי (בתירוץ התוס') כאן הפשט הוא, דהזמן האמיתי של ק"פ הוא הזמן הזה של חצות, וחיוב קדימת התמיד אינו ענין להזמן כלל, ומובן א"כ, שא"א להוכיח מכאן לנידון שיש 'זמן' של לכתחילה ו'זמן' של בדיעבד, איזה מהזמנים נחשב 'זמנו'.

וא"כ נמצא, דמהתוס' בדף קח אכן יוצא שיטתם, שכשיש ב' זמנים, הרי הזמן של הלכתחילה נחשב ל'זמנו' העיקרי (דלא כהגרי"ע). והתוס' דדף ה', אינו שייך לדיון זה בכלל כנ"ל.

ו. אלא דלכאו' עדיין יש מקום להקשות, דמדוע א"א לומר בדף קח אותו הסברא שביארנו בהתוס' דדף ה'? פירוש: כמו שביארנו בדף ה', שהיות ורואים שהפסח שהקדימו לתמיד כשר, הר"ז ראי' שזמנו האמיתי הוא מחצות, וחיוב ההקדמה של התמיד הוא דין צדדי שאינו ענין לזמנו - נאמר עד"ז בדף קח, שהיות שרואים שפסח ששחטו בבוקר כשר (לדעת ריב"ב), א"כ הר"ז ראי' שזמנו האמיתי הוא מהבוקר, והא דלכתחילה צריך להקריבו אחר חצות הוה מחמת איסור צדדי (של לא תזבח על חמץ וגו'), ואינו שייך לזמנו האמיתי?!

אמנם, באמת א"א לפרש כן בהתוס' בדף קח, דכשהתוס' כתבו שם דלריב"ב אסור להקריב הפסח קודם חצות מחמת האיסור דלא תשחט על חמץ וגו', לא התכוונו להאיסור הפרטי שעל כל אדם לשחוט פסחו בשעה שיש לו חמץ - דא"כ מהו קו' התוס' בכלל, הרי כל אדם שרוצה להקריב פסחו בבוקר, יבער חמצו ויקריב פסחו לכתחילה (וכמו שהק' הרש"ש שם על דברי התוס')?! אלא דע"כ התכוונו התוס' לומר (וכמו שתי' הרש"ש שם, וראה גם ב'דבר שמואל' שם) דמפ' זה למדים זמן שחיטת הפסח - שהוא בזמן השבתת חמץ (שהוא מחצות).

ונמצא דלריב"ב אכן קיימים ב' זמנים לשחיטת הפסח - זמן של לכתחילה (מחצות, מחמת האיסור דלא תזבח), וזמן של בדיעבד (מהבוקר, מחמת פירושו ב'בין הערביים'). ומהתוס' שם יוצא, דבנידון כזה הרי ה'זמן' של לכתחילה נחשב 'זמנו' העיקרי לדינא.

1) לשלימות הענין יש להעיר, דיש דרך אחרת להבין דברי התוס': דבאמת גם התוס' מסכימים לדעת רש"י ש'זמן' הפסח הוה בחצות, וקדימת התמיד הוה רק בסדר ההקרבה כנ"ל. ובכל זאת הקשו: דמכיון שבאים כאן ללמוד זמן איסור חמץ מהלאו דלא תשחט על חמץ וגו', והרי הלאו הזה הוא כשהאדם בא לשחוט פסחו לפועל (והתוס' לשיטתייהו בד"ה "זמן שחיטה" ודו"ק) - א"כ הרי בפועל ממש אין הפסח נשחט עד אחר התמיד, ושוב איך נלמוד מאיסור זה שחל בשעת שחיטת הפסח בפועל, האיסור חמץ מחצות? וע"ז תירצו, דמ"מ היות ושייך גם הקרבת הפסח לפועל מחצות, משום שכשר בדיעבד גם כששחטוהו קודם התמיד, לכן יש ללמוד מכאן האיסור חמץ מחצות.

ולהעיר, שלפי דרך זה נסתרת מיסודה ההוכחה שהביא הגרי"ע (בריש דברינו) מדברי התוס' האלו, שזמן של בדיעבד נקראת "זמנו"; דהרי כאן הרי המדובר הוא בדבר שזמנו האמיתי הוא מחצות, וכל הדיון הוא רק באם בפועל ממש הוא קשור עם חצות או לא. וא"כ אין מזה ראי' להדין שלו.

אמנם, גם לפי דרך זו קשה הסתירה בין התוס' דסוגיין להתוס' בדף קח: דגם שם הרי מחמת ה'בדיעבד' אפשר להביא ק"פ מהבוקר, ושוב הי' צ"ל איסור חמץ מהבוקר? ולכן, מחוורתא כמו שמבואר בפנים.