בגמ' ר"פ האיש מקדש מבואר, דהא דקתני במתניתין "האשה מתקדשת בה ובשלוחה", והרי "השתא בשלוחה מיקדשא בה מיבעיא"? אלא דבאה המשנה ללמדנו דינא דרב יוסף ד"מצוה בה יותר מבשלוחה".

וידועים דברי הר"ן על זה (על הרי"ף בסוגיין), "דאע"ג דאשה אינה מצוה בפו"ר, מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצוותו" (ודברי הר"ן הללו הוזכרו הרבה פעמים בתורת רבינו זי"ע בגדר ענין הכשר מצוה, ואכה"מ ליכנס לפרט זה).

ורגילים לפרש, שלדעת הרמב"ם הרי קושיית הר"ן מעיקרא ליתא; דמדבריו בריש הל' אישות יוצא ברור, דהמצוה של קידושין והמצוה של פו"ר הן ב' מצות שונות (ראה במנין המצות שלפני ההלכות שם, וגם איך שמגדיר מצות הקידושין בה"א), וא"כ אע"פ שנשים נתמעטו ממצות פו"ר, מ"מ הרי מעולם לא נתמעטו ממצות קידושין - שאם ירצו לחיות חיי אישות עם איש, צ"ל דוקא ע"י חופה וקידושין. וא"כ הוה מצוה לנשים כמו לאנשים. ובכללות הר"ז תוכן ביאורו של 'המקנה' בסוגיין.

אלא דלפ"ז מקשים, מדוע לא תי' הר"ן בעצמו כן, כדלקמן.

דהנה, בגמ' כתובות (ז, ב) מבואר מהו הנוסח של ברכת אירוסין, ומקשה הרא"ש שם דמדוע אין מברכים אותו בנוסח כל ברכת המצות - אקב"ו לקדש את האשה? ומתרץ (אחר שמוסיף עוד קושיות) "כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה, כי פו"ר היינו קיום המצוה ואם לקח פלגש וקיים פו"ר אינו מחוייב לקדש אשה . . והלכך לא נתקנה ברכה במצוה זו . . וברכה זו נתקנה לתת שבח להקב"ה וכו'".

ומבואר, דשיטת הרא"ש היא דאין מצוה בקידושין "כי פו"ר היינו קיום המצוה", ושלכן לא מברכים על קידושין.

אמנם בר"ן שם מתרץ באו"א - "משום דאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה כי הא דאכתי מיחסרה מסירה לחופה, ובשעת כניסתה לחופה נמי א"א לו לברך על קידושין וחופה כיון שכבר קידש מזמן מרובה. וכשבא לקדש ולכנוס כאחת ג"כ לא ראו לתקן לו ברכה בפנ"ע כדי שיהא תופס ברכה שוה לכל. וכיון דברכת מצוה ממש [לא הוי, אעפ"כ] לא רצו להוציא מצוה זו בלא ברכה כלל, ותקנו לברך בה על קדושתן של ישראל וכו'". ע"כ.

ועכ"פ הרי מדברי הר"ן יוצא ברור שכן יש מצוה בקידושין, אלא דלא נגמרת המצוה עד להחופה ולכן ליתא בזה "ברכת מצוה ממש" (וכן הוא ברוב הראשונים על הסוגיא שם, ראה רמב"ן, רשב"א וריטב"א ועוד).

וא"כ - מקשים - הרי בסוגיין מדוע לא תי' הר"ן דהאשה כן מצוה בקידושין ונישואין אף דאינה מצוה בפו"ר (דכאן לא שייכת אותה סברא שהזכיר בכתובות ביחס להברכה, דאותה סברא שייכת רק לדיני ברכות "שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה" - ולא לגוף המצוה כפשוט)?

[וראיתי מבארים בזה, דאולי להר"ן אין מצות קידושין על האשה משום שנא' "כי יקח איש וגו'". אמנם לא הבנתי לפ"ז מה הוסיף הר"ן בהביאו המצוה דפו"ר; הרי כמו שבפו"ר הקשה שאין הנשים מחוייבות בה, ותי' שמסייעות לבעליהן כו', הרי עד"ז הי' יכול להקשות ולתרץ במצות קידושין עצמה (ואם יבא בעל דין לחלוק ולומר דבקידושין אין האשה נקראת מסייע משום שהוא צריך לעשות הליקוחין - כדברי הר"ן הידועים בנדרים - נאמר לו דגם בפו"ר הרי האשה היא קרקע עולם, והבעל עושה הפעולה, וע"כ זה שהאשה נקראת 'מסייע' הוא מצד הסכמתה וזה שבלעדה א"א לקיים המצוה, והרי כל זה שייך בקידושין ג"כ - שהיא צריכה להתרצות לזה, ובלעדה א"א לעשות קידושין)!?

גם ראיתי מבארים, דקידושין הוא רק מצוה קיומית (שאסור לחיות חיי אישות בלי קידושין) אבל לא מצוה חיובית, ולדעת הר"ן לא נאמר הדין דמצוה בו יותר מבשלוחו אלא במצוה חיובית (וכדברי תוס' ר"י הזקן בסוגיין "כל מצוה שמוטלת עליו יעשה בגופו ולא ע"י שליח").

אמנם גם זה לא הבנתי: דמהו ההבדל (בהבנה) בין קידושין שהיא מצוה שאינה חיובית, לפו"ר דהאשה שג"כ אינה מחוייבת בה אלא שבאם רוצה יש לה המצוה בזה שמסייעת לבעלה כו' - הרי בשניהן אין כאן שום חיוב המוטל עליה, וא"כ מדוע נאמר - לסברא זו - דמצוה בה יותר מבשלוחה?]

וראיתי בשיעורי מו"ר הגה"ח הרראי"ב גרליצקי שי' מש"כ לבאר בזה, דלדעת הר"ן אה"נ דיש מצוה בקידושין ונישואין, אמנם תוכן המצוה בזה הוא, מה שמביא למצות פו"ר שאח"כ (וכדברי רש"י על הגמ' במו"ק (יח, ב) דבנישואין "קא עביד מצוה", דהוה משום "דעוסק בפו"ר", עיי"ש). ולכן ס"ל שאם אשה איננה בפו"ר גם איננה במצות קידושין.

ויסוד לזה - דאפ"ל שמצות מה"ת תוכנם הוא מה שמביאים למצוה אחרת - יעויין בלקו"ש חי"ז (שיחה ב' לפ' אחרי, אות ח') שמביא רבינו כמה דוגמאות למכשירי מצוה שהן עצמן מצוה (ולהעיר שע"פ המבואר בהערה 69 שם נמצא, דזהו ע"ד דברי הר"ן בסוגיין בענין הסיוע של האשה בפו"ר, עיי"ש), ואציין כאן אחדים מהם: קרבנות ועבודת ימי המילואים (שהן חינוך להמשכן); מנחת חינוך של כהנים; מצות האב מה"ת לחנך בנו בת"ת; מצות בכלל בזמן הגלות כהכנה לגאולה ע"פ הספרי, עיי"ש.

ואמנם דעת הרמב"ם לכאו' אינו כן, אלא שאע"פ שהאשה פטורה מפו"ר מ"מ חייבת בקידושין כאיש, כמבואר מדבריו בסהמ"צ, דבמצות פו"ר כותב שהאשה פטורה ממנה, אמנם אינו כותב כן במצות קידושין.

ונמצא דפליגי הרמב"ם והר"ן בגדר מצות קידושין ונשואין; דלהר"ן הוה כעין הקדמה והכשרה למצות פו"ר שאח"כ (ולכן אשה שפטורה מהמטרה פטורה ג"כ מהמצוה שמביאה לה), משא"כ להרמב"ם הוו קידושין ונישואין מצוה בפ"ע בלי קשר למצות פו"ר. וצלה"ב במה פליגי.

ב. ויתבאר בהקדם עוד הבדל בין הר"ן להרמב"ם בענין זה; דהנה הבאתי דברי הר"ן מדוע לא תיקנו על קידושין ברכת המצות ממש, ותוכן הדברים הוא משום שאין מברכים על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה, כנ"ל. ומקור הלכה זו הוא בגמ' מנחות מב, ב, לגבי עשיית תפילין וכיו"ב שאין מברכין ע"ז הואיל ואין זה גמר מצותן (וכנ"ל שכן כתבו כאן כו"כ מהראשונים - שמטעם זה לא תיקנו ברכת המצוות על קידושין).

אמנם ברמב"ם מבואר דפליג ע"ז וס"ל שברכת האירוסין כן נחשבת ברכת המצוות ממש, דז"ל (הל' אישות פ"ג הכ"ג): "כל המקדש אשה . . צריך לברך קודם הקידושין הוא או שלוחו ואח"כ מקדש כדרך שמברכין קודם כל המצות, ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין שזו ברכה לבטלה מה שנעשה כבר נעשה". מבואר מזה שהוא ברכת המצות - "כדרך שמברכין קודם כל המצות" (ולכן ס"ל ג"כ שמוכרח להיות קודם הקידושין ככל ברכות המצות שצ"ל עובר לעשייתן, דלא כמ"ש כאן כו"כ ראשונים שאי"ז מוכרח. ולכן ס"ל ג"כ שהוא (או שלוחו) צריך לברך, דלא כמ"ש כאן ראשונים אחרים - משום דלשיטתו הר"ז ברכת המצות ממש).

וצלה"ב איך יתרץ הוכחת הר"ן (ושאה"ר) מהא דאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה וכו'?

והנה הריטב"א (על הסוגיא בכתובות ז, ב) כתב תי' על קושיא זו, וז"ל: "דל"ק ליה אלא כגון עשיית הסוכה ועשיית ציצית שאין עשייה עושה כלום בעיקר המצוה עד שילבש טליתו וישב בסוכתו בחגו, אבל הקידושין עצמם עושים מעשה גמור להתירה לה ע"י חופה ולאוסרה על כל העולם, ומצוה באפי נפשה היא, ולמה לא יברך עליה וכו'".

אמנם מסופקני באם אפשר לתרץ כן שיטת הרמב"ם (הריטב"א לא אמר סברא זו בדעת הרמב"ם); דהנה הכס"מ (הל' אישות פ"א ה"ב) הביא מש"כ הר"א בן הרמב"ם שהקשו לו עמש"כ אביו שהוא מ"ע לקדש אשה, מהגמ' דמו"ק (יח, ב) דקאמר "לא מיבעיא לארס דלא עביד מצוה שאסור [בחוה"מ. המעתיק], אלא אפי' לישא דקא עביד מצוה נמי אסור", דחזינן מזה דאין מצוה בקידושין? ותי': "שבמנין המצות שבתחילת ההלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה, וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה, לפי שהיא תחילת מצות הנישואין, אבל אירוסין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין". ע"כ. עכ"פ מבואר מדבריו דלא כדברי הריטב"א (לכאו') ש"הקידושין עצמם עושים מעשה גמור", ו"מצוה באפי נפשה היא", אלא דהקידושין הן רק ההתחלה של הנישואין.

וא"כ הדרא קושיין לדוכתא, דאיך יתרץ הרמב"ם דברי הר"ן (ושאה"ר) דא"א לברך ברכת המצות על מצוה שאינה נגמרת באותה פעולה? ומהו יסוד וסברת פלוגתתם?

ג. ונראה, דהכל יתבאר בטוב טעם ודעת על יסוד ביאורו של רבינו זי"ע בשיטת הרמב"ם בגדר קידושין ונישואין; דבריש הל' אישות כתב הרמב"ם "קודם מ"ת הי' אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לתוך ביתה ובועלה בינו לבין עצמו, ותהי' לו לאשה. כיון שניתנה תורה נצטוו ישראל, שאם ירצה האיש לישא אשה, יקנה אותה תחלה בפני עדים, ואח"כ תהי' לו לאשה, שנא' כי יקח איש אשה ובא אלי'". ומק' ע"ז רבינו (לקו"ש חל"ט פ' תצא) דלמה הקדים תיאור האישות קודם מ"ת ולא התחיל בדין אישות שאחר מ"ת? וכן הק' (בהמשך השיחה), מדוע בריש הל' אישות מבאר הרמב"ם רק ענין הקידושין ואילו דין נישואין (שלימות המצוה, כנ"ל מר"א בן הרמב"ם) לא הזכיר עד פרק יו"ד?

ונקודת הביאור בזה הוא "שס"ל להרמב"ם שעיקר חידוש התורה בענין אישות דישראל הוא רק בגדר קידושין . . אבל בענין הנישואין לא נשתנה מהות וגדר האישות מכפי שהי' קודם מ"ת. דענין הנישואין עצמם הוא המציאות דחיי אישות . . ובזה אין שינוי (עיקרי) בין קודם מ"ת ללאחר מ"ת". ע"כ. ונמצא, דבזה שהתחיל הרמב"ם עם תיאור האישות שלפני מ"ת, ביאר בזה שם אישות גם עכשיו אחר מ"ת, דהוא אותו גדר כאז - חיי אישות כאיש ואשה.

וממשיך רבינו לבאר, דדבר זה נוגע להלכה, משם דזהו יסוד שיטת הרמב"ם בגדר "חופה" - שהיא העושה נישואין - דס"ל דהיינו "יחוד", משום דזהו קרוב מאוד לאותו תיאור האישות של קודם מ"ת "שמכניסה לתוך ביתו ובועלה וכו'", והרי הרמב"ם ס"ל שיחוד זה צ"ל "ראוי' לבעילה אבל אם היתה נדה . . לא גמרו הנישואין וכו'", דכ"ז בהתאם לשיטתו, "כי זהו כל גדר ענין הנישואין ההכנסה לתוך ביתו והחיים יחדיו כאיש ואשה, ולכן צ"ל יחוד הראוי לחיי אישות". עכתה"ד בקיצור.

ויש לדייק דשיטת הר"ן אינה כשיטת הרמב"ם המבואר בהשיחה; דהרי הר"ן הביא (על הרי"ף בריש כתובות) ב' שיטות באם בעינן יחוד עבור חופה או לא. ואפי' להשיטה דכן בעינן יחוד עבור החופה, ס"ל, דהא דאסור לעשות חופה כשהיא נדה הוה משום האיסור יחוד עם הנדה, ולא שיש צורך בעצם שתהיה ראוי' לבעילה (ולכן בדיעבד, אם כן התייחד עמה כשהייתה נדה, הויא חופה כשרה לשיטתיה בפשטות). וכ"ז אינו כדעת הרמב"ם כמשנ"ת בהשיחה שמהות החופה הוי' "חיי האישות", ושלכן צ"ל יחוד כזה הראוי' לחיי אישות כנ"ל.

ועכ"פ נמצא דפליגי הרמב"ם והר"ן בגדר ענין ה"נישואין" (הנפעל ע"י החופה); דלהרמב"ם הרי גדר נישואין הוא חיי האישות, וזה הוה התכלית והמטרה של הקנין קידושין (וכנ"ל שהמצוה היא שבכדי להגיע לחיי האישות צריכים לעשות המעשה קנין של קידושין), משא"כ להר"ן נראה, דנישואין אינם חיי אישות ממש, אלא שלב קרוב יותר להתיר את האדם בחיי אישות - דאחר החופה תהא מותרת לו כשתטהר ותתייחד עמו כו'.

ומובן א"כ שא"א לומר בהר"ן אותו ביאור של רבינו, דבנישואין לא היתה חידוש ע"י מ"ת; דהרי כל ענין החופה - שאינו חיי אישות לשיטתו כנ"ל - הוי חידוש של התורה. ונמצא א"כ דלהר"ן, הרי גם קידושין וגם נישואין הם מושגם תורניים, והם ב' שלבים בההיתר של אשה לבעלה.

ונראה, דעפ"ז יתבארו היטב ב' הפלוגתות דלעיל בין הרמב"ם להר"ן: א. בענין ברכת המצות בקידושין: לפי ביאורו של רבינו בהרמב"ם מובן דמצות התורה היא רק בקידושין ולא בנישואין, דתוכן המצוה היא להגיע להנישואין (של לפני מ"ת) ע"י קידושין, ונמצא דמעשה המצוה הוא רק בהקידושין (אלא דמצוה זו הוא רק כשמביא את האדם להמטרה - שהוא הנישואין, וזהו הביאור בהגמ' במו"ק ודברי הר"א בן הרמב"ם). וא"כ מובן דיכולים לברך עליו ברכת המצות הואיל ואין כאן מצוה א' המופסקת לשתיים, אלא מצוה שלימה של קידושין.

משא"כ לדעת הר"ן הרי יש כאן ב' שלבים שונים בהמצוה, השלב דקידושין והשלב דנישואין. דהרי - כנ"ל - לשיטתו הרי גם נישואין הוא מושג וחידוש תורני שהאדם מצווה עליו, ושוב א"א לברך ברכת המצות הואיל ובכל חלק ושלב אין שם מצוה שלמה לברך עליה.

ב. האם נישואים הוה הכנה לפו"ר או לא: לדעת הרמב"ם מובן דהנישואין הוי תכלית בשביל עצמן, דהרי נישואין לא הוו אפי' מצוה אלא התכלית והמטרה של הקידושין, וכנ"ל שלהגיע לחיי אישות - נישואין - צוותה התורה על הקידושין. ונמצא א"כ שהתכלית הוו הנישואין עצמן.

משא"כ לדעת הר"ן, הרי אדרבא, הנישואין אינם חיי אישות, ונמצא דהנישואין הם ג"כ רק שלב עבור דבר הבא אחריהם. ומסתבר לומר א"כ, שהתורה צוותה על קידושין ונישואין בכדי שיביאו אחריהם למצוה אחרת, והיא מצות פו"ר (וכמשנ"ת לעיל יסוד לזה).

ונמצא, דב' הפלוגתות בין הרמב"ם והר"ן תלויין בההבדל בהבנותיהם ענין הנישואין עצמם כמשנ"ת. ודו"ק היטב כי קיצרתי.