המגן אברהם בסי' רכה סק"ד מביא דברי הים של שלמה (ב"ק פ' מרובה סל"ז) דיש מצוה לאדם לעשות סעודה ביום שעושה בנו בר מצוה. והיש"ש מוכיח זאת מהגמ' בקידושין (לא, א) שרב יוסף שהי' סומא אמר "השתא דשמעיתא להא דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מאן דאמר לי דאין הלכה כר' יהודה (הסובר שסומא פטור מכל המצוות) עבדינא יומא טבא לרבנן" (וכ"ה גם בפרק החובל (פז,ב) בשינויים קלים), ומכאן יש להוכיח לגבי בר מצוה, שאם רב יוסף רצה לעשות סעודה רק על הבשורה שנודע לו שהוא מחוייב במצוות אע"פ שהי' כבר חייב לפנ"ז, (אם ההלכה היא דלא כר' יהודה) כל שכן כשנעשה הבן גדול שזהו הגעת העת והזמן שנעשה מצווה ועושה דודאי צריך לעשות יו"ט וסעודה ע"כ דברי היש"ש.

ובקובץ מבקשי תורה (גליון מ"ח) הקשה ע"ז הגרש"ז אויערבאך ז"ל דהרי רב יוסף כבר קיים מצוות באותו זמן במשך כו"כ שנים, וממילא מובן שאם יבשרוהו שדינו כמצווה ועושה ושכרו גדול טפי, שפיר יעשה יו"ט, אבל קטן שהגדיל עדיין אין אנו יודעים איך יקיים המצוות מכאן ולהבא, האם יקיים כראוי וכו' וא"כ איזה קל וחומר יש כאן מרב יוסף לכל קטן שהגדיל, דלכאו' רק לאחר שיזכה לקיים את המצוות בפועל, בדין הוא שיעשה יו"ט? ומנין ליש"ש שרב יוסף התכוון רק על המצוות שיעשה מכאן ולהבא, דהרי בפשטות יש לומר שהשמחה על מה שיתברר לו למפרע שכל המצוות שעשה בעבר הי' בתורת מצווה ועושה וא"כ מה הראי' מזה לקטן שהגדיל ועדיין לא קיים מצוות (וראה שם מה שפירש את הק"ו שביש"ש בע"א)

ואוי"ל בפשטות, דלפי מה שפירשו התוס' ועוד ראשונים בהטעם שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, א"ש מדוע נקט היש"ש שטעם השמחה אצל רב יוסף אינו שייך למה שעשה בעבר אלא רק על מה שיעשה מכאן ולהבא דהתוס' שם בד"ה גדול המצווה ועושה כתבו "נראה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאין מצוה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח"

וא"כ מבואר מזה שמעלת ה"מצווה ועושה" הוא מצד שבעשייתו את המצווה בשעה שהוא יודע שהוא מחויב בהם יש לו צער יותר ודאגה שמא לא יקיים את חיובו, ולכן "לפום צערא אגרא" אבל אם אנו דנים במי שעשה מצוות אבל לא ידע שהוא מחויב בהם וממילא לא הי' לו סיבה לאותה דאגה וצער הרי שאף שבאמת הי' מחויב במצות אבל אין כאן את המעלה המיוחדת של "מצווה ועושה".

ולכן למד היש"ש שהביאור בדברי רב יוסף שאם יתברר לו שהוא מחויב במצוות יעשה "יומא טבא" לא קאי על מה שעשה בעבר, כי בזה אין שייך לומר למפרע שיהי' "מצטער ודואג יותר" אלא רק על מכאן ולהבא, ולכן שפיר יש ללמוד מזה בק"ו לקטן שהגדיל שאז מגיע הזמן שבו מתחייב במצוות שיש ענין לעשות סעודה וחשיב סעודת מצוה

אלא שלכאו' הא גופא צ"ב מדוע פירשו התוס' את מעלת המצווה ועושה שזהו מצד ה"מצטער ודואג יותר" ולא פי' בפשטות שבמצווה ועושה יש כאן ענין של קיום מצוה של הקב"ה ויש כאן "חפצא של מצוה" משא"כ באינו מצווה ועושה שאין כאן כלל לכאו' ענין של מעשה מצוה, וע"ד המבואר בנוגע למצוות שקיימו האבות לפני מ"ת כשעדיין לא הי' הציווי ע"ז והי' זה בבחינת אינו מצווה ועושה שלא הי' ביכולת הנבראים מצ"ע לפעול בהחפצא שבו קיימו המצוה, שייעשה לחפצא של מצוה וכו' משא"כ לאחרי מ"ת לאחרי שנצטוו ע"ז (וכמבואר בלקו"ש חט"ז יתרו ג' בארוכה), ומאיזה טעם פי' התוס' דהמעלה דהמצווה ועושה היא מצד הגברא דוקא שהוא מצטער ודואג יותר?

וי"ל בפשטות דהביאור בזה הוא על יסוד מה שכתבו התוס' בקדושין שם בד"ה שלאח"ז "דלא מפקידנא ועבדינא" שר"ת מדייק מזה שלפני ששמע רב יוסף את דברי ר' חנינא שגדול המצווה ועושה הי' רב יוסף סבור להיפך שמי שיפסוק לו שהלכה כן כר' יהודה שסומא פטור מכל המצוות, אזי יעשה ע"ז יומא טבא לרבנן שאף שאינו מצווה ומ"מ הוא עושה – דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג אף שפטורות לגמרי, "דאי לאו הכי היכי שמח רב יוסף והלא מפסיד כל הברכות כולן" והיינו דבאמת יש כאן מעשה של מצוה ולכן יכולים לברך ע"ז אף כשאינו מצווה. וכמבואר בלקו"ש שם שלאחרי מ"ת יכול גם האינו מצווה ועושה לפעול בהחפץ שיהי' נעשה חפצא של מצוה. ולכן א"ש שהוצרכו התוס' לבאר דגדול המצווה ועושה הוא מצד המעלה בגברא שהוא מצטער ודואג יותר, ולא מצד עצם החפצא של המצווה דזה באמת ישנו גם ב"אינו מצווה ועושה" ורק שחסר לו את המעלה דמצטער ודואג יותר, אבל לאידך יש גם סברא שיש מעלה מצד הגברא דוקא באינו מצווה ועושה שאף שאינו מחוייב מ"מ לבו נדבו לעשות את המצוות ולכן מתחלה הי' סבור רב יוסף שגדול מי שאינו מצווה ועושה ממי שמצווה ועושה, עד ששמע להא דרב חנינא, אבל אילו הי' מעלת המצווה ועושה קשורה גם לעצם המעשה שדוקא אז נחשבת כעשייה של מצוה, הרי לא הי' שום מקום לקס"ד לומר להיפך שגדול האינו מצווה ממי שמצווה.

והנה במה שנת' לעיל שלאחרי מ"ת הרי גם מי שאינו מצווה לפועל שעושה את המצוה, הרי"ז נחשב ל"מעשה מצוה" ולכן גם נשים וגם סומא להצד שהוא פטור מכל המצוות כשעושים מצוה נחשב למעשה של מצוה ויכולים לברך ע"ז וכו', הנה יש לחקור בנוגע לעבדים שכידוע מחוייבים רק במ"ע שהז"ג כמו נשים האם גם בהם נאמר שאם ירצו לעשות איזה מצוה שלא נצטוו עליה יהי' בזה ענין של קיום מצוה וכו' או לא.

דהרי זה לכאו' פשוט שגוי שיבוא לעשות מצוה כתפילין וציצית, הרי לא נאמר בזה שיש כאן גדר של מעשה מצוה כמו מי שאינו מצווה ועושה[3] כיון שרק לישראל בכלל ניתנה התורה ובבנ"י שייך לומר דגם מי שלפועל לא נצטווה ע"ז, מ"מ גם לו שייכת כל התורה וכו' משא"כ בגוי אין שייך לומר כן.

אמנם בנוגע לעבדים הנה בתוס' בגיטין (מ, א) על מאמר הגמ' שעבד יוצא לחירות כשרבו מניח לו תפלין כתבו התוס' בד"ה "כשרבו הניח לו תפלין. ולא משום דלא מיעביד לי' איסורא דמברך עליהן ואיכא ברכה לבטלה דהא סוכה לולב ושופר וכמה מצוות עשה שהנשים מברכות אלא משום דאין עבדים רגילים בתפלין ואי לאו דשחררי' לא הוה מנח לי'" ומבואר מדבריהם דעבדים שוים בזה לנשים שאם רוצה יכול לקיים מצות שהז"ג ולברך עליהם וכו'.

אבל לכאו' יש הרי הבדל גדול בין נשים לעבדים, שהרי עבדים בלשון הרמב"ם פי"ב מהל' איסו"ב הי"א "יצאו מכלל הגויים ולכלל ישראל לא באו" הרי שאינם בכלל ישראל, אלא שיש גזיה"כ דילפינן לה שמחויבים במצוות שאין הז"ג בנשים, אבל בנוגע למה שלא נתחייבו, לכאו' אינם שוים בזה לנשים שהרי נשים הן חלק מכלל ישראל לכל דבר ושייך לומר כדברי הראב"ד הידועים בביאורו לתו"כ בתחילת ויקרא "שכך נתנה התורה לאנשים חובה ולנשים רשות, והנשים דומיא דאנשים לכל מצוות עשה שהזמן גרמא, אע"פ שיש בה איסור תורה כגון ציצית של תכלת לנשים" ע"ש (וראה עד"ז ברמב"ן ובריטב"א בקדושין שם).

ולפי"ז הרי בעבדים שאינו מכלל ישראל לכאו' אין שייך לומר שגם הוא שייך בעצם לכל המצוות שנצטוו בהם ישראל ואם רוצה יכול לחייב עצמו לעשות כל מצוה ולברך עלי', ונראה יותר לדמותו לגוי בענין זה שגם אם ירצה אין כאן חפצא של מצוה וגם בזה שייך לכאו' לטעון כהאגרו"מ הנ"ל שהייתכן שהי' הו"א שקיום מצוה של עבד שירצה לעשות מצוה יהי' בזה מעלה על המצוות שישראל מקיימים. אבל התוס' נראה ברור שלא חילקו בין נשים לעבדים, ומדברי התוס' הנ"ל אכן נראה לכאו', דס"ל דהג"ש דלה לה מאשה באה לפטור את העבד מהמ"ע שהז"ג. דלולא הג"ש היינו מחייבים אותו מסברא בכל המצוות והוא דלא כמו שנקטו בפשיטות כו"כ מגדולי האחרונים להיפך ראה נו"ד (מהד"ת חו"מ סיא) "כל התורה כולה לישראל ניתנה ולא שייך לחייב מי שהוא מעם אחר בשום מצות עשה..ובא הג"ז לה לה לחייבו במה שהאשה חייבת ומה שאין האשה חייבת אין אנו פוטרין אותו מג"ש לה לה אלא שממילא הוא פטור דמהיכי תיתי יתחייב" ועד"ז גם כתב בטורי אבן (חגיגה ד,א) "דודאי אי לא רבי רחמנא לחייב לעבד ולשפחה מסתמא הוו פטורין דמהיכי תיתי לחיובנהו הא לאו בכלל ישראל הנהו" אמנם מהתוס' הנ"ל נראה לכאו' להיפך דהג"ז כלה לה בא לפטרו ומצד הסברא היינו מחייבים דאל"כ מה הדמיון לנשים שאם הם יכולות לברך על מ"ע שהז"ג גם עבדים יכולים לברך?! וראה גם בתוס' רעק"א על המשניות ברכות פ"ג מ"ג שבתחילה כתב בפשיטות כהנו"ד והטו"א הנ"ל, ולאח"ז מעיר "ואולם מדברי הרמב"ם פרק י"ב מהל' ע"ז לא משמע כן מדפסק דעבדים חייבים בהקפה ולפי דברינו הא לא מצינו חיוב מצוות בעבדים רק במה דמצינו בנשים" ע"ש[4].

ולהעיר מדברי רש"י ביבמות (מז,ב) בד"ה "אבל עבד אינו צריך לקבל, דמשעה שטובל לשם עבדות שייך במצוות דכתיב למען ינוח עבדך ואמתך "ועוד דגמרינן לה לה" הרי דגם מצד הסברא כיון שטבל שייך העבד במצוות. וגם להעיר ממחלוקת הראשונים שהביא הרשב"א ביבמות שם האם לאחר שישתחרר העבד האם טבילתו בפני שלשה מעכבת לענין שלא יהי' קידושיו קידושין בלא טבילה ודעת רבותיו הצרפתים שאינה מעכבת ומשמע דיש לו שייכות לקדושת ישראל גם מעת טבילתו שטבל לשם עבדות (ואכמ"ל בכ"ז, אבל בכל אופן מהתוס' בעירובין הנ"ל נראה ג"כ דישנו בכל המצוות ולא ראיתי שהעירו מזה).

אבל לכאו' אפ"ל שאותם ראשונים הנ"ל שפירשו שמה שנשים מברכות "וצונו" במ"ע שהז"ג הוא מצד שהריהם בכלל ישראל שמצווים לעשות יפרשו שבאמת כוונת הגמ' בגיטין שם היא לא רק מצד שאין עבדים רגילים בתפלין, אלא משום שאין בזה ענין של עשיית מצוה וממילא הוי גם ברכה לבטלה. [ויש להעיר בזה מהשקו"ט בנוגע למילת עבדים עצמם האם הוא דין על ההעבד והאם יש בזה גדר של כניסה בברית במילת העבד, ואכמ"ל].

[3]) ראה גם באגרות משה יו"ד ח"ב ס"ז בארוכה בזה וא' מראיותיו שם הוא "וגם הגע עצמך לרב יוסף למאי דהי' סבור מתחלה בב"ק דף פ"ז דאינו מצווה ועושה עדיף, היתכן שהי' סובר שבן נח יש לו עוד יותר שכר מישראל כשמקיים מצוה".

[4]) ולהעיר ממה שהביאו התוס' בשם הירושלמי דעבד חייב בפ"ו אף שנשים פטורות אבל שם יש שפירשו שזהו שמצד שיש סברא שבני נח מחוייבים בפ"ו ואכ"מ