שליח כ"ק אדמו"ר - וונקובר ב.ק. קנדה
הרב בנימין אפרים ביטון
א. בקובץ "צרפת-פרצת" (ברינוא תשס"ט), נדפס קונטרס בענין 'נטילתה בנתינתה' מאת הגר"י קלמנסון שליט"א בו מבואר שיטות הראשונים ז"ל בדין יציאת ונטילת הנשמה והמסתעף בכו"כ סוגיות ועניינים שונים יעויי"ש.
ויעויין בדבריו שם בכ"מ (סימנים ו,ט,יג,יד,טז) שעמד על סתירת הסוגיות בש"ס, דבכתובות יז, א מבואר "ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת וכו' בד"א כשאין עמו כל צרכו וכו' וכמה כל צרכו וכו' רבי יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא והני מילי למאי דקרי ותני וכו', ואילו בשבת קה, ב (ומו"ק כה, א) איתא "לא צריכא דלאו אדם כשר הוא ואי דקאי בשעת יציאת הנשמה חיובי מחייב דתניא ר"ש בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לס"ת שנשרפה וכו'".
ומתבאר בהני ב' סוגיות דנטילת ויציאת הנשמה דומה לס"ת שנשרף ולכן חייבים לקרוע בשעת יציאת הנשמה וכמו"כ מבטלין ת"ת להוצאת המת דדומה לנטילת התורה. אכן לכאורה צ"ע וביאור דמאי שנא בהך סוגיא דכתובות דאמרינן רק במאן דקרי ותני הר"ז נחשב כנטילת התורה, ואילו בסוגיא דשבת (ומו"ק) לגבי קריעה מתבאר דלא בעינן האי תנאי דקרי ותני אלא דבכל אדם גם אם אינו אדם כשר חייב לקרוע משום דדומה לס"ת שנשרף, וא"כ ה"נ נימא דה"ה גם לגבי הוצאת המת דיהא נחשב כנטילת התורה דהוי כמו ס"ת שנשרף וצ"ע.
ב. והנה להמבואר בדבריו שם יוצא כמה שיטות בישוב הך סתירה שבין הסוגיא דכתובות להסוגיא דשבת ומו"ק, ונקודת הדברים דהך יסוד דדומה לס"ת שנשרף המבואר בסוגיא דשבת ומו"ק והך יסוד דנטילתה כנתינתה המבואר בסוגיא דכתובות הם ב' יסודות נפרדים, וכמה שיטות ואופנים בזה [כמסוכם בהערה לסימן י"ד ס"ק ט"ו].
הא' דבין בסוגיא דכתובות ובין בסוגיא דשבת ומו"ק הר"ז דין "בהתורה", אלא שבסוגיא דכתובות הר"ז דין בהתורה שלמד "כבר" ולכן בעינן התנאי דקרי ותני משא"כ בשבת ומו"ק הר"ז דין בהתורה "דלעתיד" ולכן הוי גם במאן דלא קרי ותני [והיא שיטת רש"י ורבינו יונה ז"ל שנתבארה בסימן ט'].
והב' דבסוגיא דכתובות הר"ז דין "בהתורה" ולכן צריך התנאי דקרי ותני משא"כ בשבת ומו"ק הר"ז דין "בהנשמה" ולכן הוי גם במאן דלא קרי ותני [והיא שיטת רש"י ז"ל בשבת ומו"ק כפי הנוסח שלפנינו שנתבארה בסימן ו'].
והג' דבין בסוגיא דכתובות ובין בסוגיא דשבת ומו"ק הר"ז דין "בהנשמה" שהוקשה לתורה, ואפ"ה בכתובות בעינן להתנאי דקרי ותני כיון שזה דין "בכבוד" המת, משא"כ בשבת ומו"ק לא בעינן התנאי דקרי ותני כיון שזה דין "בצער" [והיא לפי שיטת תלמיד רבינו יונה ז"ל בשם רב אחא ז"ל שנתבארה בסימן י"ג].
והד' דבסוגיא דכתובות הר"ז דין "בהנשמה" שהוקשה לתורה ולכן בעינן להך דקרי ותני שאז דוקא הוקשה לתורה, משא"כ בשבת ומו"ק הר"ז דין "בהמצות" שנתבטלו ע"י יציאת הנשמה ולכן הוי בכל אדם [והיא לפי השיטה שנתבארה בסימן י"ד].
והה' דבסוגיא דכתובות הר"ז דין "בהנשמה" שהוקשה לתורה וצריך התנאי דקרי ותני "בעבר" דרק אז הוקשה לתורה, משא"כ בשבת ומו"ק הר"ז דין בהתורה "דלעתיד" ולכן לא בעינן להתנאי דקרי ותני [והיא השיטה שנתבארה בסימן י"ד בתחילת ההערה הנ"ל].
והו' דבסוגיא דכתובות הר"ז דין "בהגוף" שנעשה כחפצא דתורה (גבי ת"ח שגופן כאש") ולכן בעינן התנאי דקרי ותני, משא"כ בשבת ומו"ק הרי"ז דין "בהנשמה" [שהוקשה לתורה] ולכן הוי בכל אדם גם במאן דלא קרי ותני [והיא שיטת רבינו שנתבארה בסימן ט"ז].
ג. והנראה להוסיף בזה עוד שיטה ואופן בישוב הך סתירה, והוא ע"פ המבואר בדבריו שם סימן יו"ד כמה שיטות בדין חיוב הקריעה בשעת יציאת הנשמה, דהנה בפירש"י למו"ק שם כתב וז"ל "לס"ת - דתורה קרוי' נר שנאמר כי נר מצוה ותורה אור ונשמה נקראת נר דכתיב נר ה' נשמת אדם". ובהגהות וחי' הרש"ש כתב וז"ל "רש"י ד"ה לס"ת דתורה קרוי' נר כו' ונשמה נקראת נר כו' נ"ל דאינו ר"ל דיציאת הנשמה הוה כמה שנשרפה ח"ו שהרי היא נצחית וכן אינו קורא לה כאן רק יציאה דהיינו העתקה ממקום למקום אלא דהשריפה אינו רק בהגוף ומדמהו לס"ת שנשרף דאמרינן לקמן דחייב לקרוע על הגויל בפני עצמו והוא להנשמה כמו הגויל להתורה וכו'" עיי"ש.
ומתבאר בדברי הרש"ש דהך קריעה בשעת יציאת הנשמה הר"ז דין בהגוף שע"ז שייך לומר דהוי כמו שנשרף כיון שהגוף כלה ונפסד משא"כ הנשמה, והא דמדמינן לס"ת שנשרף היינו מצד דין קריעה שעל הגויל (ולא מדין קריעה שעל הכתב) וכמוש"נ. יעויי"ש.
וע"פ שיטת הרש"ש נראה ליישב הסתירה שבין הסוגיא דכתובות לבין הסוגיא דשבת ומו"ק בפשטות, דבסוגיא דכתובות הר"ז דין "בהתורה" (או דין "בהנשמה" שהוקשה לתורה, ראה תמצית השיטות בזה בקונטרס הנ"ל הערה לסימן י"ד ס"ק ט"ו הנ"ל), ולכן הוא דצריך התנאי דקרי ותני, משא"כ בשבת ומו"ק בדין חיוב הקריעה הר"ז דין "בהגוף" דזה הוי בכל אדם גם אם לא קרי ותני. וק"ל.
ה. עוד נראה להעיר על המבואר בקונטרס הנ"ל בכ"מ יסוד הך מארז"ל דשבת ומו"ק שם דיציאת הנשמה דומה לס"ת שנשרף, דישנם בזה כמה שיטות ואופנים (וכמסוכם שם בסי' יו"ד הערה 53):
הא' דהר"ז דין "בהתורה" מה שהי' יכול ללמוד "בעתיד".
והב' דהר"ז דין "בהנשמה" שהוקשה לתורה, אבל הא מיהת דזה תלוי בתומ"צ דהנשמה.
והג' דהר"ז דין "בעצם הנשמה".
והד' דהוא דין "בהמצות" שמתבטלים ע"י יציאת הנשמה מן הגוף.
והה' דהוא דין "בהמצות" שמתבטלים ע"י יציאת הנשמה, והוי בדוגמת שריפת "גויל" הס"ת.
[ונפק"מ טובא מכל הני שיטות בנוגע לחיוב קריעה ביציאת הנשמה דאשה וע"ה וקטן. עי' בדברי הראשונים לשבת ומו"ק שם ובדברי הפוסקים לטור ושו"ע יו"ד סימן ש"מ יעויי"ש].
ונראה להעיר עוד אופן בזה מהמבואר ב'קונטרס שב דנחמתא' (להגר"י ענגעל ז"ל) אות ה' וז"ל "וראוי להבין דמיון יציאת הנשמה לס"ת שנשרף ולכאורה נראה פשוט לפמ"ש המחברים כי כל נשמה מישראל יש נגדה אות א' בתורה אשר האות ההוא הוא חלק הנשמה ההיא ודורשי רשומות אמרו כי ישראל ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה וע"כ בהסתלק נשמה מישראל חלילה חשוב זה להסתלקות אות אחד מה"ת והנה במנחות ל,א איתא אם הגי' אות א' (בס"ת) מעלה עליו כאילו כתבו עכ"ל הגמרא הרי שכתיבת אות א' חשוב ככתיבת כל הס"ת וע"כ חלילה להיפוך ג"כ סילוק אות אחד נחשב כסילוק כל הס"ת וע"כ שפיר יציאת הנשמה דומה לס"ת שנשרף".
Download PDF