בפסחים סח, א מפרשת הגמ' מ"ש בישעי' "חרבות מחים גרים יאכלו", שהצדיקים יירשו נכסי הרשעים. וברש"י ד"ה "מאי כמדובר בם" כתב שהצדיקים נק' גרים "עד הנה כגרים ותושבים".

והנה בביאור המילים "גרים ותושבים", לכאורה יש ב' אופנים, ע"ד מ"ש רש"י בפיעה"ת חיי שרה (כג, ד) ד"ה "גר ותושב אנכי עמכם": "גר מארץ אחרת ונתישבתי עמכם. ומדרש אגדה: אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהי' תושב ואטלנה מן הדין וכו'". וב'מזרחי' מבאר תחילת דברי רש"י, דאין הכוונה שהייתי גר ואח"כ נהי' תושב, אלא ששניהם יכולים להיות בבת אחת, כי מצד אחד הוא גר מארץ אחרת, ומצד השני הוא נתיישב שם "ולא שהוא מקום תולדתו, כי מי שהוא כן, אזרח שמו". והוכיח ממ"ש "וגם מבני התושבים הגרים עמכם", אבל מוסיף שבב"ר "אמרו גר דייר תושב מארי ביתא, ואי אפשר שיהי' איש אחד, ולכן אמרו כו'", כמו שמביא רש"י ממ"א.

אולם, כנראה הגור ארי' הבין, שגם בתחילת דבריו סובר רש"י שא"א להיות שניהם בבת אחת, וכנ"ל מב"ר, (וכוונת רש"י היא שלפנ"ז הייתי גר מארץ אחרת ואח"כ נתיישבתי). וא"כ צ"ב להגו"א, איך יתפרש כאן ברש"י "צדיקים שהיו עד הנה כגרים ותושבים". ואפי' לה'מזרחי' מה זה נוגע להגמ' כאן, שלכן נצרך רש"י להוסיפו.

והנה בקושיא הב', אולי אפ"ל ע"פ מ"ש ה'אבן עזרא' בישעי' על פסוק זה (ה, יז), וז"ל: "וטעם גרים יאכלו אנשים נכרים שידורו שם, והלה מחים תאר שם והם פעולים והגרים פועלים". עכ"ל.

ולכאו' הפי' בזה הוא, שמ"ש בתחילת הפסוק מֵחים (בצירי) הוא תאר דבר, אבל גָרים (בקמ"ץ) הוא פועל ודלא כגֵר (בצירי) שהוא שם דבר, ולכן מוכרח לפרש שהוא נכרחים שידורו שם, והוא ע"ד תושב הנ"ל להמזרחי. ועד"ז י"ל ברש"י שפירש שגרים היינו, שהם כגרים אבל הם תושבים.

ואולי י"ל עוד (עכ"פ בפנימיות הענינים) - ובזה יתורץ גם להגור ארי' - ע"פ מ"ש כ"ק אדמו"ר בלקו"ש ח"י (ע' 114) וזלה"ק: "כל זמן . . היותנו בגלות . . על האדם לדעת ולהרגיש שהוא "גר" בארץ לא לו, שלא יתיישב ח"ו בזמן וסדר הגלות, אלא יהי' "גר" וזר לכל עניני הגלות, (אבל תושב וחזק בכל ענייני תומ"צ - ענייני הנשמה, שמכתחילה לא הלכה בגלות)...". עכלה"ק בנוגע לעניננו.

וזהו כוונת רש"י כאן באומרו שהצדיקים עד לעתיד לבא הם כגרים, אבל לאידך תושבים. ולהעיר שעד"ז כתב ה'אור החיים' (חיי שרה שם): "כי חש לומר על עצמו תושב בעה"ז, והוא היפך מידת הצדיקים, לזה הקדים לומר גר", רק ששם הכוונה בתושב היא כפשוטו, אלא שחש לומר כו'.