בגמ': וניחזי זוזי ממאן נקט. ועיין ברש"י שהביא מברייתא בקידושין דנאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי. והיינו דאית לי' להמוכר נאמנות מיוחדת כב' עדים לומר לזה מכרתי.

והקשה הרשב"א, דלפ"ז מדוע קאמר הגמ' "וליחזי זוזי ממאן נקט", הרי לאו בזוזי תליא מילתא אלא בנאמנות המוכר תליא, וא"כ הו"ל להגמ' להקשות "וניחזי מוכר מאי קאמר"? ועיי"ש מה שתי'.

ונראה לבאר ל' הגמ' אליבא דרש"י, ובהקדם, דהנה הביא רש"י סיום הברייתא בקידושין, דבד"א שהמוכר נאמן כשמקחו בידו, כיון דעליו רמיא לדעת למי מכר, אבל אין מקחו בידו אינו נאמן. וקאמר ע"ז בגמ' שם עוד, דגם באין מקחו בידו, אי נקט זוזי מחד נאמן, דבאופן זה ודאי זוכר, ורק אי נקט זוזי מתרווייהו אינו נאמן. ומבאר רש"י עפ"ז תי' הגמ', "לא צריכא דנקט זוזי מתרווייהו ולא ידעינן מהי מדעתי' ומהי בע"כ", דאפי' ידע המוכר, בזו אינו נאמן.

והקשו במפרשים על תי' הגמ' אליבא דרש"י, אפילו אם נאמר דבדנקט זוזי מתרווייהו ואין מקחו בידו אין המוכר נאמן כב' עדים, מ"מ הרי לכאו' סו"ס מ"ט לא נאמינו ככל ע"א דעלמא (וע"ד מ"ש התוס')?

אולם עי' בתוס' ר"י הזקן בקידושין שכ', דמדברי רש"י התם משמע דאי אין מקחו בידו ונקט זוזי מתרווייהו אינו נאמן כלל אפי' כע"א. וע"פ דבריו מובן תי' הגמ' הכא לרש"י.

אלא דהא גופא צ"ע, וכמו שהקשה בתוס' ר"י הזקן התם, דתימה גדול הוא לומר דכשאין מקחו בידו ונקט זוזי מחד נאמן כב' עדים, ובדנקט זוזי מתרווייהו אינו נאמן אפי' כעד א'.

והנראה בביאור שיטת רש"י, בהקדם מה שצ"ב דמ"ט באמת שהאמינו המוכר הן במקחו בידו והן אין מקחו בידו כב' עדים, הרי סו"ס אינו אלא עד א'? וכבר הקשו התוס' כן על רש"י בקידושין. ונאמרו בזה בראשונים בקידושין ב' ביאורים.

הר"ן ועד"ז הרשב"א כ' דהוא תקנת חכמים, דכיון שברוב הפעמים אין שם בשעת הקנין אלא המוכר, לכן תקנו חכמים שיהא נאמן כב' עדים. ונאמנות זו דהמוכר הוא ע"ד מה שאמרו בברייתא שם, דדיין וחיה נאמנים כב' עדים, דגם התם תקנת חכמים הוא, כיון דאי אפשר בלאו הכי.

אמנם הריטב"א מבאר דלאו תקנת חכמים הוא, אלא מצד זה עצמו דרמיא עליו למידק למי מכר, נאמן הוא כב' עדים, דבכל דבר דרמיא על האדם לדייק, ואינו נוגע בדבר וליכא חשש דמשקר, נתנוהו חכמים נאמנות כב' עדים. ובפנ"י שם מבאר יותר, דבאמת טעמא דמילתא דאין עד א' נאמן כב' עדים, לאו משום חשש משקר הוא, אלא משום שאינו מדייק בדיבורו כב' עדים, וא"כ היכן דרמיא עליו לדייק האמינוהו כב' עדים. ועפ"ז, אין זה דין מיוחד שנאמרה במוכר, אלא הכי דינא בכ"מ דרמיא עליו לדייק נאמן כב' עדים. (ומצאתי בס' שערי תורה בערך נאמנות המוכר שמאריך בסברא זו, עיי"ש).

ולכ', בל' רש"י שלא הזכיר כלל דתקנת חכמים הוא, ורק הזכיר הא דרמיא עליו לדייק משמע כמ"ש הריטב"א. וצ"ב מאי דחקוהו להר"ן והרשב"א לפרש אליבא דרש"י דתקנה מיוחדת היא.

וע"כ צ"ל דס"ל להר"ן והרשב"א, דלא מסתבר כלל שיהני מה שהמוכר מדייק שיהא נאמן כב' עדים, וגם מה שמדייק המוכר לא מהני לי' יותר מנאמנות דע"א, ולכן כתבו, דע"כ נאמנות המוכר תקנת חכמים מיוחדת היא. ולפי שיטתם, דברי רש"י דכשמקחו בידו מידק דייק וכשאין מקחו בידו אינו מדייק, לאו ביסוד נאמנות המוכר איירי, אלא מבאר בזה השיעור וגבול מתי אפשר להאמינו בהתקנת חכמים, דלא בכל אופן שייך לתקן להמוכר נאמנות זו, דרק באופן דרמיא עליו לדייק, ואית לי' נאמנות (בכלל) כע"א, תקנו חכמים דנאמן כב' עדים. (וכבר דנו באחרונים בארוכה בדברי הר"ן שאין המוכר נאמן אלא אי עדיין הלוקחין לפניו, ואכמ"ל)

היוצא מזה, דיש ב' אופנים בפי' דברי רש"י ד"רמיא עליו לדייק": א. זהו יסוד הנאמנות כב' עדים - הריטב"א. ב. זה מברר דודאי אית לי' נאמנות כע"א, ולכן תקנו חכמים שיהא נאמן כב' עדים - הר"ן והרשב"א.

ועפ"ז י"ל, דמ"ש התוס' ר"י הזקן דתימה גדול לומר דבאין מקחו בידו, אי נקט זוזי מחד נאמן כב' עדים, ובדנקט זוזי מתרווייהו אינו נאמן אפי' כע"א, הוא רק לפי מה שהבין הריטב"א בדעת רש"י, שהרי כנ"ל הוא מפרש דמה דרמיא עליו לדייק הוא יסוד הנאמנות כב' עדים, וא"כ תימה גדול לומר דרק משום דליכא סיבה להאמינו כב' עדים, נאמר דאין לו שום נאמנות אפי' כע"א.

אבל לפי' הר"ן, הרי אין מה דרמיא עליו לדייק יסוד הנאמנות כב' עדים, אלא תקנת חכמים היא, וא"כ שפיר אפ"ל דמצד מה דרמיא עליו לדייק (ברור לן ד)אית לי' נאמנות כע"א (ולא כב' עדים, והנאמנות כב' עדים תקנת חכמים היא), והיכא דלא רמיא עליו נקטינן שאינו זוכר כלל כיון דלא רמיא עליו, ואינו נאמן אפי' כע"א. ולאו תימה הוא כלל. ואדרבא, לשיטת הר"ן דנאמנות המוכר תקנת חכמים הוא, מוכרחים לומר דאין לו נאמנות אפי' כע"א, דאי נאמן עכ"פ כע"א, הרי היות שאפשר להאמינו (בכלל), צריך להאמינו כב' עדים, דזה נכלל ממילא בהתקנה שאמרו דבמקח וממכר כיון דא"א בלא"ה נאמן הוא כב' עדים.

והשתא י"ל דמה דהקשה הרשב"א על ל' הגמ' לרש"י דהול"ל "ונחזי מוכר מאי קאמר" לשיטתו הוא, דכיון דס"ל דיסוד דין הנאמנות, הוא תקנה מיוחדת שתקנו למאן דשם מוכר עליו, לכן הקשה דלאו בזוזי תליא מילתא כלל אלא תקנה למוכר הוא, והכי הו"ל להגמ' להקשות "ונחזי מוכר מאי קאמר".

אבל להריטב"א יסוד נאמנות המוכר לאו משום שם מוכר הוא, אלא הוא משום דאית לן הוכחה דמדייק הוא, וא"כ לא דמי היכן דמקחו בידו להיכן דאין מקחו בידו; דבמקחו בידו ההוכחה דמדייק הוא משום דרמיא עליו, ובאין מקחו בידו ההוכחה דמדייק הוא ממה דנקט זוזי מחד דודאי מידכר דכיר, ונמצא דיסוד הנאמנות באין מקחו בידו הוא מצד הזוזי דנקט מחד, ולכן הקשו בגמ' "ונחזי זוזי ממאן נקט", דבזה תליא מילתא.