ביאור פלוגתת רב ושמואל

א. ידועה פלוגתת רב ושמואל (ב"ק ג,ב) בפירוש 'מבעה' במתניתין ד'ארבעה אבות נזיקין'; רב סב"ל דפירושו 'אדם', ואילו שמואל סב"ל דפירושו 'שן'. ובהמשך הגמרא מבואר, דשמואל סב"ל דמשנה זו "בנזקי ממון קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי". ואילו רב לא סב"ל כן אלא דהמשנה איירי בשניהם. וצלה"ב מהו יסוד פלוגתתם באם התנא מנה נזקי גופו עם ממונו ביחד או לא.

וראיתי ב'רשימת שיעורים' (עמ"ס ב"ק ח"ב סי' א', מהרב קלמנסון שי') דתלה פלוגתתם בחקירה הידועה ביסוד חיוב ממון המזיק בכלל, אי הוה משום 'ממונו' או משום שלא שמרו; דרב סב"ל דהחיוב הוא משום דהוי ממונו, אשר לפ"ז הוי יסוד החיוב בכל הנזיקין משום דמעשה ההיזק עצמו מתייחס להאדם, אלא דיש חילוקים באופן ההתייחסות לו, אי הוה בידיו ממש או ע"י ממונו דהו"ל כידא אריכתא שלו וכו' (וכמו שמדוייק בדברי רבינו בענין זה - לקו"ש ח"ו 329-330 עיי"ש). ולכן תנא התנא בהדי האבות נזיקין גם האדם, משום דכולם הם באותה 'גדר'.

ואילו שמואל סב"ל דהחיוב תשלומין בממון המזיק הוה משום שלא שמרו כראוי, ואשר לפ"ז נמצא דאין זה באותה 'גדר' בכלל כמו החיוב של אדם המזיק, דאדם המזיק ה"ה חייב מחמת עצם זה שעשה את ההיזק, ולא מחמת חיסרון ב'שמירת' עצמו כמובן, ולכן סב"ל לשמואל שאין מקום במשנתינו לסוג היזק וחיוב זה של ממון המזיק. עכת"ד בקיצור נמרץ, ועיי"ש שהאריך בזה כהנה וכהנה כדרכו.

(ואף שלכאורה יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר, דגם לרב המחשיב 'אדם' כאחד מה'אבות' של המשנה, הרי המדובר הוא רק באדם ש'ישן' (כמבואר בגמרא שלכן יוכל להחשב 'דרכו להזיק'), ואשר "שמירת גופו עליו" (כמבואר בגמרא), וא"כ אפ"ל דלא מדובר כאן בהחיוב הרגיל של אדם המזיק מחמת זה שהמעשה עצמה מתייחס אליו, אלא בחיוב שמירה שעליו לשמור את עצמו שלא יבוא על ידו היזק (אפילו) בשעת השינה, ואשר לפ"ז הי' נסתר לכאורה כל הביאור הנ"ל בשיטת רב בזה!?

אמנם מרהיטת דברי הגמרא לא משמע לכאורה דכוונת רב היא ש'אדם' דמתניתין מוכרח להיות דוקא אדם שישן, אלא דבכדי לתרץ קושיא ב'סגנון' המשנה - "דרכו להזיק" - הביא ציור זה של 'ישן', אמנם מצד תוכן הענין יכול להיות בכל אופן של אדם המזיק (וכן מפורש בדברי מהר"י כץ בשטמ"ק. וזהו דלא כדרכם של הנצי"ב וחידושי ר"נ בסוגיין, ואכמ"ל)).

האם ההלכה הוה כרב או שמואל

ב. והנה רבינו חננאל בסוגיין כתב "וקיימא לן כרב דסוגיין דשמעתין כוותיה. ולא עוד אלא אמוראי קיימי כוותיה, ואליבא דידיה שקלי וטרו". וכבר שקו"ט אחרונים בדבריו, דלכאורה מדובר כאן בפלוגתא בפירוש המלים של המשנה אבל לית ביה נפק"מ לדינא, וא"כ מהו פירוש דבריו דקיי"ל כרב וכו'!?

אמנם לפי ההסברה דלעיל יומתקו הדברים. דהנה בגליון דש"פ נח כתבתי לבאר דפלוגתת הראשונים באם כח אחר מעורב בו יש בו גם 'חומרא' או רק 'קולא', תלוי' באם חייבים בתשלומין מחמת 'ממונו' או חיוב שמירה (עיי"ש לאריכות הדברים), והסקתי שם דהתוספות ור"ח סב"ל דהחיוב הוא מחמת ממונו, לעומת רש"י ודעימיה דסב"ל שהוא מחמת חיוב שמירה.

ואשר לפ"ז נמצא דר"ח אזיל לשיטתיה כאן במה שפסק כרב בענין אדם במשנתינו, אשר תוכן שיטתו הוא מה שסב"ל שכל המזיקין חייבין מחמת היותם ממונו כנ"ל.

ויש להוסיף בזה עוד: על דברי הגמרא לעיל דאולי הוה 'אב' באדם 'ער', ותולדה 'ישן', כתבו התוספות, ד"הוה מצי למיפרך דלקמן מוקי מתניתין בישן שדרכו להזיק וקרי ליה אב". ולכאורה הרי זה הי' רק אליבא דרב, ואיך היו יכולים להקשות מרב אסתמא דהגמרא, והלא אפשר דגמרא זה היא אליבא דשמואל? אלא דאולי יש לדייק מזה דגם התוספות סב"ל - כר"ח - דבאמת קיי"ל כרב דעיקר הסוגיא היא כוותיה, ולכן נוקטים כשיטתו בפשיטות. ואשר לפ"ז נמצא דגם התוספות אזלי בזה לשיטתייהו במה שפסקו כרב.

ועוד אחת: בסוף המשנה לקמן בדף ט איתא "כשהזיק חב המזיק לשלם וכו'", וכתב ע"ז רש"י (שם) "הא דרשינן ליה בריש פירקין לאתויי קרן וכו'". ולכאורה הרי זה היתה רק אליבא דשמואל בפירוש המשנה (דאליביה הרי שור פירושו רגל, ומבעה שן, ואילו קרן נלמד ממילים אלו), משא"כ לרב (דאליביה גם קרן נלמד מ'שור' במשנה קמא), וכמו שמפורש בהמשך הגמרא (יג,ב) דלרב דרשינן דין אחר ממלים אלו של המשנה! וא"כ מדוע בחר רש"י לפרש המשנה אליבא דשמואל דוקא?

ואולי יש לדייק מכאן דרש"י חולק על הר"ח (והתוספות) דלעיל וסב"ל שלהלכה נקטינן כשמואל בפלוגתא זו (וכמו שנקט גם הרמב"ם בפירושו להמשנה). ואם כנים הדברים נמצא דגם רש"י אזיל בזה לשיטתיה כפי אשר ביארנוה לעיל, דסב"ל שיסוד החיוב בממון המזיק הוא זה שלא שמרו כראוי, ואשר זהו גם עומק שיטת שמואל לפמשנ"ת.

מה עם הכלל דהלכתא כרב באיסורא וכשמואל בממונא

ג. אלא דלכאורה יש להקשות קושיא פשוטה על כל הנ"ל; דאיך אפשר שראשונים הללו חולקים בענין זה, והלא ידוע הכלל בפלוגתות רב ושמואל, דבממונא הלכה כשמואל ואילו באיסורא הלכתא כרב!?

ואכן יעויין במאירי (על המשנה) שגם הוא כתב שלענין ביאור הסוגיא מוכח דהעיקר הוא כרב, וממשיך "ואין לפקפק מדין הלכתא כשמואל בדיני שהרי לענין הלכה אין לנו בה דין ודברים כמו שכתבנו" (והיינו מש"כ לעיל מיניה "שלענין פסק אין לנו במחלוקת זו דין ודברים ודברי שניהם אמיתיים הם מצד עצמן וכו'").

והיוצא מדבריו, דזה שיכולים לפסוק כאן כרב (לעומת שמואל) הוא רק מחמת זה שאין ביניהם נפק"מ לדינא. אמנם פשטות דברי הר"ח שכתב בסתמא דקיי"ל כרב, לכאורה לא משמע כן, אלא דפסקינן כוותיה כמו שפוסקים כחד מהשיטות בכל פלוגתא בש"ס.

ובפרט עם נקבל הסברה הנ"ל בפלוגתא זו, דתליא בב' האופנים להבין חיוב תשלומין בממון המזיק, הרי כמה נפק"מ לדינא הובאו באחרונים שתלויים בצדדי שאלה זו (וגם רבינו בדברו על חקירה זו הביא נפקותא בין הצדדים, יעויין שם)!?

אמנם אולי י"ל בזה תירוץ מעניין; דהנה ידועים דברי הרשב"א על הגמרא לעיל (ב,ב) "דאדרבה בנזיקין ספיקי דידהו להחמיר כאיסורין". וידוע מה שמבארים בזה (יעויין בברכ"ש שם, ועוד), דע"כ סב"ל דתשלומי נזיקין תלויים ונלמדים מהאיסור והחיוב שמירה שבהם, ולכן הרי הספק בהם הוה במקורו ספק באיסור ולא בממון, ושלכן יש מקום להחמיר בהם כבכל דיני איסור.

ובפשטות הרי סברא זו יתכן רק להשיטה שהחיוב תשלומין הוא מחמת החיוב שמירה שרמיא עליה, דאז אפ"ל שהחיוב ממון באה מהאיסור שעליו, משא"כ באם החיוב לשלם אינה קשורה בהחיוב שמירה, אז איך אפ"ל דהוה במקורו ענין של איסור!?

ונמצא א"כ, דהשאלה באם נזיקין הוה ענין של איסור או ממון תלוי בשאלה זו גופא - אם חיוב התשלומין הוה מחמת ממונו שהזיק או מחמת פשיעה בשמירה. ומובן א"כ שבאם נחלקו בזה רב ושמואל, לא יכולים להשתמש עם הכלל הרגיל להכריע בפלוגתתם, דהא ה'כלל' גופא עומד בספק ובפלוגתא - האם באמת מדובר כאן באיסור או בממון, וא"כ אין כלל זה יכול לשמש כהכרעה בפלוגתתם במקרה זה.

רש"י ותוספות בביאור הסברות לחיוב ולפטור בכוונה והנאה

ד. והנה בגמרא הובא סברא בדעת שמואל, ד'שור' בהמשנה היא 'קרן' ו'מבעה' היא 'שן', ועפ"ז פירש הגמרא ה'לא ראי זה כראי זה' של המשנה, שלא היו יכולים ללמוד קרן משן משום דשן יש לה הנאה בהזיקה משא"כ קרן, ולא היו יכולים ללמוד שן מקרן משום דקרן כוונתו להזיק משא"כ שן. והקשה ע"ז הגמרא דאדרבה מצד סברות אלו בודאי כן יש ללמוד אחד מהשני באופן של ק"ו? ותירץ שצריכים להפך הסברות (דלא היו לומדים קרן משן משום שקרן כוונתו להזיק, ולא היו לומדים שן מקרן משום דשן יש הנאה להזיקה). וידוע השקו"ט להבין ההו"א והמסקנא של הגמרא בכ"ז.

ומה שצ"ע ביותר הוא, מה שרש"י לא פירש שום דבר לא בההו"א ולא בהמסקנא, ומאידך התוספות פירשו ההו"א ולא המסקנא!?

והנה התוספות פירשו ההו"א; שהי' סברא לומר שכל שקשה יותר לשמור השור, הר"ז סיבה לפטור הבעלים מהחיוב שהוא כמו 'אנוס', ולכן הוה כוונת השור להזיק (בקרן) והנאת השור (בשן) סיבה לקולא ולפטור.

ובביאור המסקנא, שהוא להיפך, הובא בשטמ"ק שני אופנים: או שבשעה שיש יותר סיבה לחשוש שהשור יזיק (כמו כשיש לו הנאה מההיזק או כוונה מיוחדת לזה), הר"ז מחייב יותר בשמירה, ושוב כשלא שמר הוה פושע יותר. או שאינו קשור עם שמירת הבעל, אלא שמעשה ההיזק הוא גדול וחמור יותר עם נעשה בכוונה או הנאה (כך רגילים לפרש דברי השטמ"ק בזה).

והיוצא מזה, שבהבנת ההו"א נאמרה סברא אחת (בראשונים עכ"פ), והוא מיוסד על החיוב שמירה (כדברי התוספות הנ"ל). ובהבנת המסקנא נאמרו שני אופנים, אחד שמיוסד (ג"כ) על החיוב שמירה, ואחד שקשור עם החיוב מחמת ממון המזיק בלי קשר להחיוב שמירה.

ולכאורה יוצא לפ"ז הסברה מרווח בשיטת רש"י ותוספות בסוגיא זו, על יסוד המבואר לעיל (ובכו"כ מקומות) דרש"י סב"ל שיסוד החיוב בממון המזיק הוה הפשיעה בשמירה, לעומת התוספות דסב"ל שהוא מחמת ממונו שהזיק;

דלרש"י מכיון שהאמת היא שחייבים לשלם מחמת העדר השמירה, והרי הוזכרו כאן ב' סברות הפכיות ונגדיות הבנויים שניהם על יסוד זה של חיוב שמירה (היינו האם מחמת חיוב שמירה צ"ל שכוונה והנאה הוו סיבות לחיוב או לפטור), לכן לא הוצרך רש"י לפרש משהו, הואיל וב' הסברות מתאימות לאמיתית היסוד והדין כאן.

משא"כ לתספות שנוקט בכלל כהצד שהמחייב הוא ממונו שהזיק, הרי זהו צד וביאור רק להמסקנא, אבל אינו מסביר כלל את ההו"א, ולכן הוצרכו לכתוב ולחדש שבההו"א כאן משתמשת הגמרא עם סברא - שאינה נכונה למסקנא - והוא באמת מיוסד על החיוב שמירה.

(ובמלים פשוטות: מה שצריכים לכתוב הוא רק דבר של חידוש הנוגד להבנה הפשוטה, וא"כ לרש"י אין כאן סברא של חידוש לא בההו"א ולא במסקנא, משא"כ לתוספות שהסברא של ההו"א היא באמת ענין של חידוש והוא היפך איך שלומדים בד"כ, לכן הוצרכו לבארו).

ה. אמנם לכאורה כל זה נכון רק באם לא נקבל ההסברה בראש דברינו דרב ושמואל גופא פליגי בשאלה זו באם יסוד החיוב הוה מחמת ממונו שהזיק או פשיעה בשמירה (וכמו שצריכים לפרש לדעת המאירי הנ"ל עכ"פ, שכתב דבאמת אין נפקותא לדינא בין רב ושמואל). אבל באם נקבל סברא הנ"ל בביאור פלוגתתם, אז לא יכולים לבאר כך פלוגתת רש"י ותוספות, דהא כל אותה שקו"ט היא הכל בדעת שמואל, וא"כ הרי לכו"ע צ"ל המסקנא (עכ"פ) תלוי בהחיוב שמירה, שזהו יסוד שיטת שמואל כנ"ל באורך!?

אלא דלפי הסברה זו יש לבאר דברי רש"י ותוספות בזה בשינוי קצת מהנ"ל; לרש"י מובן מדוע לא הי' צריך לפרש שום דבר לא בהו"א ולא במסקנא, הואיל ובשיטת שמואל עסקינן - דהוא שיטת ההלכה לדעתו כנ"ל - דהמחייב הוא החיוב שמירה, וא"כ שני הסברות מובנות לפי יסוד זה (הכל כמשנת"ל).

אמנם להתוספות הרי כל הדיון כאן הוא לא ע"ד הרגיל ולא אליבא דהלכתא, דהא שמואל באמת סובר שהוא הכל מדין חיוב שמירה כנ"ל (דלא כהלכה - לדעת התוספות), ולכן הוצרכו התוספות לפרש מיד בההו"א שהסברות בשקו"ט זו שונים מהסברא הרגילה והמקובלת, דכאן בשיטה זו צריכים להסתכל על החיוב שמירה כיסוד המחייב, ולכן פירש לנו התוספות ההו"א על יסוד סברא זו. אבל אח"כ במסקנא שוב לא פירשו לנו הסברא, מאחר שכבר יודעים מההו"א שצריכים - בשיטה זו - למצוא הסברות המיוסדות על הנחה זו שהמחייב הוא החיוב שמירה כמשנ"ת.

*) לזכות דודי הרב שלום מרדכי הלוי בן רבקה שיצא מן המיצר אל המרחב בקרוב ממש