איתא בפסחים (ו, א): "ת"ר נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו אין זקוק לבער. הפקידו אצלו זקוק לבער. יחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא וכו'". ורש"י על אתר מפרש 'יחד לו בית' וז"ל: "כלומר, לא קיבלו עליו אלא אמר לי' הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות".

והתוס' הקשה על רש"י ב' קושיות: א) אם מדובר בשלא קיבל אחריות מאי אירי' יחד, אפילו לא יחד לו בית אינו זקוק לבערו. ב) היכי מסיק הגמ' "למימרא דשכירות קניא", הלוא אם מדובר בשלא קיבל אחריות, הרי זוהי הסיבה לפוטרו (מכיון דכתיב "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים"), ואיך מדייקת הגמ' דהפטור הוא משום "דשכירות קניא".

ועל כך מתרץ התוס', דיחד לו בית מדובר בשקיבל אחריות, וזה מחדשת הגמ', דאע"ג דבד"כ אמרינן דמקבל פקדון באחריות חייב, מ"מ היות שיחד לו בית פטור.

והנה יש לעיין בשיטת התוס' דקיבלו באחריות, ומשום שיחד לו בית חשיב כאילו הוי ברשות הנכרי. הלוא אם יחד לו בית פירושו כמו שמפרש רש"י "הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות". האם זוהי סיבה מספקת לפטור? הרי אין זו שכירות אמיתית, ולא שנתן הישראל לגוי חלק מביתו, והראיה שאם יצטרך לקחת חפץ מהמקום בו מונח החמץ, לא יבקש הישראל רשות מן הנכרי.

ואולי אפשר לומר, דמשום זה לא רצה רש"י לפרש דמדובר באחריות, משום דיחד לו בית אינה סיבה מספקת לפטור המקבלו באחריות.

והנה בנוגע הב' קושיות שהק' התוס' (א. מאי אירי' ב. היכי מסיק "למימרא") יש לתרץ, דהנה יחד לו בית יש לומר שהוא סיבה דוקא לחייב. והוא משום, דאע"ג דלא קיבל אחריות על עצמו, אבל עכשיו הלוא מייחד לו חלק מביתו בשביל החמץ שהוא קיבל מהנכרי (והקס"ד נעלם), שמשו"ז יתחייב אע"ג דלא קיבל אחריות. וזה קמ"ל דיחד לו בית פטור, משום דאין הכוונה שמייחד חלק מביתו בשביל החמץ שקיבל מהגוי, אלא הפירוש הוא דעכשיו אין זה חשיב כביתו, משום דכי קא מעייל לביתא דנפשי' קא מעייל. ועכשיו שפיר מקשינן "למימרא דשכירות קניא"?!

ושפיר מתורץ שתי קושיות התוס', משום דיחד לו בית חידושו הוא שפטור, לכן נקט "יחד" דוקא, וחידוש זה (שכשיחד חשיב כאילו הוי ברשותו של נכרי) מיוסד על שכירות קניא, וע"ז מקשינן "למימרא".

(ובסגנון אחר: אפילו לאחר דמסקינן בגמ' "שאני הכא דאפקי' רחמנא בלא ימצא, מי שמצוי בידך, יצא זה שאינו מצוי בידך", מ"מ, אין זה סיבה מספקת לפטור את מי שקיבל אחריות על עצמו. משום שזה גופא שקיבל אחריות עושה הדבר מצוי אצלו (והדרך היחידה שבשעת קבלת אחריותו יהיה נחשב הדבר כאינו מצוי אצלו, הוי דוקא אם הוא ברשותו של נכרי ממש. ולא באופן שיחד לו בית (אם פירושו הוא הנח באחת מן הזויות, כמו שפירש רש"י), ולכן מפרש רש"י שמדובר דוקא בשלא קיבל אחריות על עצמו. ומ"מ היה קס"ד שיתחייב (מטעם המבואר לעיל), וזה משמיעה לנו הגמ' שאינו ברשותו אלא ברשות הנכרי. ועל זה מקשים בגמרא שלכאורה שכירות לא קניא? מתרצת הגמ' "שאני הכא דאפקי' רחמנא", שפירושו הוא: שהיות שהחדר נמסר לגוי, (או "שאולה" כבכת"י) וגם לא קיבל אחריות על עצמו, מאיזה טעם יחשב כמצוי אצלו).

וי"ל, דבזה מתורץ גם קושיית הרמב"ן. דהנה הרמב"ן הבין ברש"י ש"יחד לו בית" פירושו שלא קבל עליו באחריות (ובזה מתרץ קושיא הא' דתוס' משום דבהא דנקט "יחד", קמ"ל דאע"ג דלא אמר בפירוש שהוא מקבלו בלי אחריות דוקא. מ"מ באמרו "הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות", חשיב זה כאילו אמר בפירוש שמקבלו בלי אחריות. ואינו צריך לבערו מביתו. עיי"ש) אבל עדיין צריך להבין, א) היכי מסקינן למימרא? ב) אם יחד לו בית פירושו שהוי כאילו התנה שמקבלו בלי אחריות, א"כ הול"ל "שנאמר לא יראה לך", שזהו הפסוק דממנו למדים שאתה מקבל פקדונות שלא באחריות. ולמה מייתינן הפסוק "לא ימצא"? אבל לפי דברינו שפיר אמרינן "שנאמר לא ימצא", מכיון שבלי החידוש של "לא ימצא", לא הייתי פוטר את מי ש"יחד", היות והחמץ נחשב אצלו וברשותו. ומהפסוק ד"לא ימצא" משמע 'דכי קא מעייל לביתא דנפשי' קא מעייל'.

והערני הר"ר פישל אסטער שיחי', שסברא זו שיחד לו בית, היא סיבה דוקא לחייב, וכמפורש ב'חידושי גור ארי' ממהר"ל מפראג על סוגייתינו, וז"ל: "יחד לו בית אין זקוק לבער, רש"י פירש שלא קיבל עליו, והקשו עליו התוס' מאי אירי' יחד לו אפילו לא יחד נמי, ומהא ל"ק דנקט יחד לרבותא דהו"א דכיון דיחד לו בית הא חמצו הוא ברשותו.

"אבל פקדון שלא באחריות, הרי לא יחד לו בית כלל, וכיון דלא קבל עליו אחריות, ולא יחד לו בית, מאיזה טעם יהא חייב. אבל יחד לו הו"א דחייב טפי, משום דיחד לו בית, וכבר נאמר לא יראה בכל גבולך".