מחדשים התוס' (בבא קמא כט, א ד"ה פליגי) שלדעת ר' יהודה במשנה (שם כח, א) ורבנן דברייתא (שם כח, ב), אליבא דאביי, לא חייבה תורה אלא בור דאית לי' בעלים, ואם הפקיר בורו, אפי' אחר נפילת פשיעה, פטור.

ומוכיחים התוס', מהא דנדחק רב יוסף[5] לפרש את דברי רב יהודה שאמר, אליבא דאביי, שדוקא במתכוין חייב, בין בשעת נפילה (ולא כשנתקל) ובין לאחר נפילה, (ומפרש רב יוסף) שהכוונה "במתכוין" ביחס לאחר נפילה, היינו במתכוין "לזכות" בחרסים ולא כשהפקירן אחר הנפילה,

דלכאורה דוחק הוא לפרש כן, דהרי לפירוש זה הי' מתאים יותר לר' יהודה לומר, ביחס לאחר נפילה, שרק אם אחר הנפילה עדיין מחזיק בעלותו על החרסים ו"לא הפקיר" אז חייב (ולא הול"ל ש"מתכוין" לזכות בהם), ולמה לא פירש רב יוסף כוונת ר' יהודה "במתכוין חייב", באופן פשוט מאוד, והיינו שר' יהודה מחלק בין "מתכוין" לשבר להיכא דנתקל, ושדוקא בפושע להזיק, אז חייב בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה, גם כשהפקירן אחר הנפילה, אבל לא כשנתקל, דלר' יהודה הוה נתקל אנוס (ואז פטור בין בשעת נפילה, ובין לאחר נפילה אם הפקירן, דחשבינן לי' כהפקיר לאחר נפילת אונס שפטור לכו"ע).

אלא על כרחין שלאביי (ורב יוסף), אפי אם מתכוין לשבר, סובר ר' יהודה (ורבנן), שאינו חייב עד אחר הנפילה אלא כשמתכוין לזכות ולא כשהפקירן, אף שהנפילה הי' בפשיעה, והיינו שר' יהודה (ורבנן) מחלק, ביחס לאחר הנפילה, בין הפקיר ללא הפקיר, ולא שמחלק בין איך היה הנפילה ודוק.

(למרות שלגישה זו הי' מתאים יותר שר' יהודה יאמר ביחס לאחר נפילה: "ולא הפקיר חייב", משיאמר "במתכוין חייב").

כן נראה בבאור דברי התוס'.

איברא שאף להאוקימתא דאביי ורב יוסף מתאים מאוד הלשון "במתכוין" גם ביחס לאחר הנפילה, בגוונא דשיבר בכוונה, והיינו שר' יהודה אומר שרק "במתכוין" לשבר ו"מתכוין" עדיין להחזיק בחרסים, אז חייב על אחר הנפילה.

ומה שהתוס' מרמזים שהלשון דחוק קצת להאוקימתא דאביי ורב יוסף, הוא משום דהרי דברי ר' יהודה צריכים לאיתוקם גם בגוונא דנתקל, דגם אז אומר ר' יהודה שפטור (בין בשעת נפילה, דהרי נתקל אנוס הוא, לדידי', ובין) לאחר נפילה היכא דהפקירן, וא"כ בגוונא זו הי' מתאים יותר הלשון (ביחס לאחר נפילה): ר' יהודה אומר "כשלא הפקירן חייב" ודוק.

[5]) לכאורה פלא הוא שיפרש הרב (רב יוסף) את דברי התלמיד (אביי) ולא ראיתי שיעמדו ע"ז.