בגמ' בבא בתרא ה, א: אביי ורבא דאמרי תרווייהו עביד איניש דפרע בגו זימניה זימנין דמתרמו ליה זוזי אמר איזיל איפרעיה כי היכי דלא ליטרדן.

ובתוד"ה 'כי היכי דלא ליטרדן' חילק בין מלוה ולוה לבכור שאומרים שבתוך שלושים בחזקת שלא נפדה מפני שהוא ממון שאין לו תובעין ולכן לא שייך הסברא של לא ליטרדן, ואח"כ הקשה מפרק השואל (ב"מ קב, ב) דאמר: בעו מיניה מרבי ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה אימת אי בתוך זמנו תנינא מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה, והשתא היכי מדמי לה לבכור דהתם לא שייך למימר לא ליטרדן, ולכן צריך לומר דבכור נמי איכא טירדא דמצוה שצריך מיד ליתן דזריזין מקדימין. עכת"ד.

ובקובץ שיעורים על אתר הקשה שהרי זריזין מקדימין לא שייך אלא במצוה שכבר נתחייב בה רק שאפשר לעשותה לאחר זמן, אבל בפדיון הבן תוך ל' דעדיין לא נתחייב ודאי ליכא שום מצוה להקדים לפדותו בתוך ל' וכו'. וצ"ע.

ונראה לפרש הכוונה בדברי התוס', ש"זריזין מקדימין" הכוונה היא על יום שלשים שרוצה שבנו יהיה פדוי בזמן ולא לאחרי זה, ולכן טרוד במשך השלשים יום להשיג המעות, ולכן יכול להיות מציאות שהשיג מעות לפני הזמן ונתן לכהן על תנאי שביום השלשים יקבל זה בתור פדיון מפני שמצד "זריזין מקדימין" רוצה שמיד בתחילת היום יהיה אצל הכהן, אבל אין הכוונה שזריזין מקדימין שייך גם לפני יום השלשים.

אבל עדיין צ"ע על מה שכתב בגליוני הש"ס (להגר"י ענגיל) בפסחים ד, א וז"ל: וע"ע חידוש בתוס' ב"ב ה, ב ד"ה כי היכי דלא ליטרדן דשייך ג"כ ענין זריזות לזריזות במצוות היינו לעשות הדבר עוד קודם הזמן. ע"כ. ומשמע מדבריו דבאמת שייך הענין של זריזין מקדימין לפי התוס' גם לפני זמנו. וצ"ל למה נדחק לפרש כן.

בגליון לפ' ויצא [תשפה] הקשה הרא"נ סילבערבערג בענין הא דלא נענש יעקב עבור יד שנה שלא כיבד או"א בשהייתו בישיבת שם ועבר, ולמדו בגמ' מזה (מגילה טז, ב) ש"גדול ת"ת יותר מכאו"א". דלכאו' הרי בני נח מוזהרין על כאו"א ומשא"כ על מצוות ת"ת, ואיך היה יעקב רשאי לדחות דבר שמוזהר עליו עבור ת"ת שהוא - לגבי ב"נ - "הידור והוספה".

וביאר שם שאין הפי' שמצוות ת"ת היתה לגביו חשובה יותר, אלא שמצד גודל מעלת התורה מצ"ע, היה בכחה למנוע העונש על כך שלא קיים מצוות כאו"א שהיה מוזהר עליה, ולפי"ז מת' שם גם קושיית המהרש"א במגילה שם - עיי"ש בארוכה.

ולהעיר שכ"ק אדמו"ר בש"פ ויצא תשמ"ט (ספה"ש תשמ"ט עמ' 91 הערה 35) הקשה עד"ז (ונשאר בצ"ע), וזלה"ק: "וצריך עיון הטעם שיעקב דחה חתונתו יד שנה (ע"י שהייתו בבית עבר פרש"י ס"פ תולדות) ולא קיים מיד ציווי אביו ואימו - (היפך המצוה דכיבוד אב ואם) לילך לחרן לקחת משם אשה (ובפרט שזו היתה הוראה מפורשת מרבקה ויצחק: קום לך פדנה ארם וגו' וקח לך משם אשה מבנות לבן) - הרי יעקב היה אז בן פ"ג שנה (הרבה שנים לאחרי בן שמונה עשרה לחופה, וגם לאחרי בן ארבעים שנה, גיל יצחק אביו בעת חתונתו) ואח"כ דחה זאת עוד שבע שנים אצל לבן, ולא התנה עם לבן שתחלה תהיה החתונה ואח"כ העבודה (אף ש"עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי", עאכו"כ מצות פו"ר ומצות כיבוד אב ואם)? עכ"ל.

ומה שהנ"ל תירץ, דהא דגדול ת"ת אין זו מעלת מצות ת"ת שבכוחה לדחות הא דבכאו"א, אלא דזה משמיענו גודל מעלת התורה מצ"ע - שלכן היה בכוחה להגן על יעקב מהעונש וכו',

הנה קצת נראה דא"א לומר כן עפ"י מה שמבואר בכ"מ, וראה בעיקר בלקו"ש חט"ו לך לך ב', וזלה"ק: "דעם חילוק צווישן לימוד התורה און קיום המצוות פון אברהם [ווי רז"ל זאגן "אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה כו'", "עשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה", און עד"ז ביי] יצחק ויעקב און די שבטים, און פון אידן לאחרי מ"ת - אז היות דער לימוד התורה וקיום המצות פון די אבות איז געווען פאר מתן תורה, איידער ס'איז געווען דער ציווי אויף לימוד התורה וקיום המצוות, ובאופן דוירד ה' על הר סיני, ד.ה. אז זייער לימוד התורה וקיום המצות איז געווען (בכלל - באופן דאינו מצווה ועושה, נאר) מצ"ע ובכח עצמן, האבן זיי דעריבער ניט דערגרייכט צו דער מדרי' פון תורה ווי זי איז העכער פון נבראים אפילו הכי נעלים, נאר ווי תורה האט א שייכות און איז פארבונדן מיט נבראים און זייער עבודה;

"משא"כ לאחר מ"ת, וויבאלד ס'איז שוין דא א ציווי מלמעלה אויף לימוד התורה וקיום המצות, האט מען צוזאמען דערמיט (געגעבן) אויך דעם כח (המצווה) הבורא צו דערגרייכן צו עצמות התורה ווי זי איז העכער לגמרי פון וועלט", עכלה"ק.

ונראה דמכאן מבואר שלהאבות היה שייכות רק לפרט (הראשון) דמצות ת"ת [שבפשטות צ"ל דהיא בחי' התורה כמו שהיא בהגבלה ושייכת לנבראים],

משא"כ לפרט (השני) של גודל מעלת התורה שהיא חכמתו של הקב"ה, ואהי' אצלו שעשועים וגו' [שהיא בחי' הבלי גבול שבתורה, שלמעלה משייכות לנבראים] הנה לזה לא היה להם שייכות.

ועייג"כ בחי"ד פ' עקב (שיחה ב') הערה 57 ושם כותב וזלה"ק: וזהו שארז"ל (הוריות יג, א) דהעוסק בתורה קודם ויקר מכה"ג שנכנס לפני ולפנים: ביהמ"ק וקה"ק הוא שלימות הקדושה שבעולם... אבל בכ"ז זוהי קדושה שב(ערך ה)עולם אלקות שנתלבש לפ"ע העולמות, אבל התורה - גם בירידתה למטה הוא למע' מהתלבשות בעולם ולכן ישראל הלומד תורה ומתייחד עם התורה הוא למעלה גם משלימות הקדושה ש(נתלבשה) לפי"ע העולם. משא"כ ב"נ הלומד תורה ה"ה רק ככה"ג (בכ' הדמיון) ולא למע' מזה (אף דיש לו בלימודו יוקר התורה כנ"ל בפנים סעיף ג') כי אין להם שייכות למדריגת אלקות (תורה) כפי שהוא למע' מן העולם. עכ"ל.

וגם מכאן נראה לומר שלימוד התורה אצל האבות - שהם כב"נ - היה רק בהדרגה בתורה כפי שהיא קשורה לעולם, וא"כ נראה דדוחק לחלק גם אצלם שישנו ענין א' של מצות לימוד התורה כמצווה, ולמעלה מזה - גודל מעלת התורה מצ"ע שיכפר על ביטול מצוות כאו"א, כביאורו בהנ"ל.

ואואפ"ל שלכן לא הזכיר כ"ק אדמו"ר מזה כלל לת' קושייתו בשיחה לפ' ויצא הנ"ל - מכיון שבאבות אין שייך כ"כ המעלה של גודל מעלת התורה מצ"ע, כנ"ל. ועצ"ע.