בתוס' (ד"ה 'ואוקי', כתובות כ, א) מבואר, דמסקנת הגמ' בב"מ (ז, א) בהסוגיא ד'תקפו כהן', דתקפו כהן מוציאין אותו מידו - היינו דלא מהני תפיסה בספיקא דממונא, ומשו"ה הוקשה לו הא דמבואר ברש"י בפי' דברי ר"נ - דשטר מקויים שבאו עדים ואמרו שהעדים היו אנוסים כו', שאמרינן "אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מרי'" - ולכאורה, מהו הנפ"מ אם העדים האחרונים "נאמנים" לבטל השטר או "אין נאמנים" לבטל השטר והוי תו"ת, הא סו"ס א"א למיגבי עם שטר כזה; וע"ז פרש"י דהנפ"מ הוא האם מהני תפיסה, דברישא דהברייתא דאין כת"י יוצא ממק"א, והעדים "נאמנים" לפסול השטר - קרעינן השטר ואין המלוה יכול לתפוס, דהוי כאין לו שטר; אבל כשכת"י יוצא ממק"א, אף דא"א לגבות - מ"מ אי תפס לא מפקינן מיני'.

וע"ז הקשה התוס', דהא מסקנת הגמ' בב"מ הוא דלא מהני תפיסה בספיקא דממונא, וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא - מהו הנפ"מ בין נאמנים לאין נאמנים, הא סו"ס אין גובין עם השטר וגם לא מהני תפיסה.

ויש שני שיטות בתוס' בתי' שאלה הנ"ל. שיטה הא' בתוס' - דאף דתקפו כהן מוציאין אותו מידו, והיינו דלא מהני תפיסה, אמנם זהו דוקא כשטוען התופס טענת שמא, אבל כשטוען טענת ברי מהני תפיסה. ומשו"ה, היכא דיש לו שטר מקויים ועדים מעידים שהשטר פסול, שהעדים היו קטנים או פסולים או אנוסים, דהוי תרי ותרי - שפיר מהני תפיסה, כיון דטוען המלוה ברי שהשטר כשר ושהלוה חייב לו.

ושיטה הב' בתוס' - דאין נפ"מ בין טוען התופס ברי או שמא, ובכל אופן לא מהני תפיסה להוציא מהמוחזק; והנפ"מ בין נאמנים לאין נאמנים הוא באופן שכבר קיבל המעות קודם שנולד הספק, או שאיירי בשובר.

ב. והנה בהבנת השאלה האם מהני תפיסה בספיקא דממונא כבר ביארו האחרונים דתלוי בהבנת הדין ד"המוציא מחבירו עליו הראי'" והממון נשאר אצל המוחזק. די"ל דהפי' הוא דאין זה פותר הספק, ורק כיון דהוי ספיקא - א"א להוציא מהמוחזק בלי ראי'; אבל אם תפס, ועכשיו הוי השני מוחזק - משו"ה עכשיו כבר א"א להוציא מהשני בלי ראי'.

או י"ל דהגדר דמוחזק בממון הוא פתרון הספק, והיינו דכיון דיש ספק למי מגיע הממון - אומר לנו ה'חזקת ממון' דהממון שייך להיכי דקאי ברשותו. וא"כ פשוט דלא מהני תפיסה, דכיון דכבר נפתר הספק ע"י החזקה - א"כ מאיזה טעם יועיל תפיסה.

[ויש שרצו לפרש דזהו ההבדל בין הל' "המוציא מחבירו עליו הראי'" ל"אוקי ממונא בחזקת מרי'", דהל' "הממע"ה" הוא דין בהמוציא, והיינו דאין אנו אומרים שום דבר על הממון, ורק דאם רוצה להוציא - אי אפשר כיון דאין לו ראי', והממון היכא דקאי קאי; אבל הל' "אוקי ממונא בחזקת מרי'" משמעו - שהוא דין בהממון, שה'חזקת ממון' "אומר" שזה שייך להיכא דקאי].

והנה לפי ביאור הנ"ל לכאורה אין הבדל בין אם תפס התופס בטענת ברי או בטענת שמא, דהא יסוד הדברים דאין מועיל תפיסתו הוא משום דכבר נפסק דהממון שייכי להמוחזק, ד"אוקי ממונא בחזקת מרי'", וא"כ פשוט דאף אם תופס בטענת ברי לא מהני תפיסתו ודינו כמעשה גניבה.

ג. וי"ל באו"א, דהשאלה האם מהני תפיסה בספיקא דממונא הוא שאלה בגדר התפיסה. והיינו, דזה פשוט, דאם אחד תפס מהשני בפני עדים וטוען שהחפץ הי' שלו, ואין לו שום הוכחה ע"ז - אמרינן דצריך להחזיר החפץ, ולא אמרינן דעכשיו הוי התופס מוחזק והממע"ה, היינו שהראשון יביא ראי', וכמבואר כ"ז בהסוגיא ד'נסכא דר"א' (ב"ב לד, א).

והטעם ע"ז מבואר, דאף דעכשיו החפץ אצלו, מ"מ, כיון שראינו את התפיסה עדיין אנו אומרים שהראשון הוא המוחזק, וזה שהחפץ נמצא אצל השני הוא מעשה גניבה - דכנ"ל, עדיין אנו רואים את החפץ בחזקת הראשון (עי' בתוד"ה 'ארבא' שם, ב, וב'ברכת שמואל' שם).

ועפי"ז יש לחקור בספיקא דממונא ותפס השני בפני עדים, דהנה הדין הוא הרי ש"המוציא מחבירו עליו הראי'", אמנם לכאורה צריך לדון כאן מי הוא ה"מוציא" ומי הוא ה"מוחזק": האם אמרינן שהשני שתפס הוא המוחזק, כיון שנמצא עכשיו אצלו; או דאמרינן, דכיון דהראשון הי' המוחזק, וראינו המעשה תפיסה, אולי עדיין מקרי הראשון מוחזק - ורק דהשני תפוס במה שהראשון מוחזק בו.

[והנה בתוס' הנ"ל מבואר, דהא דצריך לשלם ב'נסכא' - הוא משום דאמרינן דהוי כאילו הוא ברור שהי' של המ"ק, עיי"ש, אבל אם הוי רק 'מוחזק' (במקום שיש לנו ספק אם החפץ שייך לו) - לכאורה צריך שיהני תפיסתו, עיי"ש].

ואולי י"ל דזהו ההבדל בין תופס בטענת ברי לתופס בטענת שמא. דבתופס בטענת שמא, כיון שהוא מודה שאינו יודע אם זהו שלו, וכל תפיסתו הוא רק "מעשה תפיסה" בעלמא, א"כ י"ל, דכיון דהראשון הי' המוחזק - עדיין נשאר המוחזק אף לאחר תפיסתו של השני, ורק שהשני תפוס במה שהראשון מוחזק בו.

אבל כשתופס בטענת ברי, אזי י"ל, דכיון דטוען דהחפץ שלו, ועכשיו נמצא אצלו, הנה אף שראינו התפיסה, אבל מ"מ הרי קודם התפיסה ידענו שאין זה ודאי של זה שנמצא אצלו, וא"כ אין הראשון מוחזק יותר מהשני, ומשו"ה אמרינן שמהני תפיסתו לשוויי' כמוחזק ו"הממע"ה".

בקיצור: בתוס' מובא ב' דעות האם מהני תפיסה בטענת ברי אף דתקפו כהן מוציאין אותו מידו, וי"ל דזהו תלוי מהו יסוד הדין דתקפו כהן מוציאין אותו מידו: דאם הפי' הוא דאמרינן "אוקי ממונא בחזקת מרי'", היינו דהי' פסק דין מכח חזקה דהממון שייך להמוחזק, א"כ פשוט דאין הבדל בין אם תפס בטענת ברי לתפס בטענת שמא; אבל אי נקטינן דיסוד הדין דלא מהני תפיסה הוא משום דאף דתפס עדיין נק' הראשון המוחזק אף דהשני תפוס בו, י"ל דיש הבדל בין אם תפס בטענת ברי, דאזי נעשה השני מוחזק, לתפס בטענת שמא.

ד. והנה ברמב"ן מתרץ קושיית התוס' הנ"ל (-למה מהני תפיסה בשיש לו שטר מקויים שתרי עדים מעידים עליו דהעדים שבשטר פסולים, דדינו כתו"ת, הא תקפו כהן מוציאין אותו מידו): "...י"ל, דכל תו"ת לא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרי', אלא מאן דתפס - תפס במטלטלי, דספיקא דאורייתא הוא [=תרי ותרי], וכל ספיקא דאורייתא אפילו גבי איסורי נמי לא אמרינן אוקמי אחזקה".

והנה פשטות דברי הרמב"ן מבואר, דאף דבספיקא דממונא אמרינן דתפיסה לא מהני, ומחזירין להמוחזק הראשון, אמנם בספיקא ד"תו"ת - לא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרי', אלא מאן דתפיס תפס במטלטלי".

ובפשטות י"ל דהכוונה כנ"ל דיש ב' אופנים להבין הדין ד"הממע"ה": די"ל דהוי בגדר 'חזקה' המברר דהממון של המוחזק, והיינו "אוקי ממונא בחזקת מרי'"; או י"ל דהוי רק ענין של 'מוחזק', שא"א להוציא מחזקתו והממון היכא דקאי קאי. וזהו שמסביר הרמב"ן דב"תו"ת לא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרי'", היינו, דכאן א"א לברר עם חזקה זו שהממון שייך להמ"ק - כיון דהוי ספיקא דתו"ת וספיקא דאורייתא, ונמצא שלא שייך ע"ז ההכרעה של 'חזקה', ורק הדין של 'מוחזק', והיינו שהממון היכא דקאי קאי, ומשו"ה שפיר מהני תפיסה בספיקא דתו"ת, כנ"ל.

ודברי הרמב"ן צ"ב (כדהקשו באחרונים), דברמב"ן מבואר, דכיון דתו"ת ספיקא דאורייתא - מהני תפיסה במטלטלין, ולכאורה מ"ש קרקע ממטלטלי. ועוד, הא בסוגיא דיבמות מוכח לכאורה דב"נכסי דבר שטיא" הוי חידוש דהקרקע חוזר לבר שטיא, ובפשטות, אי נקטינן שתו"ת ספיקא דאורייתא - א"כ הי' הקרקע נשאר אצל הלוקח, והיינו שמהני תפיסה במטלטלי.

ה. ואולי י"ל, דבאמת, בתפיסה יש ב' סיבות להוציא הדבר מהתופס: א) משום דכיון דנפסק ששייך להמוחזק - אין מקום לתפיסה; ב) כיון דאף דתפס - עדיין מקרי הראשון המוחזק, והשני רק תופס בהדבר שהראשון מוחזק בו, וכנ"ל.

וזהו ההבדל בין קרקע למטלטלין, דבמטלטלין שייך שע"י תפיסתו יֵעשה הוא המוחזק; אבל בקרקע, אף אם תפס - עדיין נשאר הראשון המוחזק. וזהו דברי הרמב"ן, דכיון דתו"ת ספיקא דאורייתא - משו"ה אין הראשון המוחזק באופן שאמרינן "אוקי ממונא בחזקת מרי'", היינו שהוא פסק דין שזה שייך להמחזיק, ומשו"ה מהני תפיסה.

אבל זהו דוקא במטלטלי דשייך הגדר "תפיסה", והיינו שעכשיו השני המוחזק, אבל בקרקע דאף לאחר תפיסתו עדיין נשאר הראשון המוחזק, א"כ, אף אם תו"ת ספיקא דאורייתא - לא מהני תפיסתו.

והא דמהני "תפיסה" בנכסי דבר שטיא, והיינו דלו יצוייר שהי' הדין ספיקא דאורייתא הי' הקרקע נשאר אצל בר שטיא, הנה זהו משום שבא אליו ע"י מעשה לקיחה - ועכשיו אנו דנים האם באמת הי' מכר. ומשו"ה: אי נקטינן ד'ספיקא דאורייתא', והיינו שאין מתחשבים עם חזקת המ"ק, א"כ שפיר הוי המוחזק עכשיו המוחזק; אבל אי 'ספיקא דרבנן', היינו שאמרינן שהבר שטיא הוא המ"ק, ובקרקע הוי המ"ק המוחזק עד שנדע שהי' מכירה, שפיר מחזירין את הקרקע לבר שטיא.

ו. ועי' בל' הרמב"ן לעיל (טז, ב) דדן בשאלה הנ"ל (-למה מהני תפיסה בתו"ת, ותקפו כהן - מוציאין אותו מידו): "ול"נ, דכל תו"ת בעדים - אין מוציאין מידו במטלטלין, משא"כ בשאר הספקות כגון תקפה אדם בפנינו, דעדים אלימי ולא מפקינן כנגדן".

והנה מל' הרמב"ן ד"עדים אלימי ולא מפקינן כנגדן" לכאורה משמע ביאור אחר בהא דמהני תפיסה כשיש תו"ת. דהא לעיל נתבאר, דיסוד החילוק בין תו"ת לשאר ספיקי הוא בגדר החזקה של המוחזק הראשון: דבספיקא סתם אפ"ל ד"אוקי ממונא בחזקת מרי'", והיינו דדנינן דשייך להמחזיק, ומשו"ה לא מהני תפיסה; אבל בספיקא דתו"ת - לא שייך לדון דשייך להמוחזק, ומשו"ה שפיר מהני תפיסה.

אבל מל' הרמב"ן הנ"ל לכאורה משמע, דיסוד החילוק בין ספיקי דתו"ת לספיקי סתם הוא בגדר המוחזק של התפוס - דבספיקא דתו"ת, כיון דיש עדים ששייך להתופס, א"א להוציא ממנו.

ולכאורה זה מתאים עם ביאור הנ"ל ביסוד השאלה האם מהני תפיסה בספיקא דממונא - דהשאלה הוא האם מהני תפיסתו ליחשב מוחזק בהדבר שתפס; וע"ז מבאר הרמב"ן, דאם יש עדים ששייך להתופס - א"א להוציאו ממנו, דשפיר מקרי מוחזק.

בקיצור: ברמב"ן מבואר דיש הבדל בין ספיקא דתו"ת, דמהני תפיסה, לספיקא סתם דלא מהני. ואפשר לבארו בב' אופנים: או שיש הבדל בגדר החזקה של המוחזק; או שיש הבדל בגדר החזקה של התופס.

בסוכה מח, ב איתא "כל העולין למזבח עולין דרך ימין כו' חוץ מן העולה לשלשה דברים הללו שעולין דרך שמאל ... ניסוך המים וניסוך היין ועולת העוף כשרבתה במזרח".

והנה העולין למזבח בשביל זריקת הדם אינן עולים על המזבח עצמו, כדאיתא במשנת "איזהו מקומן" - "עלה בכבש ופנה לסובב", שהסובב הוא ג' אמות למטה מן המזבח. אך לענין ניסוך המים והיין שהוא על הספלים העומדים על המזבח עצמו, קשה לומר שהכהן צריך לעמוד על הסובב ולשפוך את היין והמים לתוך הספלים שעל המזבח.

ואכן כך כתב במלאכת שלמה למשנה דידן בסוכה כאן (וכן במשנה זבחים פ"ו משנה ג), שבניסוך היין והמים הי' הכהן עולה על המזבח עצמו משום שאי אפשר שיגיע לספלים שעל המזבח [אך קצת צ"ע במ"ש שם שהניסוך הי' על הקרנות שהם גבוהים עוד אמה, דלכאורה בפשטות הספלים לא היו עומדים על הקרנות עצמם אלא על המזבח].

ובתוס' יו"ט בזבחים שם ג"כ מפרש - שעליית הכהן לניסוך היין והמים היתה על המזבח עצמו ולא על הסובב, אבל לא נקט טעם זה אלא טעם אחר, משום שלדעת רש"י לא הי' כבש קטן בצד מערב. ולכאורה צ"ב אמאי לא עמד התוס' יו"ט על זה מטעם הגובה.

גם יש לעיין אם הכל סבירא להו הכי, או שיש דעה שאכן הי' צריך להגביה ידיו גבוה מאד בעמדו על הסובב.

בתוס' ד"ה ור' יוחנן בכתובות דף כ, א כתבו דיכולים ב' עדים לומר על שטר שנמחק או שנשרף שכך ראו בשטר זה ונאמנים, מאחר שזהו כנחקרה עדותן בבי"ד, ולכן כשמעידים על שטר זה כאומרים ראינו עדות שנחקרה בבי"ד, והקשו בתוס' דא"כ בסוגיין דפליגי ר' הונא ור' יוחנן אם זכירה על ידי השטר נקרא זכירה אם לאו - לכאורה היו יכולים להביא שטרותיהם לבי"ד בלי זכירה כלל ובי"ד יקיים השטר כי כל עדות החתומים על השטר נעשה וכו', ועיי"ש מה שתירצו.

והנה בחידושי המהר"ם שיף מקשה מדוע לא הקשו התוס' שהוא בעצמו לא יעיד שכך ראה בכתב ידו אף שאינו זוכר כלל, ול"ל להקשות שיביא כתב ידו לבי"ד, וכן הקשה ההפלאה בחידושיו. ותי' המהר"ם שיף שהוא הדין שיכול להקשות כן, אלא שזהו עדיף להקשות מאחר שאי אפשר להעיד אלא במקום שנשרף או שנמחק. אמנם בחידושי הפלאה תי' באופן אחר וז"ל "ונראה דזה אינו דכיון היו שני עדים חתומים בו והוא מעיד שראה את השטר הוי לי' איהו עד אחד, משא"כ כיון שאין חתום בו עד אחד אם כן מעיד שראה כן בכתבו הוי לי' איהו עד אחד על עד אחד", עכ"ל.

ולכאורה דבריו צ"ב: דלפי ה"אי נמי" בתוס' שם עד אחד בשטר אחד ועד אחד בשטר אחר מצטרפין, וא"כ מאי שנא מעיד על שטר שכתוב בו ב' עדים ביחד או ב' עדים שכתובים בשני שטרות מיוחדים. וכן צריך ביאור מהו סברת המהר"ם שיף שאינו אומר כך, ואדרבא - דניחא שתוס' יקשה כך אלא עדיף להקשות כמו שהקשה.

ויש לבאר זה עפמש"כ בקצות החושן חו"מ סי' מו ס"ק יא דהקשה על הרמ"א שכתב דבעד אחד צריך שיזכור עדות, משא"כ ב' עדים, דקי"ל ב' עדים על ב' שטרות נפרדים מצטרפין - וא"כ מאי שנא ע"א על שטר זה וע"א בשטר אחר שצריכים לזכור משני עדים בשטר אחד שאינם צריכים לזכור, ומת' דכיון שלפי דעתם אם אחד ראה חקירת שני בבי"ד אחד יכול לילך ולהעיד שכך ראה, ע"ד שאומרים בשטר, וא"כ כמו"כ בשטר דע"א בשטר זה וע"א בשטר אחר - דנעשה כמי שנחקרה בבי"ד אחד. אבל ע"א לבדו כתוב רק בשטר אחד אין יכול להעיד עליו, מאחר שאין זה דין של נחקרה עדותן בבי"ד, והו"ל עד מפי עד.

אבל הסמ"ע חלק ע"ז וכתב שאין יכול להעיד על ראית חקירת ב' עדים בבי"ד, ולפי"ז גם ב' עדים בשטרות נפרדים אינם יכולים להעיד עליהם רק שזהו דין מיוחד בראית השטר.

ועפ"ז י"ל שההפלאה סבר כהסמ"ע, ולכן אף שבהוו"א מדבר בשני עדים על שטרות נפרדים מ"מ אין זה מועיל, מאחר שזהו דומה לראית חקירת עדים בבי"ד. משא"כ המהר"ם שיף סובר כהקצות שראיית ב' עדים שנחקרה עדותן בבי"ד יכול להעיד עליהם, וכן הדין בב' עדים כתובים על שטרות נפרדים, ועיי"ש בקצות הנ"ל וכן בסימן ל ס"ק י.