כותב רבינו הזקן באגרת הקודש: "והוא בהקדם מארז"ל כל הכועס כאילו עובד עכו"ם וכו'. והטעם מובן ליודעי בינה לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו לא הי בכעס כלל ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו בחירתו אעפ"כ על הניזק נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום ולא עוד אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו מתלבש בו כח ה' ורוח פיו ית' המחייהו ומקיימו7 וכמ"ש כי ה' אמר לו קלל והיכן אמר לשמעי, אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת ה', ורוח פיו המחי' כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד. כי אילו נסתלק רוח פיו ית' רגע אחד מרוחו של שמעי לא יכול לדבר מאומה (וזהו כי ה' אמר לו בעת ההיא ממש קלל את דוד ומי יאמר לו וגו' וכנודע מ"ש הבעש"ט ז"ל ע"פ לעולם ה' דברך נצב בשמים שצירוף אותיות שנבראו בהן השמים שהוא מאמר יהי רקיע כו' הן נצבות ועומדות מלובשות בשמים לעולם להחיותם ולקיימם.."8

___________________

7 מסביר כאן רבינו הזקן שלא רק שיש כאן ענין של השגחה פרטית שאדם זה מכה ומקלל בגלל שכך הקב"ה הדריך את האדם, (למרות שמצד האדם עצמו זה אמנם מצד רשעתו ובבחירתו הרעה, אך ביחד עם זה יש כאן התגשמות של כוונת ההשגחה, וכעין (כפי שהעיר כבר הרבי על כך) שהרמב"ם מסביר בהלכות תשובה פ"ו ה"ה: "והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצריים לעשות רע….לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע…המצריים כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה הרשות בידו". דהיינו שמחד אכן השם ממלא את כוונתו לפועל ע"י מצרי זה, אך עם זאת המצרי פועל מתוך רצונו החפשי בשביל מניעים מרושעים שלו ועל כך אכן נענש.) אלא יתירה מזו מכיון שכח וחיות זה, להכות ולקלל, מאת ה' הוא בא בכל רגע ורגע, לכן גם זה מכריח שה' המהווה אותו ברגע זה שמכה, אומר לו להכות ולקלל כלומר לא רק מצד ענין ההשגחה אלא גם מצד ההתהוות. עד כאן פשוטו של דברים, וכפי שביארנו מזה גם בגליון דשבת הגדול, שמצד נקודה זו דוקא מוסבר מדוע כעס דומה דוקא לעובד עבודה זרה. כי בכעסו מעניק מציאות עצמאית לכועס כאילו הוא הזיק לו לא שמאת ה' היתה זאת.

ובכך מסביר את הכתוב בשמואל ב'( טז היג)- על דוד ושמעי בן גרא, שכאשר קילל שמעי את דוד בברחו מן אבשלום, סירב דוד להרשות לאבישי בן צרויה להרגו באמרו "כי ה' אמר לו קלל". ועל כך שואל רבינו: "והיכן אמר לשמעי? אלא 1) שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו- ירדה מאת ה.'2) ורוח פיו המחי' כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד". ונראה ששני הענינים מתאימים לשתי הדרגות שרבינו הזקן הדגישן לעיל. א) מצד ענין ההשגחה, ולזה מדגיש רבינו שמחשבה זו שנפלה בלבו ומוחו- ירדה מאת ה'. ב) מצד ענין ההתהוות, ולכן מדגיש ורוח פיו המחי' כל צבאם החיה את רוחו…בשעה שדיבר דברים אלו.

אך לאמיתו של דבר הרי במובן מסוים פירוש זה הינו פשוטו של מקרא וכך כבר פירשו מפרשי של מקרא על אתר ראה במיוחד כפי שמנוסח במצודות (המבוסס כנראה על הרד"ק) "כי ה' אמר לו קלל והוא העיר רוחו לזה ומי יאמר לו לשמעי מדוע עשית כן הלא הוא שלוחו של מקום", אך רבינו מוסיף לכך ההבנה החסידית: שאמירת ה' איננה רק מפני שהעיר ה' את רוחו ומחשבה זו נפלה בלבו, אלא גם מצד שהתהוות היא בכל רגע וממילא אמירת ה' יהי רקיע וכיוצא בהם מהווה האמירה לשמעי. (ולהעיר מדברי הצ"צ (ציין אליהם הרב חיטריק בליקוט פירושים אשר לו) ביהל אור (ע' קל"ב): "ובבני אדם ודאי ההשגחה פרטית לכ"ע אע"כ צ"ל שהוא עדמ"ש כי ה' אמר לו קלל וכמ"ש מזה באגה"ק סי' כ"ה" הרי שהצ"צ מבין שהוא מצד ההשגחה? אך דברי הצ"צ שם זקוקים לביאור גדול וכישבוארו תתברר כוונתו שאין סתירה מדבריו אך אכמ"ל.)

ולכאורה לפירוש רבינו ע"ד החסידות מדוייקת ביתר שאת הלשון "ה' אמר", שהיתה כאן אמירה של ממש; אולם אם ננקוט שזוהי השגחה הביטוי "אמר" זהו מושאל בלבד. (ולציין לפירוש המפרשים ביונה ב יא "ויאמר ה' לדג". ועיין אבע"ז שם "דרך משל שהכריחוהו לעשות חפץ השם" וברד"ק: "העיר את רצונו שיקיאנו..". וצ"ע כיצד יפרש רבינו שם?)

בנוסף להאמור יש לציין שפשוט הוא שהסיבה שרבינו מביא האירוע של דוד ושמעי אינה רק להוכיח מלשון המקרא "ה' אמר" שה' פועל מתוך פעולת רשע, אלא גם מכיון שתוכן הסיפור מראה כיצד יש להימנע מכעס גם כשמקללים ומחרפים אותו כפי שדוד התנהג בשעה זו. ואכן בספר ראשית חכמה (שער הענוה פ"ג) מביא ממורו (הרמ"ק) "עוד שמעתי מפיו שיחשוב כאשר יחרפוהו ויבזוהו כי סמא"ל עומד ומקטרג עליו למעלה וזו רצועה נמשכת ממנו דהא כתיב ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ולכך דוד הע"ה לכפרת עונו שתק כאשר חרפו שמעי בן גרא …שידע היות שמעי שליח מלמעלה להלקותו בלשונו ובמעשיו…ואמר כי ה' אמר לו קלל את דוד ..". הרי שמביא מאורע זה כדוגמא היאך להתגבר על הכעס.

עם זאת פשוט על פי שביארנו, שיש הבדל גדול בגישתם, לפי הרמ"ק והראשית חכמה הרי העדר הכעס נובע מתוך הנימוק, שבוודאי הרע מגיע לו מחמת חטאו ;אך לפי אדה"ז העדר הכעס מתחייב מצד עצם הענין, כי הכעס מוכיח שהאדם אינו מאמין שמאת ה' הוא הדבר כדלעיל. וההסבר הוא, כי תפיסת הרמ"ק בהבנת המאורע הינו מצד השגחה כפירוש המפרשים וכפשוטו של מקרא, שדוד חשב שמה שקורה לו זה מצד כפרת עוונו (כמפורש שם להדיא) לכן חייבים ללטעון שהעדר הכעס הוא מצד שזה כפרת עוונות, ברם לרבינו לא צריכים לכך כפי שהוסבר לעיל.

ברם אחרי כל זה עדיין לא ברור לי, שאם כן מדוע מותר להודות ולהיטיב למישהו שהיטב עימך הרי כשם שבצד השלילי אסור להתפרץ ברגשות שליליות כי בכך מוכיחים שהאדם אינו מופעל מאת ה' כך בדיוק יש לומר בצד החיובי שאדם המודה ברגשות גואות וסוערות מוכיח בכך שהוא אינו מאמין שהמיטיב אינו רק שליחו של מקום ומה ביניהם? וברור שאין לך דבר מוזר מזה! וכלשון הידועה בגמרא על זה "חמרא לשקיה טיבותא למריה". ואדרבה אדם שאינו מכיר תודה הריהו כפוי טובה, שאין לך אדם גרוע מזה?! ושאלה זו אינו אלא לפי ההסבר של רבינו הזקן, אך לפי הרמ"ק ,למשל, ברור מאד שרק בכעס שייך לומר שאדם יחשוב שזה מגיע לו מחמת עונש ןלכן יקבל אותו באהבה ושמחה, ועוד אף יודה לו על זה ואין זה קשור לצד החיובי כלל; אך לרבינו הזקן שמסביר שהוא משום שמפריד בין הפעולה לבין הבורא הרי טיעון זה דו-צדדי הוא? ודבר זה צריך תלמיד גדול אצלי.

______________

8 קטע זה מתחיל (ממלת "וזהו") בסוגריים, וצריך לי עיון, איפה נמצא הסוגר המסיים, כי אכן בסיום הקטע הארוך במלים "גלו לאדום שכינה עמהם", ישנם שני סוגריים, אך לכאורה זה קאי שם על הסוגר המקיף את המלים "אלא שבארצות העו"ג. ." וצל"ע כעת . וברור שאין זה ענין של מה בכך במיוחד בכתבי אדה"ז המדוייקים מאד, כי בכך הרי ניתן לבין המשך ורצף הדברים אם ענין מסויים הרי- זה דבר צדדי או דברי עיקרי, כפשוט. ולכאורה ברור שדברי הבעש"ט הם מהמוקפים בסוגריים עדיין וממילא יש לומר שאינו ממש מעיקר הדיון כאן אלא הובא להסביר היטב שבכל פעולה נמצא השם ממש כי ההתהוות היא בכל רגע ותמידית כדלהלן.

בכל אופן מביא כאן את פירוש הבעש"ט -(ומתבטא על כך "כנודע מ"ש הבעש"ט". דהיינו, שמדובר בפירוש ידוע אף בווילנא ! -יעד האגרת (כפי שהבאנו לעיל הע' 6). והאם יש להסיק מכאן שאגרת זו נשלחה אחרי הדפסת התניא? או אחרי כתיבת התניא? (ובפרט שידוע ששער היחוד והאמונה נכתב אף לפני כתיבת ח"א). מאידך מזה שרבינו לא מציין שכבר ביאר ענין זה בארוכה בספרו כרגיל במכתביו שמפנה לספרו לקוטי אמרים ואף לא כותב כדרכו "כפי שביארנו "במ"א" ציון שגור בתניא לדרושים בכת"י. הרי יש לדייק שקדמה אגרת זו לתניא. וממילא אין דברי האגרת כאן קיצור של שער היחוד והאמונה כפי שנראה לפום ריהטא; אלא ההיפוך: האגרת הוא היסוד שממנה הורחב הדברים בחלק ב' של תניא.

אולם כפי שהערתו לעיל הער' 5 שמסתבר שהאגרת נכתבה בעקבות שריפת צוואת הריב"ש שנשרף בידי הגר"א בעצמו ערב פסח תקנ"ו בעת ביעור חמץ כמפורש במכתב ק' ווילנא (חסו"מ א ע' 182) הרי נכתבה האגרת באותה תקופה שבה הדפיסו התניא (קיץ תקנ"ו) וא"כ מהו הכוונה במלת "כנודע"? אך אולי הכוונה להמבואר ב'לקוטי אמרים' לרבינו המגיד ממעזריטש נ"ע ,ששם בסי' ע"א מבואר פירוש זה: "לעולם ה' דברך נצב בשמים ..הדיבור עומד בשמים …וע"י כח הדיבור הזה הוא עומד ויש לו קיום" ועצ"ע)- ומבארו בקיצור על דרך שמבארו בשער היחוד פרק א' וב'.

אך תמוה ביותר כי הלא כל האגרת מטרתה היתה להצדיק דברי הבעש"ט בעיני המתגדים שבעיניהם לא הי' נחשב הבעש"ט לשום סמכות כלל, ואדרבה דנו ספרו לשריפה רח"ל עם כל הכרוך בכך, ואם כן מה טעם אפוא, יש להביא פירוש מהבעש"ט בעניני אמונה כאשר על זה כל הדיון אם יש להסתמך על הבעש"ט?! ואולי שלכן אכן הקיף רבינו הזקן את דברי הבעש"ט בסוגריים כי אכן אין רבינו בא לבסס דבריו עם דברי הבעש"ט אלא להיפוך: בא לבסס באמצעות מאחז"ל של כעס, וביאור של הסיפור אודות דוד ושמעי את דברי הבעש"ט המוכרחים מהנ"ל ולפי"ז יש לסגור סוגריים אחרי סיום ביאור דברי הבעש"ט המסתיים בדף קלט אחרי המלים "וחיות רוחניות" קודם המלים "והנה נודע לי"ח".

ומעניין שבדפוס ראשון השמיטו כל הקטע הבא אחרי המלים "ע"פ לעולם דבריך נצב בשמים" החל מן המלים "שצירוף אותיות" עד "וחיות רוחניות" ובמקום זה הודפס "כמ"ש בלקו"א ח"ב באריכות ע"ש" כאילו אין זה נחוץ כל כך לעצם ההמשך. (ולאורה יוקר הדפוס גרם להשמטה מוזרה זו- של לשון אדה"ז בעצמו!)