א. בתניא סוף פ"ו מבאר ומפרט את שלש קליפות הטמאות, ומביא דוגמאות מהצומח חי ומדבר שיניקתם מהן, ואינו מביא מהדומם, כי כידוע בדומם אין דבר שהוא אסור לכתחילה מעצם בריאתו, ולכן בהמשך בפ"ז כשמבאר את קליפת "נוגה" אומר "וחיות כל הדומם". וכך הוא בשמות של הג' קליפות: רוח סערה = יסוד הרוח, וענן גדול = יסוד המים, ואש מתלקחת = יסוד האש, ואילו יסוד העפר לא קיים בהם, ולכן לא משפיע חיות לעפר ולדומם.

ואמנם - השמות של ג' קליפות הטמאות שאין בהם טוב כלל, מתאים למהותם: "רוח סערה" - בגשמיות אין שום תועלת ורק נזק; וכן "ענן גדול" ו"אש מתלקחת".

ב. לאחר הדוגמאות של מדבר חי וצומח שהם מעצם בריאתן יונקים וחיים מגקה"ט, מביא דוגמאות ממעשה האדם - היינו שהאדם הוא הגורם שדבר זה יקבל חיות מגקה"ט, והם "מעשה דיבור ומחשבה של כל השס"ה ל"ת", שזה האדם הוא העובר עבירה וממשיך יניקה וחיות מג"ק.

וכך הוא גם הסדר בפ"ז בדוגמאות של קליפת נוגה, שמביא: א, דברים שמצד הבריאה חיים ויונקים מנוגה. ב, דוגמאות של מחדו"מ שנשפעים ונמשכים מנוגה.

ג. לפי סדר הנ"ל צלה"ב הדוגמא שמביא בצומח בג"ק "כמו ערלה וכלאי הכרם", בשלמא בערלה - כך קבע ה' בבריאה שהוא יונק מג"ק, ולא נעשתה כאן שום עבירה כמו עצם מציאות בע"ח הטמאים; אבל בהדוגמא של "כלאי הכרם" הרי זה מעשה חטא שהאדם גרם לאיסור, וזה לא שייך לכאן אלא בהמשך כשמביא את המחשבה דיבור ומעשה של שס"ה, כי אם נאמר שזוהי דוגמא לדבר שיונק מגקה"ט כמו דבר שיונק בעצם טבע בריאתו מגקה"ט א"כ הרי יש דברים בדומם שהאדם אסרן כגון זהב ואבן שעשאן עבודה זרה, ויונקין מג"ק, ומדוע לא פירט והחסיר הדומם וצ"ע.

ד. בפ"ז הנה בדוגמאות של קליפת נוגה הסדר הוא: מדבר חי דומם צומח, שכותב "וחיות כל הדומם וכל הצומח" וצלה"ב הסדר.