במאמר "ואתה תצוה" – תשנ"ב באותיות ה'-ו' מדובר אודות ב' דרגות באמונה בנש"י הא' (שבאה מצד עצמם, גם ללא פעולת "ואתה תצוה" של הרעיא מהימנא שבדור – מצד היותם מאמינים בני מאמינים - אמונה תורשתית) – הא דמזלייהו חזי, שהוא עניין ה"ראיה" דבחי' חכמה (המקבילה לדרגת "חיה"), והב' (מה שנפעל בהם ע"י הרעיא מהימנא – שמגלה בהם) – מה ש"עצם הנשמה" מקושרת באלוקות בהתקשרות עצמית (המקבילה לדרגת "יחידה"), ומסיים באות ו' דהנפק"מ היא לגבי המס"נ כתוצאה מב' הדרגות, עיי"ש.

ונראה דעפי"ז יש לבאר מה שבתניא פי"ח כשמדבר על המס"נ דקל שבקלים אומר אדה"ז "מוסרים נפשם על הרוב", וידועה השאלה דאם זהו טבע בנפשותם מדוע ישנם יוצאי-דופן שאינם מוסרים את נפשם?

ועפ"י האמור בהמאמר יובהר דאדה"ז מדבר בתניא (לא על התקשרות עצמית דיחידה, אלא) על דרגת "ראיה" דמזלייהו חזי, כדמוכח מהא שמייחס כח המס"נ לדרגת "חכמה" ("והחכמה תחיה וגו' – בחי' "חיה") – אשר וודאות ופשיטות האמונה הבאה מצידה, מסוגלת לפעול – על הרוב – למסור נפשם עקה"ש, אבל מאחר והיא באה מחמת סיבה (ה"ראיה") – אין המס"נ מוכרחת.

והטעם (לא מפני שישנם עניינים המעלימים על וודאות זו, שהרי בהתגלות בחי' חכמה, כדונג נמסו כל הקליפות וכו' – אלא כדמפרש רבינו בכמה דוכתין) מפני שהבחירה החפשית, מסוגלת לגבור גם על "טבע – הנשמה". (שתכונתה להיות נמשכת למעלה לשורשה כנר).

משא"כ כאשר המס"נ באה מצד "יחידה" – אותה מעלה הרעיא מהימנא – אזי המס"נ הבאה מזה – היא באופן המוכרח (ולא רק "על הרוב").

ומה שאין הבחירה, חפשית לגבור גם על טבע – היחידה, זהו ע"ד פי' רבינו לגבי "אילו היה שם (קודם מ"ת) לא היה נגאל", מפני שאז דרגת הקשר היתה "בנים אתם" (שזהו ענין "בני מאמינים" – הנמשכים מ"חכמה עילאה" הנקראת אב) ויש בה ציור דטבע הבן הנמשך אל האב, אזי כח הבחירה דעצם הנשמה, גובר על הציור דטבעה, אבל אחר מ"ת שהיתה "בחירה הדדית" אשר בחירה נובעת מן העצם, ואין לך דבר למעלה מן העצם שיגבר על הקשר – העצמותי ולכן כאשר הרעיא מהימנא של הדור ממשיך גילוי עצם - הנשמה, אזי מסירות - הנפש דמקושריו הם בהכרח ובלי יוצא מן הכלל, וכפי שרואים במוחש במקושרי - מרדכי ובמקושרי רבותינו נשיאינו.

* * *

אלא שעפ"ז צ"ל מדוע אדה"ז בתניא בונה את כל הדרך-הקצרה (המבוססת על האהבה הטבעית) על יסוד "כח החכמה" שבנפש – בחי' חיה בלבד ולא על יסוד יחידה" שבכלל אינה מוזכרת בספר התניא? והלא "התקשרות-עצמית" עדיפא על התקשרות שמצד סיבה?...

ואואפ"ל דההתקשרות עצמית דיחידה, הריהי כ"עצם – בלתי מתגלה" - אין לה שום ביטוי-מעשי (שהרי אע"פ שחטא – ישראל הוא בעצמיותו וא"כ אינה שייכת ל"עבודת האדם".

מאידך, "כח החכמה" כשלעצמה, מצד הראיה שבה, שהיא שורש המס"נ במצב של עבודה זרה, גם היא אינה עבודה כ"כ, שהרי בטבעה איננה רוצה להיות נפרדת (ואין זאת, אלא שמצד חפשיות הבחירה ניתן להתעקש נגד טבע הנשמה, כמבואר בלקו"ש ח"ט בשיחה לפר' ראה בענין עיה"נ, שאפשר לנצל כח באחדות דעצם הנשמה ליצירת אחדות של "ציבור" דעבודה זרה!)

וע"כ הראיה שמצד כח החכמה – אינה פועלת ביום יום, מפני שהיא "מקיף"! ומהו חידושו של אדה"ז וקריאתו ל"עבודה"?

וע"ד המשכת אוא"ס הסוכ"ע בממכ"ע – שזהו בכח העצמות, ולא "גילוי העצמות", כך החדרת הראיה דחכמה (שלמעלה מהתלבשות אבל שייכת לכלים) בתוך כלי הדעת, שורשה ונתינת כח שלה באה מההתקשרות העצמית, אותה מנחיל הרעיא מהימנא צדיק הדור, ע"י שזן את האמונה עצמה – ומגלה בה את עצמיות הנשמה, בכח זה אפשר לחבר "כח החכמה" (שעליו מדובר בתניא) עם הדעת המתפשט במידות. (וע"ד הענין דביהמק"ד נמשל ל"צוואר" שנמוך מעט מה"ראש" – אבל הוא הוא המקשר לכל האיברים – כמבואר בשיחת ויגש לקו"ש ח"י).