באגרת התשובה פרק יא, כתב אדה"ז לגבי נוסח ברכת סלח לנו, שבתחילה מבקש סליחה ומיד אח"כ באה הברכה "חנון המרבה לסלוח", ומביא חידוש עצום. שהברכה היא הודאה על עניית הבקשה תיכף שאנו מבקשים, נמצא שאין מציאות שמבקשים ואין נענין, (אלא רק שיכול להשאר ברוחניות וכו', וע"ז צריך זכות שיתגשם). ואדמה"ז כותב כן כדבר הפשוט. וזכורני, כשהייתי בתו"ת נכנס א' ליחידות, ושאל מרבינו מה המקור שהברכה היא הודאה על מה שהשי"ת מילא בקשתו, ורבינו השיב, שהיות שהברכה באה "מיד" אחר הבקשה, זה ראי' שתוכן הברכה הוא הודאה על שמילא השי"ת בקשתו מיד.

ולכאורה, לפי זה נמצא שמתפלל צריך להיות בטוח שמילא הקב"ה בקשתו. ובאם ח"ו אינו בוטח, איך יכול להתפלל ולומר ברכת הודאה על שמילא ה' את בקשתו.

ולכאורה יש מקור לזה ברמב"ם הלכות תפלה פ"א ה"ב, וזלה"ק: "ואח"כ נותן שבח והודי' לה' על הטובה שהשפיע לו", ואפשר לפרש שהשפיע לו עתה כשבקשה בתפלתו*, וצ"ע.