במס' שבת פח, א: "דרש ר' סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום, שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים". עכ"ל.

ומעיר רש"י בד"ה "מאה ועשרים", "[כל א' וא' נטל כתר]". תוס' בד"ה "ירדו ק"כ ריבוא": "מדכתיב ויתנצלו [לשון רבים] דריש תרי זימני".

ושאלו המפרשים, למה לא הי' מספיק ששים ריבוא כמו פעם ראשונה? [וב'עיון יעקב' מתרץ למה לא הספיק ס' ריבוא כפעם ראשונה, "שלא יהי' למעלה הרבה מקטרגים [באותו שעה בחטא העגל]". ובמהרי"ט מפרש: "ששים ריבוא מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, הכוונה היא, שלכל יהודי ויהודי באו ששים ריבוא מלאכי השרת, וכל כך למה, לפי שכל א' קבל ערבות של ששים, כדאמרינן באלו נאמרין [סוטה לז, ב]". וממילא, דבפעם ראשונה הי' יותר מבפעם שני' שהי' ק"כ ריבוא לכולם ביחד].

ויש ששאלו להיפך - ידוע שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות [בראשית רבה נ, ב] אז איך הי' מספיק רק ששים ריבוא לקשור הכתרים?

ובהמשך הגמרא שם: "אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה ב"ק ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" ברישא עושי והדר לשמוע". עכ"ל.

וצריך להבין, מהו סוד הגדול בזה. וגם מהו ענין מעלת קדימה זו, הרי בלתי אפשר לעשות קודם ששומעים מה לעשות, וא"כ מהו התועלת מההקדמה בפיהם, כיון שהוא דבר שא"א.

במהרש"א ד"ה "מי גילה לבני רז זה", איתא: "דזהו דבר סודי, שהמלאך כולו רוחני ואין לו דעת אחרת כ"א לעשות רצונו ית' ב"ה, והוא מוכן כאלו עשה, משא"כ האדם מחובר בגוף ונפש שיש בו גם דעת היצה"ר, ואינו מוכן לעשות רצון אביו שבשמים, כי היצה"ר מסיתו לרעה, אבל ישראל במ"ת נגלה להם דעת אחד להיות מוכנים לעשות רצון אביהם שבשמים כמ"ש מי יתן והי' לבבם זה וגו', דהיינו שב' הלבבות שהם ב' יצרים היו להם דעת אחד, כמלאכים הללו שהם מוכנים לעשות קודם שמיעה וק"ל". עכ"ל.

היינו, דתגובת הקב"ה היתה הפלא איך הגיעו בנ"י לדרגא כזו, מכיון דרז אינו הפי' שנגלתה להם סוד שלא נודע לאחרים, היינו "סוד יחסי" [איך המלאכים עובדים הקב"ה], אלא הפי' ב"מי גילה לבני רז זה", היינו דאיך נתגלה ונחדר אצלם ענין זה דהמלאכים להקדים נעשה לנשמע, שהוא למעלה מהשגת והרגשת האדם כדלעיל במהרש"א.

ומבואר בחסידות בהרבה מקומות [בד"ה בשעה שהקדימו תש"ט ועוד] דהקדמת נעשה לנשמע מורה על ביטול לבעל הרצון, ואז לא רק שהנעשה הוא אחרת, אלא שגם הנשמע הוא באופן אחר לגמרי שחדור בביטול זה לבעל הרצון. ובמילא זכו לשני כתרים ד"נעשה" ו"נשמע" גם עבור נשמע.

עפ"ז יש לומר, שבשעת מתן תורה הי' אצל בנ"י ביטול עצמי לבעל הרצון, וממילא "הנעשה" ו"הנשמע" לא היו ענינים נפרדים, אלא היו חדורים בביטול, שהאיר בהם ענין אחד ההתמסרות והתקשרות העצמית עם הקב"ה. שב"הנעשה" הי' רק נרגש בו ביטול לבעל הרצון וגם "הנשמע" הי' בביטול עצמי לבעל הרצון, היינו לא שהוא מבין בגלל רצונו, אלא מצד שהקב"ה רוצה מיהודי שלא רק יהי' לו קב"ע אלא שגם בשכלו הוא יבין וישיג באלוקות. וממילא דלא היו אלו שתי כתרים כשני דברים, אלא חלק מביטול א', וממילא דלא הוו כשתי שליחויות נפרדות.

אבל כשחטאו בחטא העגל, מובן בפשטות שביטול זה נסתלק מהם, ונשאר אצלם "הנעשה" ו"הנשמע" כמו שני ענינים נפרדים. ואז הי' מוכרח שירדו קכ מלאכי חבלה, דאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. כי נחשבים שני כתרים אלו לשני ענינים נפרדים, כנ"ל.