בענין מה שהוקשה בגליון העבר, הא דהוזכר בריש לקו"א שהנה"ב מורכבת מד"י רעים, אבל בנה"א אין אדה"ז מפרט שיש לה ד"י, וטעמא בעי.

הנה במק"א הארכתי קצת בזה, ואבוא כאן בתורף הדברים.

ולהקדים, נציין לכמה מקורות בדא"ח בו מצינו בהדיא הפירוט של הד"י בנה"א.

באור התורה להצ"צ פרשת מקץ (עמוד תתקעא): "הנה יש ד' יסודות בנפש האדם אדמ"ע .. וכך בנפש האלוקית יסוד המים במוח הוא בחינת חכמה ודעת בעבודת ה' במוחו ומחשבתו .. ויסוד האש הוא הצמאון שבלב המבין בהתבוננות בגדולתו ית' ואיך ממש כולא קמי' כלא חשיבי".

ויסוד העפר בנפה"א מצינו בפר' בלק באוה"ת [ע' תתקמב] וז"ל: "בחינה זו דקבלת עול זהו ראשית העבודה והתחלתה .. וזוהי בחינת יסוד העפר בנה"א".

ויסוד הרוח שבנפש האלוקית קשור ללימוד התורה, וזה מוזכר כמה שורות אחרי שמבאר יסוד העפר: "ואח"כ פתח לבי בתורתך ובמצוותיך שהם מיסודות שלמעלה מבחי' עפר". ובאוה"ת פרשת תזריע (ע' תקיט) כתב בפירוש יותר, וז"ל: "מה שתרגמו על ויהי הוא האדם לנפש חי', לרוח ממללא, שמעלת האדם היותו מדבר הנה זהו מחי' רוח, שהוא בחי' אויר ושורשו בחי' אויר קדמון כו'". עכ"ל. ויותר מפורש על שייכות הרוח לתורה מצינו בסה"מ תקס"ה אדה"ז (ע' תקפה) וז"ל: "והנה התורה הוא מבחי' הרוח שלמעלה מהמים .. והטעם הוא לפי שהעוסק בתורה הנה הוא מדבר בדיבור בפה דבר ה' זו הלכה .. אמנם הדיבור באותיות הוא שהקול מתחבר מכמה חלקים ונעשה צירוף א' הנה הרכבה זו בחי' הרוח הוא המרכיב אותן .. וא"כ שורש התורה למעלה הוא בחי' רוח העליון".

אשר מכל הנ"ל מתחזקת השאלה מדוע אינו מפרט בתניא היסודות שבנפש האלוקית, עכ"פ בקיצור, כמקביל וע"ד מה שמפרט בנה"ב.

ונראה לומר שהפירוש קצר בלקו"א דהד' יסודות רעים דנה"ב הוא להדגיש ענין ה"יסודות" דוקא. דאף שישנם ענין הד"י גם בהנה"א מ"מ עיקר הענין דהד' יסודות הוא להנה"ב. וזה שישנם הד' יסודות גם לנה"א הוא רק שורש ודוגמת הד' יסודות שבנה"ב.

ולבאר זה יש לציין למה שכתב בד"ה "וביום שמחתכם" תרנ"ו ע' רנה ואילך דאיתא שם שכל המורכב, בהכרח שיפרד ויופסד מציאותו. וממשיך, שכל זה הוא בהחומר, אבל בחי' החיות הנפשיות הרוחניות אין לה כליון והפסד. וצ"ל מדוע בהפרד הנפש מן הגוף (בשעת פטירתו של האדם) אמרינן שבגוף שמורכב מד"י - הרכבתו נפרדת וכל חלק שבו שב ליסודו ומציאותו נפסדת, ואילו הנפש, הגם שהיא מורכבת מד"י מ"מ אין לה כליון והיא נשארת בחיים במקור חוצבה לעולם, כמ"ש והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה', וכמ"ש והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה גו'?

ומבאר שם, דהתהוות של הבריאה היא מהאור שמאיר מהעצמות ולא מהעצמות ממש, כי המאור ממש (א"ס עצומ"ה) אינו בגדר מקור ליש, וקשה, איך יש באור כח להוות בדרך של יש מאין להיות מקור ליש, (כי הכח לברוא יש מאין הוא רק בעצמותו)? אלא, לפי שהאור הוא מעין המאור הרי האור מקבל תכונותיו מהמאור, וכשם שהמאור הוא בבחי' קיום עצמי, היינו שמציאותו מעצמותו, כמו"כ כ"ז שהאור מאיר ברצון המאור, הרי האור הוא בבחי' קיום עצמי ממש, ולכן כמו שהעצם אינו משתנה ואינו מתחלף ואינו מתבטל כמו"כ האור ג"כ אינו משתנה ואינו מתחלף כו'. וכמו"כ יובן בנפש האדם, דלמרות שהוא רק אור וגילוי ולא עצמי מ"מ הוא חי וקיים בעצם, דלהיות שהנפש דבוקה ומיוחדת באלקות, לכן כמו שהאלקות לא יתחלף ולא יתבטל כמו"כ הנפש ג"כ לא תשתנה ולא תתבטל. והגם שהנפש כלולה מארבע מדריגות (- הד"י רוחניים) והרי כל העשוי מד"י מוכרח לחזוק וליפרד לשרשו ואיך לא שייך בו ביטול, מ"מ מאחר שהוא גילוי מעצם ומיוחד ודבוק בעצם ה"ה כמו אור שהוא בבחי' חי וקיים בקיום עצמי היות שדבוק במאור ומאיר ברצונו. וכמו"כ הנשמה הגם שיש בה ד' מדרי' חלוקות מ"מ הוא חי וקיים לעד, וגם כשנסתלק הנפש מהגוף עולה למעלה ונשאר בחיים.

ולכן אנו רואים בעולם שהגוף כלה והנפש היא נצחית, דהנפש דבוקה במקורה ומאירה ברצון שרשה אבל הגוף כלה כי ראשית התהוותו הוא בבחי' פירוד. דאל"כ לא הי' מציאות ויש, ובחי' הפירוד שבו הוא - כי כל מציאותו הוא מהרכבת ד' יסודות נפרדים זמ"ז ונרכבו יחד, ולכן ההפסדיות שלו מוכרח מצד הפירוד שבו. אבל הנשמה איננה בבחי' התחלקות זו ובלשון המאמר (שם ע' רנ"ח):

"דבקדושה היא מדרי' אחת ויש בו ד' מדרי' וכללותו א'. ר"ל דלא שמציאותו הוא מההרכבה כ"א הוא מציאות אור וגילוי מאלקות שדבוק בהמאציל עליון כו', א"כ ה"ה המציאות עצמי שמגלה אותו המאור והמדרי' שבו הם ג"כ עצמיים, ולזאת גם שכלול מד' מדרי' ה"ה חי וקיים לעד, מאחר שכללותו הוא מציאות עצמי שדבוק בהעצם". עכ"ל.

וע"פ הנ"ל י"ל שזהו החילוק העיקרי בין נה"א להנה"ב, דאף שהנה"ב היא רוחנית, מ"מ י"ל שבנוגע הרע שבה (שמתייחס להד' יסודות), ה"ה כמו דבר שיש [או ע"כ שייך] בו הפסד.

ולכן דוקא בהנה"ב מדגיש שבהרע הוא בבחי' ד' יסודות, להורות ששיך הפסק בהם. משא"כ בנה"א.

וי"ל שמדוקדק גם בל' התניא להלן בפרק עשירי ביחס לפרק יא. דבפרק יו"ד כאשר מבאר עבודתו של צדיק שאינו גמור ושיש בזה ריבוי מדריגות, כותב הלשון: "..לרבבות מדריגות בענין בחי' מיעוט הרע הנשאר מאחת מארבע יסודות הרעים ובענין ביטולו בשישים עד"מ או באלף ורבבה וכיוצא עד"מ..".

משא"כ בפרק שלאח"ז (פרק יא) שמדובר בקצה הפכי, מדבר בסגנון אחר קצת והלשון הוא:

".. לרבבות מדריגות חלוקות בענין כמות ואיכות הביטול וכפיפת הטוב לרע ח"ו".

הרי שבנוגע לביטול הרע, כותב בלשון המבטא כליון - "הרע הנשאר". משא"כ בביטול הטוב ח"ו לרע, הביטול אינו כליון ח"ו כ"א כפיפה, עד שאפי' רשע גמור שאינו מתחרט לעולם, מ"מ הטוב עומד בבחי' מקיף עליו מלמעלה עכ"פ. וכמו שמסיים הפרקים (יא): ולכן ארז"ל כל בי עשרה שכינתא שריה.

ובנוגע להנה"א י"ל שאף שיש לה ענין הד' יסודות, הנה ביחס להנה"ב רק שרש לד"י, ולא שייך הפסד. וההסברה בזה י"ל ע"פ הנעתק לעיל:

הד"י שבנה"א אינם בבחי' התחלקות. דזה שיש לחלק בחינות ומדריגות שונות הוא בחיצוניותה, אבל בפנימיותה י"ל שהיא בחי' אחת, כמובן מד"ה "וביום שמחתכם" שם.

והוא ע"ד המבו' בד"ה "ולקחתם" תשל"ט (סה"מ מלוקט ח"ד ע' כט) שעיקר ענין הריבוי והתחלקות הוא במלאכים, בעולמות וביותר באוה"ע, כיון שהם נמשכים משם אלקים. משא"כ נש"י שהם משם הוי', הם למע' גם מההתחלקות דשם אלקים, וזה שנראה בהם ענין הריבוי, הוא רק בחיצוניות ע"ש בארוכה. ועד"ז י"ל בנה"ב שהיא מק"נ.

ואולי י"ל דגם זה מונח בדקדוק הלשון בתניא שם שמדבר על ריבוי מדריגות דביטול הרע: ".. בענין בחי' מיעוט הרע הנשאר מאחת מארבע יסודות", די"ל שבזה מדוייק ששיך לחלק ולבטל חלק (יסוד אחת) מהרע בפני עצמו, שלא ישאר ממנו מאומה, אף שיש עוד יסודות לבטל. וזה בא בהמשך להנ"ל שהדגשת ענין היסודות הוא להורות על ביטולן.

משא"כ במא' הנ"ל שבלקו"ת, ואוה"ת ושאר המקומות, לא מדובר כלל בנוגע הנה"ב כ"א עם העבודה בנפש האלוקית לבדה, הנצחית (בלי יחס להנה"ב). דאז תוכן המאמ' הוא לבאר ארבע סוגי עבודה בקדושה (ועי"ז לפעול על העולם ד"גם את העולם נתן בלבו").