שליח בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.
בתניא פ"ה כתב "הנה כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל כשהשיגו והשכילו".
וכותב כ"ק אדמו"ר (באגרות קודש ח"ג ע' קכב) "ומה שהעיר בתניא רפ"ה שכתוב שם: השכל תופס כו' והמושכל נתפס כו' - דלכ' כיון שהשכל תופס במילא מובן דהמושכל נתפס ומאי קמ"ל.
"והנה מאמר דא"ח המבאר זאת איני יודע לע"ע. ומה שנלפענ"ד א) ... [בביאור הב' כותב:] ב) בלימוד התורה זהו באמת חידוש גדול למאוד, דגם הלומד שלא לשמה ואפי' זה שנאמר עליו ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ונעשית לו סם המות, הנה בכ"ז אם רק שכלו תופס כו' הרי המושכל נתפס כו' ונעשה דם ובשר כבשרו. ולהעיר ג"כ מהל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ג".
ובפשטות הכוונה דגם כשאדם משיג איזה ענין לאשורו על בוריו שעי"ז שכלו מקיף המושכל, אמנם כ"ז הוא מצד הבנת האדם, אבל מצד התורה דכתיב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי, עדיין נפרד הוא משכל אדם, שאין המושכל (התורה) מוקף בתוך השכל, ולזה מחדש אדה"ז דגם במי שנאמר בו ולרשע אמר אלקים וכו' מ"מ נעשה המושכל מוקף בשכלו.
והנה צ"ב דבאג"ק שם כתב שזהו "חידוש גדול למאוד" אבל לא ביאר הענין מה שאצל רשע נעשה המושכל מוקף בשכלו אף דנאמר בו ולרשע אמר אלקים וכו'.
והנה בהל' ת"ת שם מביא אדה"ז ב' שיטות בנוגע ללומד תורה ואינו מקיים, די"א דבאופן זה לא ילמוד דנעשית לו סם המות, "וי"א שאעפ"כ לעולם יעסוק אדם בתורה כי מתוך שלא לשמה יוכל לבא לידי לשמה .. שהמאור שבה מחזירו למוטב .. וכך אמרו חכמי הקבלה שכל התורה ומצות שאדם עושה בעודו רשע אף שמוסיף כח בקליפות לפי שעה מ"מ כשיחזור אח"כ בתשובה .. מוציא מהקליפה כל התורה והמצות וחוזרים לקדושה בחזרתו ולפיכך אין לו למנוע מלעסוק לעולם".
ומבואר ב' טעמים מדוע ילמוד גם כשאינו מקיים, א) שהמאור שבה מחזירו למוטב. ב) כשיעשה תשובה מוציא התורה מהקליפות, ולכ' יקשה, דהרי גם מצד ב' טעמים אלו, מ"מ עתה ה"ה רשע ובהבנת המושכל דתורה עכשיו אין המושכל נעשה מוקף משכלו, דגם אם צריך להמשיך לימודו מצד ב' טעמים הנ"ל מ"מ במצב זה הרי נאמר בו ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי.
ואולי י"ל דכוונת הרבי בביאור אדה"ז בהוספת "והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל" הוא, ובהקדם המבואר בספ"ד דתניא "ואף שהתורה נתלבש בדברים תחתונים גשמיים הרי זה כמחבק את המלך ד"מ שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין כשהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם וכו'" עיי"ש.
ולכאו' נמצא עפ"ז דהאדם העסוק בתורה כפי שמלובש בהשגה גשמית תופס רק לבוש התורה כמו שהוא בגשמיות, ואף שבתוך לבוש זה נמצא המלך וא"כ כשמבין התורה בשכלו ה"ה מחבק את המלך עצמו, הנה זהו רק בהאדם הלומד ע"מ לעשות שמכיון שמקיים ציווי המלך ע"י השגת התורה מחבק המלך עצמו, אבל ברשע שלומד ואינו מקיים דכתיב בו ולרשע וגו', לכאו' מכיון שאינו משיג אלא לבוש התורה בגשמיות א"כ אינו תופס עי"ז הקב"ה עצמו מכיון שאינו מקיים מה שלומד ומסתפק בהשגת שכלו.
והנה ע"פ המבואר בספ"ד י"ל דזהו ההפרש בין "שכל תופס את המושכל" ל"המושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל", דהבנת האדם (לאשורו ולעמקו) בהמושכל כמו שהוא מצד הגבלת שכלו, דזה אינו אלא לבוש התורה כנ"ל - זה נק' "שכל תופס את המושכל ומקיפו", דהיינו שהאדם מצד השגת שכלו מקיף את המושכל; ועי"ז נעשה עוד ענין, דכיון דבתוך לבוש המלך נמצא המלך עצמו, וע"י חיבוק בהלבוש ה"ה מחבק המלך עצמו לכן כשמשיג התורה בהשגתו ה"ה תופס עצם חכמתו של הקב"ה למע' מהלבוש בההשגה בגשמיות - וזה נק' "המושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל", דהיינו שהמושכל עצמו - עצם חכמתו שבתורה - (ולא רק ההשגה - לבוש התורה) מוקף ומלובש בתוך שכלו.
ועפהנ"ל לכאו' רשע הלומד תורה הרי שכלו מקיף המושכל מצד השגת שכלו אבל אין המושכל מוקף משכלו, דמכיון שלומד שלא ע"מ לעשות אין עצם המושכל (חכמתו ית') מוקף משכלו, ונשאר רק בהשגתו בהמושכל.
וזהו חידוש ("גדול מאוד" של) אדה"ז כאן בתניא דגם רשע הלומד תורה לא רק ששכלו מקיף המושכל אלא המושכל גם מוקף משכלו, שתופס עצם התורה שלמע' מלבושי ההשגה.
והראי' לזה הוא מהמבואר בהל' ת"ת לאדה"ז שם, דמב' הטעמים שכותב שם שגם רשע יעסוק בתורה, א' שעי"ז המאור שבה מחזירו למוטב, ב' לא ידח ממנו נדח ויוציא התורה מהקליפות ע"י תשובה, מוכח, דגם רשע שלומד תורה אין שכלו מקיף המושכל בלבד דהיינו רק בהשגתו לבד כנ"ל, אלא גם המושכל מוקף בשכלו שתופס המושכל עצמו דהיינו חכמתו ית' למע' מלבושי ההשגה. ועי"ז דוקא שייך שהמאור שבה יחזירו למוטב, ויעלה השגת שכלו מתוך הקליפות, ואם בכל לימודו אינו תופס אלא לבוש התורה א"כ איך יחזירו המאור למוטב, אלא מוכח שגם ברשע "המושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל".
וזהו ע"ד המבואר בחסידות בכ"מ בפי' לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שב"תוך" ופנימיות כל איש ישראל ישנה כוונה לשמה וכפס"ד הרמב"ם (הל' גירושין ספ"ב) שכל איש ישראל רוצה לקיים כל המצוות.
Download PDF