בהעו"ב האחרון כתב הת' שז"ק במ"ש בתניא פ"ג "והצמאון הוא מיסוד האש שבנה"א כמ"ש הטבעיים וכ"ה בע"ח שיסוד האש הוא בלב ומקור המים והליחות מהמוח .. שהיא בחי' חכ' שנקרא מים שבנה"א". שמה שהוסיף כאן אדה"ז קטע זה הוא על יסוד המבואר בתו"א פ' מקץ דאש הוא מלמטלמ"ע ומים הוא מלמעלמ"ט, ולכן נחוץ להדגיש שאין התכלית ה"אש" שבנה"א, אלא צריך להמשיך על עצמו בחי' המים שבנה"א עכת"ד.

אמנם לאחר כ"ז עדיין יקשה קצת למה מבאר ענין זה דווקא כאן כשמבאר ענינו של חכמה ובינה ואיך שמהם נולדים המדות, וענין זה לכאו' מובן בלי ההוספה דאש ומים.

וי"ל בדא"פ בכמה אופנים (ונוסף להמבואר כבר בכמה ספרים):

א) מבואר בחסידות בכ"מ שמלבד מה שהשכל מוליד המדות, השכל גם מחיה את המדות שיהיו מדותיו ע"פ שכל. ועפ"ז אולי י"ל דזהו הכוונה כאן, דמלבד מה שביאר לעיל איך חו"ב הם או"א למדות, עוד זאת המדות נמשלים לאש, והשכל נמשלים למים, והמים (שכל) משכך האש (מדות) כל זמן היותם.

ב) מבואר בחסידות בכ"מ דמוחין ומדות הם הפכים, דמוחין הוא התישבות (וביטול) ומדות הוא התפעלות (וישות), ועפ"ז מבארים בארוכה איך שייך שהשכל יוליד המדות הגם שהם הפכים, ובפרט בנוגע להמבואר כאן שנולד אהבה של כלות הנפש וצמאון שזהו לגמרי היפך המוחין, ואולי מבהיר זה אדה"ז כאן, דהמים שבמוחין הוא דוקא החכ', אבל בינה נמשל לאש (כמבואר בכ"מ בחסידות), ולכן אפשר שחכ' ובינה יוליד מדות ועד למדות בבחי' אש. ועצ"ע בכ"ז.