מובא בחסידות בהרבה מקומות ביאור על זה ש"גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא". דלכאורה הרי פעולת הגניבה והקריאה לרחמנא תרתי דסתרי הם, שהרי במעשה הגניבה עובר על רצונו ית', ובה בשעה מתפלל להקב"ה. - והביאור בזה הוא שהתפילה באה מצד האמונה שבו. ואמונה היא רק ריחוק ומקיף לבד. ואינו נכנס להכרתו בפנימיות, ולכן אינו מרגיש הסתירה בזה.

והעירני חכם א' דלכאורה עדיפא מזה מצינו. דאפילו רוצחים ר"ל, נזהרים הם בשעת מעשה הרציחה מלאכול דבר איסור.

דתנן (בנדרים כז, א) דכשבאין רוצחין וליסטים ההורגים כדי ליקח ממון, והנגזל רוצה להציל את ממונו, אז העצה היעוצה בזה הוא שיאמר לרוצח בנדר שמאכל זה תרומה הוא.

ולכאורה מאי יועיל נדר זה, הרי ברוצח עסקינן. והאם משום איסור תרומה יתאפק מלגזול ומלרצחו? ואכן פי' הרא"ש שם "אע"ג דקטלי וגזלי לא אכלי איסורא". הרי שגם בזה שהוא בחזקת רוצח (איסור חמור מגניבה) ועומד מוכן לרצוח ר"ל - נזהר הוא באכילת תרומה!

ויש לחלק ולומר שבדיוק הביאו את מארז"ל על גנבא אפום וכו' ע"ז שאמונה היא רק מקיף וכו'.

דבגנבא אפום מחתרתא התפילה לה' הוא שיצליח בגניבתו, (לקו"ת דברים מב, ד) הרי פשוט שבאופן זה מודגש יותר הסתירה בין תפלתו למעשה הגניבה. משא"כ בנידון דהלסטים הנ"ל, זה שנזהרים הם באכילת תרומה אין בזה ניגוד כ"כ. והרי אפי' פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון וכו'.

ובעומק יותר - בגנבא אפום מחתרתא התפילה לה' הוא בשעת מעשה ממש. משא"כ במשנה בנדרים הוא שהרוצח נזהר בלקיחת מאכל תרומה כי אח"כ לא יהנה מזה.

ובסגנון אחר: הגנב עושה שתי פעולות חיוביות בבת אחת שהם סותרות זו לזו. הוא גונב, ובא בשעה מתפלל לה' שיצליח בגנבתו (וראה תניא ספכ"ד). משא"כ בנדון דהרוצח, הוא מאיים ברציחה אם לא יתנו לו הממון והמאכל, ונמנע מליקח דבר איסור עכשיו היות ולאחר זמן לא ירויח מזה.

ואף שבשניהם ההסבר על הנהגה מוזרה כזו אחת הוא - שאינו שולט ביצרו וזה הביאו לעבור על רצונו יתברך ר"ל, ואמונתו בה' היא המביאו להתפלל לה' שיצליח (בגנב), או להמנע מלרצוח אע"פ שאין לו דבר ריוחי לגזול (בליסטים). ואין בזה סתירה כי אמונה היא מקיף וכו'.

אבל הניגוד בין שתי פעולות אלו בולט יותר בגנבא אפום מחתרתא וכו'. ולכן הביאו משל זה דווקא. וק"ל.