בגליון תתלז (עמ' 43), הקשה הרמ"נ פישר שי' על מה שמדייקים בכמה מאמרים מדוע ביום השמיני למילואים קרא משה לאהרן ולבניו, והרי הם כבר היו באהל מועד וכמ"ש "ומפתח אהל מועד לא תצאו", ולמה הוצרך לקרוא להם? וע"ז תמה הנ"ל, שבפסוק מפורש שהאיסור לצאת היה רק למשך ז' ימי המלואים, אבל לאח"ז היו מותרים לצאת מבתיהם, "וא"כ מובן שביום השמיני אחרי שהלכו לאהליהם, הי' משה צריך לקרוא להם לבוא לאוהל מועד כדי לעשות עבודת יום השמיני, ומה הקושיא במאמרים?!"

ובגליון תתלח (עמ' 57) תי' הר"מ שי' רבינוביץ (ועוד) שבעצם רק בבוקר של יום השמיני נגמרו ז' ימי המלואים "ורק אז הותרו לצאת. ולכן מקשה שפיר בהמאמר שהיות שאהרן ובניו היו שם בבוקרו של ר"ח ניסן שהוא "ביום השמיני", למה צריך לקרוא להם?"

ולפענ"ד נראה, דמלכתחילה לק"מ - גם אם נאמר ששבעת ימי המלואים נסתיימו בליל ר"ח ניסן, משום דהיות והפרישה לא היתה סתם - פרישה לשם פרישה - אלא כהכנה ליום השמיני שבו אהרן ובניו יתחילו לעשות את העבודה במשכן, הרי פשוט דגם בליל יום השמיני אין להם לצאת מאהל מועד וללכת לבתיהם. דמה יועיל מה שהפרישום מביתם להיות באהל מועד למשך שבעת ימים. כשאח"כ ילכו לבתיהם בליל היום השמיני?!

ועל דרך שלא יעלה על הדעת לומר - דכה"ג שמפרישין אותו ז' ימים קודם יום הכפורים מביתו ללשכת פרהדרין (וילפינן לה מז' ימי המלואים, וכמבואר ברש"י כאן ובתו"כ), ילך לבקר בביתו בליל יום הכפורים! שהרי בזה נסתר ובטל כל ענין הפרישה דז' הימים שלפנ"ז. ועד"ז בנדו"ד, וממילא אין כל צורך לומר שהז' ימים נסתיימו רק בבוקרו של יום השמיני, ולומר שברגע הראשון דיום השמיני קרא להם משה, דגם בפשטות מובן שאהרן ובניו היו שם באוהל מועד ולא הלכו לאהליהם דוקא ביום השמיני וכנ"ל, ולכן שפיר מקשה בהמאמר למה הי' צריך לקרוא להם.