בגליון תתב הקשה הגרי"מ וואלבערג שי' עמ"ש בלקו"ת ד"ה וידעת (ואתחנן ד, א) ד"דעת היא העמקת הלב שלא יסיח דעתו מזה, משא"כ הרהור בעלמא לא עביד מידי דהרהור לאו כדבור דמי" דלכאו' מהו השייכות בין הא דהרהור לאו כד"ד להחי' שמבואר שם במאמר בין העמקת הדעת להרהור בעלמא?

ואף שכבר נכתבו ע"ז חמשה תי' בגליון תתג ועוד תי' בגליון האחרון הנה לפענ"ד אין דבריהם מספיקים ליישב את התמיהה, וכדלקמן:

דהנה רוב התי' העלו סברות וראיות איך שדוקא הרהור בעלמא לאו כדיבור דמי, משא"כ בהעמקת הדעת יש דמיון וקשר לענין הדיבור (כ"א מהמתרצים לפי דרכו וסגנונו - עיי"ש), ולזה נתכוין אדה"ז דדוקא הרהור הוא לאו כדיבור, משא"כ העמקת הדעת הוי כדיבור.

אך כ"ז רק מתרץ - אם כל הקושיא הוא כפי שהגדירוה כל המתרצים הנ"ל "דלכאו' הרי גם הרהור באופן של העמקת הדעת לאו כדיבור דמי" דע"ז תירצו דיש שייכות בין העמקת הדעת לדיבור, אך באמת עיקר התמיהה כאן היא כלשון הרא"נ סילבערבערג שי' (בגליון תתג) "דמה ענין הרהור לאו כדיבור לכאן, דבכלל לא מיירי בדיבור אלא בהעמקת הדעת"?

דבשלמא אם הנדון במאמר היה בענין התלוי בדיבור, אז שייך לחלק בין הרהור דאינו כדיבור, לבין העמקת הדעת דיש מקום לומר (עכ"פ בפנימיות הענינים) דיש לה שייכות עם ענין הדיבור, אך כאשר מדברים בענין שנדרש בו העמקת הדעת, ורוצים לבאר שצריך דוקא העמקת הדעת, והרהור בעלמא אינו מספיק, א"כ מה שייך כאן הא דהרהור לאו כדיבור וכי המעלה שבהעמקת הדעת הוא מצד שכדיבור דמי?!

בסגנון אחר: האם אדה"ז רוצה לומר שבכדי שהאמונה תקבע בלבו צריך לומר בפיו שהוא מאמין והרהור אינו מספיק משום שלאו כדיבור דמי, והרי "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא" וכמובא שם בלקו"ת המשך הענין (שאומר) בפה שמאמין בהקב"ה, ומ"מ לפועל בשעת מעשה שאומר כן בפיו הוא בא לגנוב, והוא מפני שלא נקבע בלבו משום שלא העמיק דעתו בזה, וא"כ ברור בעניננו שלא זהו המעלה שבהעמקה דהוי כדיבור, ולא זהו החסרון שבהרהור, שאינו דומה לדבור, והדרא קושיא לדוכתא?

ואשר לפי"ז מובן איך שהתי' של הרבנים: ווינבערג, שם טוב שי' בגליון תת"ג, והת' י' שורפין בגליון האחרון אינם מספיקים (וזה מלבד מה שיש להעיר בנוגע לכו"כ פרטים בהתי' הנ"ל אך אכמ"ל, ודי בהנ"ל לבאר איך שעדיין התמיהה נשארת).

ומה שתי' הר"ש זאיאנץ שי' הנה לא ירדתי לסוף דעתו שמביא דוגמא מדברי אדמה"ז שאפשר לפסוק דין בלא נתינת טעם משום דהרהור לאו כד"ד, והיינו דיש היכי תימצי של דיבור שנחשב כהרהור לא הבנתי איך זה מיישב את התמיהה הנ"ל, והרי אדרבה גם בדוגמא הנ"ל אין שום חילוק אם הוא חושב על טעם הדין באופן של הרהור סתם או בהעמקה - בכל אופן א"צ לברך ע"ז ברה"ת, ומה הועיל בזה בנדו"ד וא"כ עדיין התמיהה בלקו"ת במקומה עומדת.

ומה שתי' הרב וואלבערג עצמו ע"פ המבואר בתניא פל"ז, דמצד שהרהור לאו כד"ד צריך לומר את אותיות התורה והתפלה בדבור דוקא, ועי"ז שוללים ענין השכחה וכמארז"ל בזה - ע"ש, ועפי"ז ר"ל שזהו הכוונה "דהרהור בעלמא לא עביד מידי דהרהור לאו כד"ד" משום דגם ע"י העמקת הדעת נפעל "שלא ישכח ויסור מלבו", וגם ע"י דבור בפה, - ובהרהור חסר ב' ענינים דגם אין כאן ענין ההעמקה, וגם לאו כדיבור דמי ע"ש היטב.

וע"ז יש להעיר כמה הערות: א) כל המבואר שם בתניא בנוגע ל"אם ערוכה בכל רמ"ח איברים משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת כי השכחה היא מקליפת הגוף" וכו' וכן דרז"ל בעירובין "אימתי ד"ת נעים בזמן שתשמרם בבטנך ואימתי תשמרם בבטנך בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך", שהרב וואלבערג מציין שם אינה תלויה כלל בהפלוגתא אם הרהור כד"ד, או לאו כד"ד, דפשוט שאין כאן כל מחלוקת במציאות אם דוקא ע"י הלימוד בדיבור תורתו משתמרת או שגם ע"י הרהור משתמרת, דאף שלמ"ד הרהור כד"ד אפשר לצאת ידי חובת המצוה גם בהרהור, אין הפי' שלשי' מספיק הרהור כדי לשלול את השכחה, או שלשי' זו שאר המעלות הרוחניות שישנם בדיבור ישנם גם בהרהור1.

והא דאדה"ז הזכיר שם בפל"ז את השי' דהרהור לאו כד"ד - הוא משום שבא לבאר איך שלפועל כיון דקיי"ל כהמ"ד דלאו כד"ד הרי ממילא חלק גדול מהעבודה דדירה בתחתונים ב"כל זמן משך הגלות" נפעלה גם ע"י המצוות התלויות בדיבור כיון שנקטינן להלכה שחייבים להוציא את הדברים בפה דוקא, משא"כ אילו הוה נקטינן כהמ"ד דהרהור כד"ד ואין חיוב להוציא בפה דוקא, היה נחסר חלק גדול מהבירור שנעשה דוקא ע"י דיבור בפה - ע"י אלו שהיו מסתפקים רק בהרהור. ודו"ק.

ב) בכלל כל המבואר שם בלקו"ת דע"י הדעת שהוא העמקת הלב פועל "שלא ישכח ויסור מלבו" אין זה שכחה במובן הרגיל, וכמבואר בדרמ"צ מצות האמנת אלקות סוף פ"א (שכ"ק אדמו"ר בציוניו לדרמ"צ מציין על ב' הפרקים הראשונים שם למאמר הנ"ל שבלקו"ת) "הדעת הוא שיעמיק מחשבתו בדבר הזה וישימו לנגד עיניו ונצטווינו ג"כ בפסוק השמר לך פן תשכח את ד'וגו' שלא יסיח דעתו מזה ולכן נופל ע"ז לשון שכחה כי הדבר נראה בעליל לעין הרואה אלא שהציווי הוא שלא יסיח דעתו מזה לעשות עצמו שכוח ח"ו".

דהיינו דהיות שענין זה שהקב"ה מחיה את העולם הוא "נראה בעליל לעין הרואה" (וכמבואר שם בארוכה ע"ש) הרי באמת לא מתאים לומר ע"ז שכחה - בדוגמת שכחה בד"ת וכיו"ב - אלא הציווי הוא שלא "לעשות עצמו שכוח ח"ו", היינו שהנהגתו תהיה מתאימה לאמונתו ולא יהיה כאותו גנב ש"אפום מחתרתא רחמנא קריא", ולזה צריך דוקא שיעמיק מחשבתו בזה משום שהדעת הוא מפתח המדות, וכאשר מדותיו יתפעלו הרי גם הנהגתו תהיה בהתאם וכו'.

ואשר ע"כ ד"שכחה" מסוג זה לאו דוקא שגם ע"י דבור אפשר לשוללה וכדחזינן באותו גנב שאומר רבש"ע הצילני וכהלשון בדרמ"צ שם (אלא א"כ "שמדבר בכח גדול" כהלשון בתניא שם, אך זה כבר לא שייך כלל להא דהרהור לאו כד"ד כמובן) ובמילא שוב אין זה החסרון של הרהור - שאינו כדיבור.

ג) לפי פי' הרב וואלבערג שי' הרי"ז שני ענינים נפרדים ד"הרהור לא עביד מידי" מצד שאינו כהעמקת הדעת, ונוסף ע"ז גם הרהור לאו כד"ד, שאין בו המעלה דדיבור, ולכאו' פשטות לשון המאמר "משא"כ הרהור בעלמא לא עביד מידי דהרהור לאו כד"ד" מורה דהוא נתינת טעם דמצד שלאו כדיבור דמי - לכן לא עביד מידי.

והרב סילבערבערג שי' תי' בגליון תתג במהלך מחודד קצת על יסוד דברי אדה"ז בהל' ת"ת, דאף שבת"ת צריך להוציא בשפתיו אבל בשעת העיון שא"א לו להוציא בשפתיו אז אינו מעכב, ולכאו' מ"ש בשאר מצוות שבדיבור שגם כשנאנס ואינו יכול להוציא בשפתיו אינו יוצא י"ח בהרהור? (וגם הרב זאיאנץ שי' שם תמה ע"ז ונשאר בקושיא) ומכוח זה מחדש הרב הנ"ל דבסברת המ"ד הרהור לאו כד"ד שאין מספיק ה"בכח" של הרהור אלא צריך להוציא ל"פועל" בדבור, ולכן בלימוד בעיון ה"בפועל" הוא ההעמקה בעיון ביחס להרהור וההלכה בהלכ"ד מחייב ש"הדיבור" יהיה בלי דיבור ע"ש.

וזהו גם הכוונה בלקו"ת דמצד שהלכ"ד זה מחייב לא להסתפק בהרהור אלא להתעמק וכו' עכת"ד.

והנה אם כוונתו רק לחידודא בעלמא הרי אין משיבין על החידוד, אך מדבריו נראה שאין כוונתו רק לחידודא אלא שזהו באמת הביאור בהל' ת"ת בנוגע להלומד בעיון שאינו צריך להוציא בשפתיו וכו' וכנראה נעלם ממנו (ומהרב זאיאנץ שי') שיטת כ"ק אדמו"ר בנוגע לדברי אדה"ז הנ"ל, שעל פיה אין כל קושיא וממילא כל היסוד - שעל פיו רוצה לבאר דברי הלקו"ת הנ"ל - אינו מתחיל [ומלבד זאת שלדבריו יוצא שלמ"ד בהרהור כד"ד אין צריך להתעמק בלימודו ומספיק הרהור בעלמא! וכמו"כ גם לשי' הרי יש מקום לחלק בין ההתעמקות בלימוד לבין העמקת הדעת שבא לפתוח את המדות וכו' ואכ"מ].

דהנה בתחלת דבריו כותב הרב סילבערבערג "דאע"ג שבכלל אינו יוצא מצות ת"ת בהרהור לבד מ"מ היכא דא"א לו להוציא בשפתיו כן יוצא", אך לשון אדה"ז שם בהל' ת"ת (פ"ב הי"ד) שבהרהור לבד "אינו יוצא בלימוד י"ח מצות ולמדתם אותם וכמ"ש לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו וגו'", ומדייק כ"ק אדמו"ר בליקוט פירושים וכו' לאגה"ת פ"א (ע' ס"ה הערה 83): אבל אין כוונתו שאינו מקיים מצות והגית, דא"כ הוצרך לכתוב "אינו יוצא בלימוד זה מצות תלמוד תורה" (שבה נכלל ב' המצוות: "ולמדתם" ו"הגית"), ומדכתב "אינו יוצא י"ח מצות ולמדתם אותם" מוכח שכוונתו רק למצוה זו, ומה שמעתיק גם התיבות "והגית בו" הוא להדגיש ש"מפיך הוא בדיוק ואך דיבור" עכל"ק.

היינו שמזה ש"והגית" כתוב בהמשך ל"מפיך" - משמע ש"מפיך" היינו בדיבור דווקא, שאל"כ מה מוסיף תיבת "הגית" אבל באמת המצוה ד"והגית" ישנה גם בהרהור2 ורק מצות "ולמדתם" אינו יוצא י"ח אלא בפה.

[אלא שאף שמקיים מצות ת"ת גם במחשבה (וראה ד"ה וד' אמר המכסה וגו' תשל"ז סה"מ מלוקט ח"א ע' ריא שעיקר ענינה הוא במחשבה ע"ש ובהערה 55) מ"מ הברכה נתקנה על חלק הדיבור שבמצוה (ראה שם בהשיחה שבליקוט פירושים וכו' לאגה"ת) ומצד שהרהור לאו כד"ד אין מברכין על הרהור בת"ת.

ואולי יש להטעים זאת גם ע"פ המבואר בדא"ח שברכה בלשון המבריך ענינה להמשיך בגילוי וכו', ומטעם זה גם מבארים מה שאין מברכין על מל"ת, אף שההמשכה יותר נעלית ממ"ע, משום שאינו בא בגילוי, ועד"ז כאן, ויש להאריך בזה ואכ"מ].

ועפי"ז י"ל דהגם כשמעיין להבין דבר מתוך דבר וא"א לו להוציא בשפתיו ג"כ אינו יוצא י"ח מצות "ולמדתם" אלא שאם אפשר לו להוציא בשפתיו והוא אינו מוציא, הרי כיון שהוא יכול לקיים גם מצות "ולמדתם" אין לו להסתפק במה שמקיים מצות "והגית", וע"ז מזהיר אדה"ז שם בסי"ב ש"צריך להזהר להוציא בשפתיו ... וכל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו כו' אינו י"ח מצות ולמדתם", משא"כ בשעת העיון הרי אם נחייבו דוקא להוציא בשפתיו בשביל לקיים גם את המצוה ד"ולמדתם" יהיה זה 'על חשבון' הלימוד העיוני וכו', לכן אז אינו צריך להוציא בשפתיו אף שבאמת בשעת העיון אין לו אלא את המצוה ד"והגית".

ונמצא דאין שום חילוק בין מצוות ת"ת לשאר מצוות לגבי הלכ"ד משום דבשאר מצוות התלויות בדיבור כל המצוה היא רק בדיבור - למ"ד הלכ"ד - ולכן גם בנאנס לא יצא י"ח משא"כ בת"ת3, וכנ"ל.

והיוצא מכהנ"ל דגם לאחרי כל התי' עדיין הלשון בלקו"ת אינו מיושב, לכן לפענ"ד נראה לבאר הדברים דהכוונה היא להיפך ממה שהבינו כל המתרצים דהא דהרהור לכ"ד - מורה שהחסרון הוא מה שהרהור אינו דומה לדיבור. אלא אדרבה זה מורה על שייכותו לדיבור וזהו החסרון שבהרהור וכפי שיתבאר בע"ה, אך כדי שלא להטריח על הקורא וכו', יתבאר הדברים (בל"נ) בגליון הבא בע"ה.