א. מרגלא בפומיא בל' רבינו הזקן נבג"מ בתניא בכו"כ מקומות "ישים אל לבו", "באמרו ללבו", "ישיב אל לבו".

בפרק יב "באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפי' שעה אחת כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו".

בפרק כה עמוד 62 "כשישים אל לבו שלנצח היצר בכל זה ויותר מזה ולעשות הפכו ממש קל מאוד מיסורי מיתה ה' ישמרנו".

בפרק כח "בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה".

בפרק נט ע' 72 "ישים אל לבו לקיים מאמר זה"ק להיות מארי דחושבנא".

ובהמשך בהנ"ל דף לז "עוד זאת ישים אל לבו רוב חלומותיו שהם הכל ורעות רוח משום שאין נפשו עולה למעלה".

בפרק ל בתחילתו "עוד זאת ישים אל לבו לקיים מאמר רז"ל והוי שפל רוח בפני כל האדם".

בפרק לא דף מ "שזאת ישים אל לבו לנחמו בכפליים אחר הדברים והאמת האלה הנ"ל לאמר ללבו אמת כן הוא בלי ספק שאני רחוק מאוד מה' ... אך כל זה הוא ... אבל מ"מ יש בקרבי חלק ה' ממש".

וכן בעוד איזהו מקומן, ומובן שהכוונה בכל אילו הוא לא רק לשים לליבו אלא יתבונן בכל הענינים האלו במוחו. אבל אין זה מספיק אלא צריך להיות גם והשבות אל לבבך.

וכהלשון בפסוק "שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום וגו' (דברים לד, מו) וכן בפרשת שמע "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך" ובפרשת והיה אם שמוע "ושמתה את דברי אלה על לבבכם", וכפי שהל' בתניא עצמו כמה פעמים "יתבונן המשכיל" (פמ"ח), "כאשר ישים המשכיל אלה הדברים" (פמ"ט), ומתאים הלשונות "ישים אל ליבו" ל"שימו לבבכם", "ישיב אל לבו" - "והשבות אל לבבך", וכמבואר בארוכה בפ"ג סדר התפעלות הלב והולדת המידות ע"י החב"ד ההתבוננות שנקראים "אמות". וכהביטוי בפרק טז "דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו"

ב. אולם צלה"ב בכמה מקומות את השינוי וסדר הדברים:

א) בפר' טז ע' 42 "רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו", ובהמשך הפרק דף כב משנה הסדר וכותב "הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו", וממשיך ושוב משנה הסדר לתחילתו "הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו".

ב) בפר' מד "ולהוציא אהבה זו המסותרת מההעלם והסתר אל הגילוי להיות בהתגלות לבו ומוחו לא נפלאת ולא רחוקה היא, אלא קרוב הדבר בפיך ובלבבך דהיינו להיות רגיל על מחשבתו בחיי החיים א"ס ב"ה" - כאן הסדר הוא הפוך מסדר הרגיל, וחוזר על כך פעמיים.

ג) בפר' מט דף ע "והנה כאשר ישים המשכיל אלה הדברים אל עומקא דלבא ומוחא" - הנה כאן הסדר הוא הפוך מהרגיל.

ד) בכמה מקומות הל' הוא שונה לגמרי: בפר' כו "לשית עצות בנפשו". וכן בפר' כט "לשית עצות בנפשות הבינונים" - שכאן אינו מפרט לב או מוח.

ה) בפר' לב בסופו כשמדבר על התעוררות רחמים על ניצוץ האלוקי המחיה את הנפה"א כותב "וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בבחי' גלות בתוך הרע".

ובפרק מה "עוד יש דרך ישר ... ע"י מדתו של יעקב אע"ה שהיא מדת הרחמים לעורר במחשבתו תחלה רחמים רבים לפני ה', על ניצוץ אלקות המחיה נפשו". וצריך עיון בכל הנ"ל.

בגליון הקודם הביא הרא"ב ממ"ש ב"שני המאורות" לרי"א מהאמיל שעבודת הדורות הראשונים היתה לפעמים בהתפעלות רוחנית בלבד ללא מעשה בפועל, וראי' לדבר משמואל הקטן ששכח את ברכת ולמלשינים "כי ביחיד - לצאת חובת עצמו - התנהג במעלה העליונה דהתפעלות אלקות".

ולכאורה צ"ע בראי' זו, דהרי שמואל הקטן עצמו תיקן ברכה זו ואפשר לומר שלא חל על זה עדיין חיוב הלכתי מוחלט, ולכן אפשר שהי' יכול לצאת י"ח בהתפעלות רוחנית, אבל מה ראי' מזה שעל חיובים מוחלטים ע"פ הלכה (כגון אכילת מצה - הדוגמא על רשב"י במערה) ג"כ חל זה.

בגליון הקודם הביא הרא"ב את רשימת כ"ק אדמו"ר על הסיפור ב"לשמע אזן" שאמר ר' אייזיל מהאמיל שאם יבואו לפניו משה רבינו ורבינו הזקן ויחלקו ביניהם הוא יעשה כדברי אדמו"ר הזקן "וכהסיפור דרבינו תם ומשה רבינו עליו השלום, בסדר הדורות".

ומשמע מדבריו, שיש לדבר שייכות עם השקו"ט אם אפשר לחלוק בסברא על משה רבינו. אבל הרי בסדר הדורות שם העיקר הוא משום "תורה לא בשמים היא", שעכשיו משה רבינו אינו בשר ודם למטה, ולכן במה הוא יותר טוב מ"קוב"ה ומתיבתא דרקיעא" ד"לא בשמים היא", אבל בזמנו של משה עצמו עדיין לא ברור אם מותר הי' לחלוק עליו בסברא.

ויש לעיין עוד ע"פ המבואר בכ"מ לענין התרת הספיקות ע"י אליהו לעתיד, דאם כי אי אפשר לפסוק דין ע"פ נבואה משום דתורה לא בשמים היא, מ"מ "בירור המציאות" אפשר להיות ע"י נביא, והרי זה גופא שעכשיו משה אומר (בנבואה) שבהיותו בגוף הי' סובר באופן מסויים, האם זה מיחשב "בירור המציאות", ואם כן, אם אפשר לחלוק עליו מוכח שגם בעת חיותו בעלמא דין הי' אפשר לחלוק עליו.

בגליון הקודם העיר הת' ממ"ר שאי אפשר לומר שלעתיד תהי' עדיין הגזירה דרבה "שמא יעבירנו" הבאה מחמת חוסר ידיעה ושכחה, דמה זה שייך לעתיד לבוא, משא"כ רע רוחני ופנימי שאינו ניכר בפועל ובגלוי אלא בכח ובהעלם בלבד על זה יהיו חומרות גם לע"ל.

ואם כי דבריו מתקבלים, מ"מ יש מקום לומר, שעצם החשש ד"שמא יעבירנו" יש בו גם בעומק יותר "רע נעלם" ע"פ הידוע שגם השוגג בא מן הרע הנעלם, וכמו שגגת תלמוד עולה זדון. ונמצא, שגם לע"ל יש אפשרות ל"שוגג" מסוג זה. ולא באתי אלא להעיר.