הנה מבואר בתניא פרק לו, דתכלית בריאת העולמות "אינו בשביל עולמות העליונים, הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית', אלא התכלית הוא עוה"ז התחתון, שכך עלה ברצונו ית' - להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א ואתהפך חשוכא לנהורא - שיאיר אור ה' אין סוף ב"ה במקום החשך והס"א של כל עוה"ז כולו, ביתר שאת ויתר עז . . ולזה נתן הקב"ה לישראל את התורה שנקר' עוז וכח...".

ולפי"ז יוצא לנו, שהתורה היא זאת הנותנת כח ועוז לישראל להפוך את חשכת עוה"ז לאור, ולעשות לו ית' דירה בתחתונים, וכמ"ש בתניא פל"ג: "וזה כל האדם ותכלית בריאתו ובריאת כל העולמות עליונים ותחתוני' להיות לו דירה זו בתחתונים". ע"כ.

ומובן מזה, שבשביל תכלית זו הוצרכה התורה לרדת למטה דוקא, בכדי שתוכל להאיר למטה דוקא בתוך חשכת עוה"ז, וכל מה שירדה התורה למטה מטה יותר, נעשה הבירור למטה מטה ביותר, ובמילא נשלמת הכוונה של "להיות לו דירה זו בתחתונים" באופן מושלם יותר, וכנ"ל.

וזהו ג"כ מ"ש בתניא פרק ד וז"ל: "ולכן נמשלה התורה למים, מה מים יורדים ממקום קבוה למקום נמוך, כך התורה ירדה . . ממדריגה למדריגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים...". ומובן הדבר, שגם בלוחות מתבטא ענין הירידה הלזו, כי הרי ידוע שעשרת הדברות הם כללות כל התרי"ג מצות, וכמו שהוצרך להיות ירידה זו בכללות התורה כנ"ל, כמו"כ הוצרך להיות ירידה זו גם בהלוחות.

ויובן זה בעומק יותר, בהקדם ההבדל בין הלוחות הראשונות ללוחות שניות: דהנה לוחות הראשונות כתיב בהם (שמות לב, טז) "והלחת מעשה אלקים והמכתב מכתב אלקים חרות על הלוחות". והביאור בזה, דהנה משמעות הפסוק הוא, דהלחות בעצמם היו ממקור נעלה ביותר, "מעשה אלקים המה וגו'", עד שא"א הי' לישראל לקבלם, מצד בהירות אורם הגדול ולא יתבטלו ממציאותם. עד שאפי' לפי מדריגתם הנע' של ישראל קודם חטא העגל - וכידוע שפסקה זוהמתם - אעפ"כ לא יכלו לקבלם. ולזה הוצרך הקב"ה בעצמו לחרות ולחקוק את האותיות בתוך הלוחות אילולי חטאו (עיין בזה בלקו"ת בביאור "אם בחקותי"). ולזה מרמז הזה"ק בתחילתו "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה", ז"א, שכאשר התורה היתה למע' קודם ירידתה, היתה במדריגת טהירו עילאה, פירוש, שהי' אור גדול כ"כ, עד שא"א הי' לקבל את האור הגדול הזה, בכדי שיוכלו בנ"י לקבלו. ומשה רבינו לא הי' אז בבחי' ממוצע, כי לא הוצרכו בנ"י לממוצע, מפני ש"פנים בפנים דיבר ה' עמכם מתוך האש וגו'", והיו בדומה למלאכים, ואעפ"כ על כל דיבור פרחה נשמתן, וד"ל. וכן לא הי' בהלוחות בחי' ימין ושמאל, כי לית שמאלא בהאי עתיקא, ע"כ "מזה ומזה היו כתובים". וכו', וד"ל.

ברם, כ"ז בלוחות הראשונות שהיו מעשה א-לקים וכו' כנ"ל, אולם לוחות שניות נמצא בם סדר הפוך מבלוחות הראשונות, שהרי לא היו מעשה אלקים, שהרי משה רבינו פסל אותם בעצמו ממחצב סנפירנון שהי' באהלו. א"כ, הרי היו כבר מעשה ידי אדם, אלא שאח"כ כתב עליו הקב"ה את עשרת הדברות. א"כ המכתב הי' מעשה אלקים, אולם כאן כבר לא הי' אותיות החקיקה (ר"ל: מעבר אל עבר) רק אותיות הכתיבה. והעיקר, שכאן הי' פעולת הכתיבה פעולה הפכית ממה שהי' בלוחות הראשונות: כי בלוחות הראשונות הי' הכתיבה (או החקיקה) ענין של צמצום האור וירידת האור בכדי שיוכלו התחתונים לקבל, כנ"ל. משא"כ בלוחות אחרונות, ע"י הכתיבה שכתב הוא ית' נעשה עלי' בלוחות, כי מתחילה היו בבחי, "פסל לך" ע"י משה רבינו ע"ה, רק שאח"כ (שמות לד, א) "וכתבתי על הלוחות וגו'". אמנם מובן הדבר, שאפי' אחרי "וכתבתי על הלוחות" של לוחות שניות, אינם מגיעים למדריגתם של הלוחות הראשונות.

נמצא, שנתחדש כאן ענין של ירידת התורה ממקום כבודה בעולמות עליונים, עד לעולם העשי' ועד לגשמיות העוה"ז המחליף פרה בחמור וכו', וכמ"ש בתניא כנ"ל. וד"ל.

אולם, גם במשה רבינו נעשה שינוי בלוחות שניות ממה שהי' מקודם בלוחות הראשונות, שהרי עכשיו נעשה כמו ממוצע "אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו'", אלא שזה צריך ביאור רחב, במה נשתנה ענינו של משה ממה שהי' קודם החטא, ואכמ"ל. עכ"פ רואים מכאן את גודל הירידה שנעשתה בבנ"י, ממה שהי' קודם החטא למה שנעשה אחרי החטא.

ובזה יובן מארז"ל (הובא ברש"י) על פסוק "פסל לך" - מכאן נתעשר משה הרבה, אמר הקב"ה "פסל לך" הפסולת יהי' שלך. כי בלוחות הראשונות לא הי' פסולת, א"כ לא הי' שם בחי' ימין ושמאל, כי הרי מזה ומזה הם כתובים וכנ"ל, ולית שמאלא בהאי עתיקא. אולם בלוחות שניות כבר היו ימין ושמאל (כי בלוחות אחרונות לא נא' מזה ומזה הם כתובים), ובמילא הי' שם פסולת ומשם נתעשר משה הרבה. כי כאשר יש ימין ושמאלף אז כבר יכול להיות (ונתקיים אצלו) (משלי ג, טז) "אורך ימים בימינה בשמאלה", (שהוא בדוגמת ענין הפסולת) עושר וכבוד, וד"ל, ומזה נתעשר משה הרבה.

ובזה נתחדש לנו פירוש חדש בענין שבירת הלוחות: כי לפי הנ"ל שע"י החקיקה בהלוחות נעשתה ירידה באור הגדול של הלוחות, א"כ כאשר נשברו הלוחות ואז פרחו האותיות (וכידוע מחז"ל בזה), אז במילא הלוחות חזרו למדריגתם הראשונה כמו שהיו קודם הירידה שנעשתה בהם ע"י החקיקה. ולפי"ז יוצא לנו, ששברי הלוחות הם במדריגה יותר גבוהה מהלוחות כמו שהיו לפני השבירה, כי הרי חזרו למדריגתם כמו שהיו לפני החקיקה (בריש הורמנותא דמלכא), וכנ"ל וד"ל. אלא שע"י השבירה נתעלמו האורות הגדולים ההם, אבל האורות ישנם שם אלא שהם בהעלם.

ואחרי כהנ"ל י"ל בד"א, שעבודת האדם עכשיו היא, שע"י העבודה בלוחות האחרונות - שענינים היא עבודה מלמטה למע' וכנ"ל - לעלות מעלה מעלה ולהגיע עד למדריגת לוחות הראשונות (כי שברי לוחות מונחות עם הלוחות). ולא רק כמו שהיו עם האותיות, שאז כבר נעשה בהם ירידה כנ"ל, אלא כמו שהיו לפני חקיקת האותיות, שאז היו במדריגה הכי נע' (בריש הורמנותא). ואפשר אולי לומר, שזה נעשה ע"י שמתקן את השבירה בלוחות הראשונות גופא, לקרב את השברים שבר אל שבר, עד שמצרף את כל השברים, עד שחוזרים להיות לוחות שלמים כמו שהיו לפני החטא, ועוד יותר מזה, שמאיר בהם האור שלפני הכתיבה, ע"ד מעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים, וכנ"ל. אלא מכיון שזה נעשה ע"י עבודת האדם, לכן ניתן לו הכח לקבל את האור הזה בפנימיות, מה שלא יכלו ישראל לקבל בשעת מ"ת, ולכן על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן וכו', משא"כ לע"ל. וד"ל.

ובזה נתחדש לנו פי' חדש בגמ' (ברכות ח, א) "והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחות בארון". ע"כ. והפירוש הפשוט הוא, שאע"פ ששברי לוחות למטה מהלוחות, אעפ"כ מונחות הם ביחד עם הלוחות (השניות), להראות שעדיין צריכים להיזהר בכבודם, וכמו"כ צריכים לכבד ת"ח ששכח תלמודו. ברם, לפי דברינו הנ"ל, הרי אדרבה, שברי לוחות הם במדריגה יותר נעלית, וע"י שמונחים ביחד מתעלים הלוחות השלימות מה שלא הי' בהם מצ"ע, וכן הוא ממש בזקן ששכח תלמודו כו', שכל התורה שלמד נמצאת אצלו בהעלם, ובאופן יותר נעלה מכמו שהי' בשעה שהי' אצלו בהתלבשות בשכל שלו הגשמי, שאז הי' מוגבל לפי שכלו, אבל עכשיו שנתפשט מלבושים הגשמיים של שכל הגשמי, עד שנעשה בבחי' מקיף, ה"ה במדריגה יותר נע', וד"ל. וזה בדומה למה שמבאר אדמו"ר הזקן בפרק כז באגה"ק, עיי"ש וד"ל.

ובזה נוכל לפרש בד"א, מ"ש בתניא פרק נג וז"ל: "והלוחות מעשה אלקים המה, והמכתב מכתב אלקים הוא למעלה מהטבע של עוה"ז הגשמי...". עכ"ל. ואח"כ כתב עוד, וז"ל: "הן הנקראות בשם שכינה השורה בק"ק דבית ראשון, ע"י התלבשותה בי' הדברות החקוקות בלוחות שבארון בנס ומעשה אלקים חיים". ושאלו את כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע (מובא בשיחת חג השבועות תש"ג), והרי הלוחות השניות לא היו מעשה אלקים, כי זה נעשה ע"י משה רבינו? ומתרץ שם רבינו הריי"צ, שהמדובר בתניא הוא לאו דוקא בלוחות האחרונות שהיו במקדש הראשון, אלא הכוונה היא על כללות ענין הלוחות, עי' שם.

ועפ"י דרכינו הנ"ל, נוכל לפרש שמכיון שהיו שם השברי לוחות, א"כ אדרבה השברי לוחות יש בהם כל המדריגות הנעלות של לוחות הראשונות, כמו שהיו עוד לפני החקיקה, וד"ל. א"כ, מ"ש בתניא "והלוחות מעשה אלקים המה . . למעלה מעוה"ז הגשמי" - הכוונה על השברי לוחות שהיו מונחות בצד הלוחות השניות, והם באמת מעשה אלקים מאד נעלה, אלא שדוקא ע"י העבודה בלוחות שניות יכולים להגיע לזה.

ברם, מה שכתוב בתניא אח"כ, וז"ל: "שכינה השורה בק"ק דבית ראשון ע"י התלבשותה בי' הדברות החקוקות בלוחות שבארון בנס ומעשה אלקים חיים", - עדיין קשה להבין, כי שם המדובר בפירוש על הלוחות שבבית ראשון שהיו בארון. והקושיא היא בב' ענינים: א) מ"ש החקוקות, כי לכאורה לוחות שניות היו אותיות הכתיבה ולא אותיות החקיקה? וכמ"ש בפ' כי תשא "וכתבתי על הלוחות". וב) אפי' את"ל שכן היו חקוקות, אלא שנק' כתיבה מפני שלא היו חקוקות מעבר אל עבר, כמו לוחות הראשונות, עדיין קשה, מה הפי' "בנס", ובשלמא לוחות הראשונות שהיו מעבר אל עבר, מ"ם וסמ"ך בנס היו עומדין, אבל בלוחות האחרונות לא הי' צ"ל בנס? אם לא שנפרש בדוחק, שהכתיבה עצמה הי' בנס, כי הי' בידו של הקב"ה, ומצוה ליישב.

ובזה יובן מה שממשיך שם, שבבית שני לא היו בו הארון והלוחות, ואעפ"כ שרתה בו השכינה כדרך השתלשלות העולמות. וא"כ, ע"י שירדה השכינה עוד יותר למטה, עדיין ירידה זו צורך עלי', ואדרבה יכולים להגיע למדריגה הכי נעלית ע"י העבודה למטה בדרך השתלשלות.

וממשיך שם, ומשחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד ואפי' א' שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו וכו', א"כ כל מה שהירידה יתירה ע"י שגלו לאדם שכינה עמהם, יכולים הבינונים להגיע לזה ע"י העבודה בעסק התורה שנתלבשה בענינים גשמיים דוקא, כנ"ל בפרק ד'.

וזהו שממשיך שם: שע"י קיום המצות מעשיות בגוף הגשמי דוקא, יכולים להגיע להמדריגות הכי נעלות.

ומסיים במאמר הינוקא דנהורא עילאה דאדליק על רישי' אצטריך למשחא אינון עבדין טבין וכו', ע"י עבודת האדם באתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא בקיום התרי"ג מצות במחשבה דיבור ומעשה, ממשיך אור השכינה על נפש אלקית השורה במוחין שבראשו, אשר זהו תכלית עבודת האדם וירידת נשמתו למטה בעוה"ז לעשות לו ית' דירה בתחתונים. וכנ"ל וד"ל.

(בנתיים נתגלה לי 'ילקוט שמעוני' בפרשת עקב עה"פ "בעת ההיא אמר ה' אלי וגו'", וז"ל: "א"ל משה (להקב"ה), מאין אני מביא לוחות אבנים? א"ל, אני מראה לך את המחצב. אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא, מתחת כסא הכבוד הראה לו הקב"ה למשה את המחצב שנאמר (שמות כד) "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" וכתיב בי' (שם לב) "והלוחות מעשה אלקים", ועליו נאמר "תמשילהו במעשה ידיך" (תהלים ח)". עכ"ל. הרי א"כ גם הלוחות שניות היו מעשה אלקים, ואע"פ שה"פסל לך" נעשה ע"י משה, אבל הרי ע"ז נאמר "תמשילהו במעשה ידיך", ידיך דייקא, והרי זה כאילו נעשה ע"י ידו של הקב"ה, אלא שנתלבש בידיו של משה, ודו"ק. א"כ דברי רבינו שכתב "והלוחות מעשה אלקים" מדוייקים מאד. ושבעים פנים לתורה.

במס' שבת פח, א: "דרש ר' סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום, שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים". עכ"ל.

ומעיר רש"י בד"ה "מאה ועשרים", "[כל א' וא' נטל כתר]". תוס' בד"ה "ירדו ק"כ ריבוא": "מדכתיב ויתנצלו [לשון רבים] דריש תרי זימני".

ושאלו המפרשים, למה לא הי' מספיק ששים ריבוא כמו פעם ראשונה? [וב'עיון יעקב' מתרץ למה לא הספיק ס' ריבוא כפעם ראשונה, "שלא יהי' למעלה הרבה מקטרגים [באותו שעה בחטא העגל]". ובמהרי"ט מפרש: "ששים ריבוא מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, הכוונה היא, שלכל יהודי ויהודי באו ששים ריבוא מלאכי השרת, וכל כך למה, לפי שכל א' קבל ערבות של ששים, כדאמרינן באלו נאמרין [סוטה לז, ב]". וממילא, דבפעם ראשונה הי' יותר מבפעם שני' שהי' ק"כ ריבוא לכולם ביחד].

ויש ששאלו להיפך - ידוע שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות [בראשית רבה נ, ב] אז איך הי' מספיק רק ששים ריבוא לקשור הכתרים?

ובהמשך הגמרא שם: "אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה ב"ק ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" ברישא עושי והדר לשמוע". עכ"ל.

וצריך להבין, מהו סוד הגדול בזה. וגם מהו ענין מעלת קדימה זו, הרי בלתי אפשר לעשות קודם ששומעים מה לעשות, וא"כ מהו התועלת מההקדמה בפיהם, כיון שהוא דבר שא"א.

במהרש"א ד"ה "מי גילה לבני רז זה", איתא: "דזהו דבר סודי, שהמלאך כולו רוחני ואין לו דעת אחרת כ"א לעשות רצונו ית' ב"ה, והוא מוכן כאלו עשה, משא"כ האדם מחובר בגוף ונפש שיש בו גם דעת היצה"ר, ואינו מוכן לעשות רצון אביו שבשמים, כי היצה"ר מסיתו לרעה, אבל ישראל במ"ת נגלה להם דעת אחד להיות מוכנים לעשות רצון אביהם שבשמים כמ"ש מי יתן והי' לבבם זה וגו', דהיינו שב' הלבבות שהם ב' יצרים היו להם דעת אחד, כמלאכים הללו שהם מוכנים לעשות קודם שמיעה וק"ל". עכ"ל.

היינו, דתגובת הקב"ה היתה הפלא איך הגיעו בנ"י לדרגא כזו, מכיון דרז אינו הפי' שנגלתה להם סוד שלא נודע לאחרים, היינו "סוד יחסי" [איך המלאכים עובדים הקב"ה], אלא הפי' ב"מי גילה לבני רז זה", היינו דאיך נתגלה ונחדר אצלם ענין זה דהמלאכים להקדים נעשה לנשמע, שהוא למעלה מהשגת והרגשת האדם כדלעיל במהרש"א.

ומבואר בחסידות בהרבה מקומות [בד"ה בשעה שהקדימו תש"ט ועוד] דהקדמת נעשה לנשמע מורה על ביטול לבעל הרצון, ואז לא רק שהנעשה הוא אחרת, אלא שגם הנשמע הוא באופן אחר לגמרי שחדור בביטול זה לבעל הרצון. ובמילא זכו לשני כתרים ד"נעשה" ו"נשמע" גם עבור נשמע.

עפ"ז יש לומר, שבשעת מתן תורה הי' אצל בנ"י ביטול עצמי לבעל הרצון, וממילא "הנעשה" ו"הנשמע" לא היו ענינים נפרדים, אלא היו חדורים בביטול, שהאיר בהם ענין אחד ההתמסרות והתקשרות העצמית עם הקב"ה. שב"הנעשה" הי' רק נרגש בו ביטול לבעל הרצון וגם "הנשמע" הי' בביטול עצמי לבעל הרצון, היינו לא שהוא מבין בגלל רצונו, אלא מצד שהקב"ה רוצה מיהודי שלא רק יהי' לו קב"ע אלא שגם בשכלו הוא יבין וישיג באלוקות. וממילא דלא היו אלו שתי כתרים כשני דברים, אלא חלק מביטול א', וממילא דלא הוו כשתי שליחויות נפרדות.

אבל כשחטאו בחטא העגל, מובן בפשטות שביטול זה נסתלק מהם, ונשאר אצלם "הנעשה" ו"הנשמע" כמו שני ענינים נפרדים. ואז הי' מוכרח שירדו קכ מלאכי חבלה, דאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. כי נחשבים שני כתרים אלו לשני ענינים נפרדים, כנ"ל.

ב"שער היחוד והאמונה" פרק א' מביא רביה"ז הפסוק: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", שדברך שאמרת יהי רקיע, ניצב ועומד ברקיע השמש, ואח"כ מביא עוד פסוקים "ודבר אלוקינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים". שמפסוקים אלו למדים שאותו "דבר ה' הראשון שהיווה את הרקיעים הוא קיים לעולם" (וראה לקו"ש ח"ה 241 בשוה"ג).

ולכאורה יש לדייק מדוע לא די בפסוק ראשון "ודבר אלוקינו יקום לעולם", כדי ללמדינו דבר זה, ומהו ההוספה בנוסח הנפילה ודבריו "חיים וקיימים".

ואולי יש לומר בזה, עפ"י המבואר בכ"מ, דחידושו של הבעש"ט בפירוש לעולם ה' דבריך, הוא בב' פרטים: א. עצם התהוות העולם - הבריאה עצמה, הנה הדבר ה' כל רגע ורגע מהווהו.

ב. לא רק שהדבר ה' מהווהו כל רגע, כ"א גם מחייהו. (ראה באריכות לקו"ש חכ"ט, שיחה לפר' ואתחנן עמ' 26) וזהו הדיוק לקמן "המחיות ומהוות", כו'. וכן לעיל "ומלובשות בחזק להחיותם". ולפי"ז י"ל דב' הענינים הפסוק "ודבר אלוקינו קים לעולם", ונוסח התפילה "ודבריו חיים וקיימים לעד", היינו, שדבריו לא רק קיימים לעד, כ"א גם חיים לעד. והיינו שזהו ביחס לחיות הנברא, שגם החיות שלו היא אותה החיות שהיתה בתחילת הברי'.

בשיחת י"ט כסלו תרס"ג (תורת שלום עמ' 21), מבאר כ"ק אדמו"ר נ"ע - זה שדוקא עתה כשהעולם הוא ר"ל בתכלית השפלות והנפילה יאיר גילוי האור של ימוה"מ, שזהו מצד ב' טעמים א) שכך הוגבל בעצם האור - שדוקא עתה יתגלה, דהיינו שיהי' גילוי אלקות בעולם. וב) דלהיות שדוקא עתה בזמן הזה נמצא המס"נ בתוקף יותר על ימי קדם, אשר זהו מצד תוקף הנשמה דאע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי, דמצד תוקף הנשמה יכול להיות המס"נ.

ולכאורה הדברים צריכים ביאור, דהנה במאמר "ואתה תצוה" - תשמ"א (האחרון שהוגה לע"ע ע"י כ"ק אדמו"ר) באות ה"א, מבאר כ"ק אדמו"ר דהאמונה דישראל באלוקות היא מצד ב' טעמים א) לפי שמזלייהו חזי שהנשמה שלמעלה רואה אלקות, וזה פועל בהנשמה המלובשת בגוף האמונה באלקות. ב) מצד עצם הנשמה שמקושרת באלקות בהתקשרות עצמית שאינה תלוי' בסיבה, אף לא בענין הראי' שלמעלה משכל.

ובאות וא"ו מבאר, אשר זה שהאמונה דישראל היא באופן שהוא מוסר נפשו ע"ז, היא בעיקר בהאמונה שמצד עצם הנשמה, כי האמונה שמגיעה מצד זה שרואה (מזלי' חזי), הגם שהיא בתוקף גדול, מ"מ, כיון שקשורה עם סיבה (מצד זה שרואה), לכן אינו מוכרח שימסור נפשו ע"ז, ורק מצד עצם הנשמה ישנו המס"נ.

ועפ"ז יוקשה לכאורה על משנת"ל מכ"ק אדמו"ר נ"ע, שזה שעתה - בזמן הגלות - נמצא ענין המס"נ הוא מצד תוקף הנשמה דמזלי' חזי, שלכאורה במאמר הנ"ל מבואר שמצד זה שמזלי' חזי אינו מוכרח שימסור נפשו, ורק מצד עצם הנשמה הנה אז ישנו לענין המסנ"פ.

ואולי יש לבאר בזה, ובהקדים - דהנה בהמשך המאמר מבאר כ"ק אדמו"ר (באות יו"ד) דישנם ב' אופני גילוי עצם הנשמה, הא' ע"י ענין המסנ"פ, והב' מזה שהוא כתית - שבור ונדכא - מזה שנמצא בגלות, והחילוק שבניהם הוא - בגילוי עצם הנשמה שמתגלה ע"י המסנ"פ, דהנה בנוגע לכוחות הגלויים ה"ה כמו דבר נוסף, משא"כ עצם הנשמה המתגלה מזה שהוא כתית - נשבר ונדכא - מזה שנמצא בגלות, הנה אז כחות הגלויים הם כמו חד עם העצם.

והנה בסה"ש תורת שלום, מבאר כ"ק אדנ"ע - במה מתבטא המסנ"פ שישנו עתה יותר מימי קדם שגם אז היו מסנ"פ בפו"מ, דישנו חילוקי דרגות במסנ"פ שאינו דומה המסנ"פ שפעם אחת הוא מוסר נפשו על קדה"ש, להמסנ"פ שהיא תמידית שזהו קדוש השם תמידי, ומבאר בארוכה - איך שעכשיו רבו המלעיגים על עובדי ה' וישנם הרבה יגיעות וטרדות לקיים התומ"צ, ומ"מ מקיימים א"ז בפו"מ ולא מתפעלים וכו'. עיי"ש באריכות.

ואולי י"ל (בדא"פ עכ"פ), דזה שכ"ק אדנ"ע מבאר דישנו עכשיו ענין המסנ"פ והוא מצד מזלי' חזי, מדובר לפ"ע המסנ"פ דכתית מזה שנמצא בגלות, שהרי האמונה מצד זה שמזלי' חזי ה"ה כמו דבר נוסף על עצמותו (שלכן אינו פועל שינוי בכוחות הגלויים), ולכן בדקות נכלל זה בהאמונה הבאה מצד זה שמזלי' חזי, שהרי זהו דבר נוסף על עצמותו. ועצ"ע.

בגליון תתלז (עמ' 43), הקשה הרמ"נ פישר שי' על מה שמדייקים בכמה מאמרים מדוע ביום השמיני למילואים קרא משה לאהרן ולבניו, והרי הם כבר היו באהל מועד וכמ"ש "ומפתח אהל מועד לא תצאו", ולמה הוצרך לקרוא להם? וע"ז תמה הנ"ל, שבפסוק מפורש שהאיסור לצאת היה רק למשך ז' ימי המלואים, אבל לאח"ז היו מותרים לצאת מבתיהם, "וא"כ מובן שביום השמיני אחרי שהלכו לאהליהם, הי' משה צריך לקרוא להם לבוא לאוהל מועד כדי לעשות עבודת יום השמיני, ומה הקושיא במאמרים?!"

ובגליון תתלח (עמ' 57) תי' הר"מ שי' רבינוביץ (ועוד) שבעצם רק בבוקר של יום השמיני נגמרו ז' ימי המלואים "ורק אז הותרו לצאת. ולכן מקשה שפיר בהמאמר שהיות שאהרן ובניו היו שם בבוקרו של ר"ח ניסן שהוא "ביום השמיני", למה צריך לקרוא להם?"

ולפענ"ד נראה, דמלכתחילה לק"מ - גם אם נאמר ששבעת ימי המלואים נסתיימו בליל ר"ח ניסן, משום דהיות והפרישה לא היתה סתם - פרישה לשם פרישה - אלא כהכנה ליום השמיני שבו אהרן ובניו יתחילו לעשות את העבודה במשכן, הרי פשוט דגם בליל יום השמיני אין להם לצאת מאהל מועד וללכת לבתיהם. דמה יועיל מה שהפרישום מביתם להיות באהל מועד למשך שבעת ימים. כשאח"כ ילכו לבתיהם בליל היום השמיני?!

ועל דרך שלא יעלה על הדעת לומר - דכה"ג שמפרישין אותו ז' ימים קודם יום הכפורים מביתו ללשכת פרהדרין (וילפינן לה מז' ימי המלואים, וכמבואר ברש"י כאן ובתו"כ), ילך לבקר בביתו בליל יום הכפורים! שהרי בזה נסתר ובטל כל ענין הפרישה דז' הימים שלפנ"ז. ועד"ז בנדו"ד, וממילא אין כל צורך לומר שהז' ימים נסתיימו רק בבוקרו של יום השמיני, ולומר שברגע הראשון דיום השמיני קרא להם משה, דגם בפשטות מובן שאהרן ובניו היו שם באוהל מועד ולא הלכו לאהליהם דוקא ביום השמיני וכנ"ל, ולכן שפיר מקשה בהמאמר למה הי' צריך לקרוא להם.

בגליון הקודם הבאתי הערת ח"א במ"ש בתניא (רפ"ב) ראי' על זה שהנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש, ממ"ש באדם הראשון "ויפח באפיו נשמת חיים", דלכאורה אדם הי' אב גם לאומות העולם.

והעירני ח"א, דיש לומר שראיית רבינו הזקן מיוסדת על מ"ש בלקו"ת להאריז"ל לתהלים מזמור לב, וז"ל: "כשברא הקב"ה את אדם הראשון, כל הנשמות שנכללו בו לא היו אלא נשמות ישראל, ואם לא הי' חוטא לא היו האומות יוצאין לעולם, ואחר שחטא נתערבו בו ניצוצות אומות העולם, וזהו אדם אתם, ישראל לבד היו כלולין נשמותיהן באדם הראשון". ולפי זה פשוט, דממ"ש באדם הראשון "ויפח באפיו נשמת חיים" מוכח שנשמת כל אחד מישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש כמו באדם הראשון. ונראים דבריו.

בגליון תתלז (עמ' 44), הקשה הת' מ"מ וולבובסקי עמ"ש במאמר "ביום עשתי עשר יום" - תשל"א: דטעות דורות הראשונים היתה - דאה"נ שהשפע מגיע מהקב"ה אך הודו לכו"מ מצד ב' טעמים א) חמרא למריה טיבותא לשקייה; ב) חשבו שישפיעו להם יותר כיון שהם בעלי בחירה, ומזה נשתלשל אח"כ ש"עזב ה' את הארץ" ח"ו.

והקשה הת' הנ"ל: שלכאורה מה היתה הטעות של דורות הראשונים, דאין לומר שחשבו שיש להם בחירה, דהרי זהו הטעות של דורות האחרונים, ולכאורה טעותם היתה רק שזה הי' ע"ד חמרא למריה טיבותא לשקייה שאין להם בחירה כלל, וא"כ איך טעו שישפיעו להם יותר?

ויש לתרץ זאת, ע"פ מה שכתוב בלקו"ש ח"ז עמ' 14 הערה 22, וז"ל: "... ב) בהשפעת הטוב, השליח מוסיף (לפעמים) בההשפעה שמלמעלה (ואפשר להוסיף - כמו שמועלת תפלת צדיק עליו או ברכתו וכיו"ב) . . ואולי יל"פ כן גם בדרמ"צ ע"פ הדיוק ושינוי שם: כי אין כו' בחירה כלל להשפיע כך או כך כו' ומ"ש כו' טיבותא כו' היינו כי כו' הוא בעל בחירה". עכ"ל.