שליח כ"ק אדמו"ר - בופאלו נ.י.
באגרת התשובה פרק יא, כתב אדה"ז לגבי נוסח ברכת סלח לנו, שבתחילה מבקש סליחה ומיד אח"כ באה הברכה "חנון המרבה לסלוח", ומביא חידוש עצום. שהברכה היא הודאה על עניית הבקשה תיכף שאנו מבקשים, נמצא שאין מציאות שמבקשים ואין נענין, (אלא רק שיכול להשאר ברוחניות וכו', וע"ז צריך זכות שיתגשם). ואדמה"ז כותב כן כדבר הפשוט. וזכורני, כשהייתי בתו"ת נכנס א' ליחידות, ושאל מרבינו מה המקור שהברכה היא הודאה על מה שהשי"ת מילא בקשתו, ורבינו השיב, שהיות שהברכה באה "מיד" אחר הבקשה, זה ראי' שתוכן הברכה הוא הודאה על שמילא השי"ת בקשתו מיד.
ולכאורה, לפי זה נמצא שמתפלל צריך להיות בטוח שמילא הקב"ה בקשתו. ובאם ח"ו אינו בוטח, איך יכול להתפלל ולומר ברכת הודאה על שמילא ה' את בקשתו.
ולכאורה יש מקור לזה ברמב"ם הלכות תפלה פ"א ה"ב, וזלה"ק: "ואח"כ נותן שבח והודי' לה' על הטובה שהשפיע לו", ואפשר לפרש שהשפיע לו עתה כשבקשה בתפלתו*, וצ"ע.
*) בפשטות כוונתו לג' האחרונות וכנוסח מודים אנחנו לך וכו', וראה גם שו"ע אדה"ז סי' קיב וסי' קפה סעי' ב'. וראה בס' אגה"ת עם מ"מ ופירושים שם. המערכת.
שליח בישיבת תות"ל - רוסטוב ע"נ דון
בסה"מ תד"ש (עמ' 91) כתוב שאצל פרעה היה לו הגבהה לומר "אני ואפסי עוד, לי יאורי ואני עשיתיני". דהיינו, שלא הי' לו שום ביטול לה', והחשיב את עצמו כאלקים. ולכאורה, במאמר הקודם (עמ' 84) מדובר שם על הקליפות שיש בהם קצת ביטול, דקרו לי' אלקה דאלקיא", וממשיך לבאר עפ"ז, שהטעם שפרעה אמר (שמות א, כב) "כל הבן היאורה תשלכון, וכל הבת תחיון'", שמצד מעט הביטול שהיה לו, היה ביכולתו לקבל לכה"פ מהגילוי מעט ד'בת', עיי"ש. וצ"ל כיצד יסתדר הנאמר במאמר הנ"ל שיש לו קצת ביטול ד"קרו ליה אלקה דאלקיא", עם זה שנאמר במאמר הקודם שלא היה לו שום ביטול והחשיב עצמו כאלוקים? וכן צריך להבין מהי אכן דרגת פרעה?
והנה הובא כן בלקו"ש חכ"א פ' וארא (ב), ושם ביאר על ג' דרגות בקליפות. ומביא שם (מתו"א ואוה"ת) שפרעה שאמר "לי יאורי ואני עשיתיני" היה בדרגת אלו דקרו לי' אלקא דאלקיא. ושם (בהערה 33) מקשה ממ"ש בתניא פכ"ב "אני ואפסי עוד וכמאמר לי יאורי כו'", ולכאורה משמע מזה שממאמר פרעה רואים שלא הי' לו שום ביטול?
ומסביר שם שמאמר פרעה "לי יאורי ואני עשיתני'", יש לפרש בכמה אופנים: א) אמנם אמר "אני ואפסי עוד", אבל לא זו היתה כוונת פרעה (שלכן לא כתוב בתניא "כמאמר פרעה"), ב) "ואני עשיתיני" - גם את עצמי, אבל לא אני ואפסי עוד. וכוונת פרעה במאמרו הי' כאופן ב', וכנ"ל דקרו לי' אלקא דאלקיא.
ואח"כ מביא הרבי את הנכתב בסה"מ תד"ש (המוזכר לעיל) שכתוב שם בשם פרעה שהוא בחי' אני ואפסי עוד? ומתרץ, שאצל פרעה היו שינויים מזמן לזמן, אבל בכללות עיקר מדריגתו הוא שאומר "לי יאורי ואני עשיתיני".
והנה, עפ"ז יש לתרץ עוד קושיא שמתעוררת בספר המאמרים תד"ש. במאמר הראשון מסביר שם את אופן יניקת החיצונים מהריבוי צמצומים באלקות, שמצד פחיתות האור אפשר להם לינוק ממנה, וע"ז מביא משל מפרעה שקיבל השפעה באופן כזה. אבל במאמר השני, שמסביר שיש עוד אופן ביניקה לחיצונים, והוא מהמקיף העליון, וגם שם מביא משל מפרעה, ולכאורה צריך להבין מהיכן קיבל פרעה תוספת היניקה שלו - האם מריבוי צמצומים באלקות או מהמקיף העליון? אבל ע"פ הנ"ל, שאצל פרעה היה שינויים מזמן לזמן, יש לומר שגם בזמן יניקתו היו גם כן שינויים.
ואולי יש להוסיף לכ"ז, דהא בהא תליא, והמאמרים מדוייקים היטב. דבמאמר הראשון כתוב, שבכדי שקליפות יינקו מריבוי צמצומים צ"ל בהם קצת ביטול. ואולי י"ל, דמשא"כ בכדי לקבל מהמקיף העליון לא דרוש מהם שום ביטול. (וע"ד שמביא בענין "שממית בידים תתפוש וכו'", שאפי' לשממית אפשר להיות בהיכל המלך). ולכן, כשפרעה הי' במצב של מעט ביטול ואמונה בה', ורק דקרו לי' אלקא דאלקיא, אז קיבל מריבוי צמצומים, וכפי שמבואר במאמר הראשון שם. משא"כ כשהי' במצב של כפירה בה' ממש, והחזיק מעצמו אני ואפסי עוד, אז לא הי' ביכלתו לקבל אלא מהמקיף העליון.
אבל, כפי שמסיים הרבי בהערה הנ"ל, עיקר מדריגתו הוא שאומר "לי יאורי ואני עשיתיני", בחי' אלקא דאלקייא. ועפ"ז יש להבין מה שמוכיח מהפסוק לזה שביקש פרעה שיחיו רק ה'בת' ולא ה'בן', כיון דרק מהן (בעיקר) הי' אפשר לו לקבל יניקה מקדושה.
Download PDF