בלקו"ת פ' אמור בד"ה וספרתם לכם (דף לה, ג), מבאר בסדר העבודה: פסח, ספירת העומר וחגה"ש. כי פסח הו"ע רצוא ע"ד הרצוא בק"ש "ואהבת את ה"א בכל לבבך" לצאת מן המיצרים וגבולים להגיע לבחי' א"ס ממש, אך רצוא זה דק"ש ויציאת מצרים הוא רק לנפש האלקית בלבד אבל נפש הבהמית נשאר בעמדו שרוצה לאכול כמעשה בהמה כו'. ועל כן אחרי זה באה העבודה דספה"ע וענין מ"ת שהוא ביטול דנפש הבהמית ג"כ כו'.

קושיית ה"חסידות מבוארת"

ונדפס ג"כ מאמר זה בס' "חסידות מבוארת" ח"ב, ובמילואים שם בע' ריט מק' המו"ל על מ"ש כאן אשר ק"ש ואהבת גו' הוא רצוא דנפה"א בלבד:

"לכאורה צע"ק ממאמר חז"ל (ברכות רפ"ט): בכל לבבך - בשני יצרך, הרי שהאהבה לה' שבק"ש מכוונת גם לנפש הבהמית".

[ומתרץ שם: וי"ל הכוונה, שאהבה רבה בבחינת "יציאת מצרים" אינה שייכת אלא לנפש האלקית בלבד].

דרגת "בכל לבבך - בשני יצריך"

ונ"ל הביאור פשוט, דהנה מבואר עוד בהמשך לשון המאמר כאן: כי תפילה (ק"ש) הוא בחי' יצי"מ שהוא רצוא כנ"ל ואהבת בכל לבבך שעדיין אינו בבחי' ביטול בתכלית כי יש מי שאוהב כו', משא"כ בלימוד התורה שהוא דבר ה' ממש בפיו כמ"ש ואשים דברי בפיך דברי ממש אני המשנה המדברת בפיך כו', וזהו "ודברת בם" בם ממש והוא בחי' ובכל נפשך היינו לקשר מחשבה במחשבה כו'. ע"כ.

הרי דלא בא לומר כאן אשר ק"ש הוא עבודת ועליית נפה"א בלבד בלי נפה"ב, והלא ברכות ק"ש הם לכו"ע בהתבוננות שרש נפה"ב כו'. אלא כמפורש במאמר כאן שהרצוא הוא לנפה"א, והנפה"ב לא נתהפך ולא הגיע לבחי' ביטול בתכלית אלא עדיין יש מי שאוהב כו'. וביטול נפה"ב לגמרי בא אח"כ ע"י עבודת ספיה"ע ומ"ת כו' והוא עבודת "בכל נפשך".

והלא זהו ממש ענין המבואר בכ"מ אשר עבודת "בכל לבבך - בשני יצריך" הוא רק עבודה בדרך כפי' שמרגיז יצ"ט על יצה"ר אבל לא שמהפך לגמרי את הנפה"ב, והפיכת נפה"ב הוא עבודת בכל נפשך כו' (ראה ד"ה אלה המשפטים בסה"מ תקס"ב ח"א ע' קנו, ובתו"ח שמות החדש ח"ב רפט, ב ואילך, ועוד).

ולפי"ז קושיא מעיקרא ליתא, כי המבואר כאן הוא אותו ענין ועולה בקנה א' עם שאר דרושים. [ובודאי שיש עוד אופנים בחילוקי אהבת בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאדך, כאשר הובא כ"ז בס' הערכים חב"ד בח"א. אבל כאן במאמר מבאר באופן אחד המתאים עם עוד דרושים]. וכנראה לזה כיוון ג"כ העורך בתירוצו בס' חסידות מבוארת, אך קיצר בלשונו.

דיוק הלשון בציוני אדמו"ר הצ"צ בלקו"ת

ומלבד שהענין מובן לכאו' בפשטות, אבל אולי יש להוסיף ע"ד החידוד באופן אחר. כי הנה במאמר כאן, אחרי שכתוב החילוק אשר רצוא יצי"מ אינו אלא לנפה"א בלבד, ולמתן תורה הוצרך ג"כ ביטול נפה"ב, מוסיף כ"ק אדמו"ר הצ"צ ציון: "ועמ"ש ע"פ אדם כי יקריב כו' תקריבו כו' ע"ש". ע"כ.

מאמר "אדם כי יקריב" נדפס לעיל בלקו"ת פ' ויקרא (ומתחיל: "אדם כי יקריב מכם כו' להבין החילו אדם כי יקריב כו'), ובסוף המאמר שם (ג, א) אכן מבואר קרוב למ"ש לכאן, כי בפסח הוא אתעדל"ע הרצוא בנפש האלקית אבל הנפה"ב לא נתהפכה עדיין ולכן נאמר כי ברח העם וכמ"ש בסש"ב ס"פ ל"א וזהו כענין אדם כי יקריב מכם, ואח"כ בקרבן העומר וספה"ע הוא בירור נפה"ב והוא כענין מן הבהמה מן הבקר כו' תקריבו ועי"ז אח"כ בשבועות הוא מ"ת כו'.

[ובס' חסידות מבוארת כאן ע' ריז מעתיק הגהת צ"צ זו ומציין אשר כוונת הציון היא כנ"ל לפיסקא זו בסוד"ה אדם כי יקריב].

אבל באמת כד דייקת שפיר בלשון הצ"צ, הלא שלא ציין בסתם לדרוש אדם כי יקריב, אלא הוא מוסיף תיבת "עיין שם". ואילו נתכוון הצ"צ רק לציין אשר במאמר שם מבואר ג"כ נקודת הדברים בקיצור (ואכן בהוספת דיוק בפסוק "אדם כי יקריב" "ותקריבו את קרבנכם") מדוע מוסיף הצ"צ "ע"ש". ובאופן הרגיל מציין אדמו"ר לדרושים אחרים מבלי להוסיף תיבת "ע"ש".

בחינת "בהמה" שבנפש האלקית

ע"כ נראה דהנה בלקו"ת פ' ויקרא שם מיד לאחרי המאמר "אדם כי יקריב" בא ג"כ "ביאור" המתחיל: "לבאר הדברים ענין אדם כי יקריב מכם וענין מן הבהמה כו' תקריבו את קרבנכם".

(וב"ביאור", תיבת "תקריבו את קרבנכם" הוא חלק מהד"ה. ולשון הצ"צ בציונו כאן הוא: "ועמ"ש ע"פ אדם כי יקריב כו' תקריבו כו' ע"ש").

ושם בביאור אות ב' כ' חידוש גדול (ע"פ הזוהר כו'), וז"ל: שגם הנפה"א אע"פ שעיקרה בחינת אדם שם מ"ה אעפ"כ כלולה ג"כ מבחינת ב"ן וז"ש וזרעתי בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה דהיינו שגם בנפה"א עצמה יש מבחינת בהמה שהוא שם ב"ן כו', וזהו "כי יקריב מכם כו' מן הבהמה כו'" מ"ה וב"ן שבנפש האלקית, ואח"כ כתיב "מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" זהו בירור נפה"ב שבאדם ששרשה לוקחה מחיות המרכבה שנק' שנים עשר בקר כו'. ע"כ.

וניכר שגם לחידוש זה כוונת אדמו"ר הצ"צ, כי הלא זהו תוספת ביאור למ"ש במאמר שם בענין הרצוא דנפה"א והרצוא דנפה"ב.

[ועפי"ז א"ש תיבת "ע"ש", כי המעיין שם יראה לא רק הדברים שבסוף המאמר אלא גם החידוש והוספה שב"ביאור" שם].

ואחרי כ"ז, הנה גם כאשר אומרים דק"ש הוא רצוא דנפה"א בלבד, אבל מ"מ הרי כלול בה גם בחינת בהמה ושם ב"ן שבנפה"א. א"כ אין סתירה בין ענין רצוא דנפה"א בלבד, לענין "בכל לבבך" דנפה"א ונפה"ב.

בכל לבבך - ב' בחינות בנפש האלקית

ועי' ג"כ באוה"ת ואתחנן ע' רלג שמביא פירושים רבים בפסוק "בכל לבבך", ובס"ו שם מביא פירוש: בכל לבבך זהו מצד חו"ג שבנפש אלקית חדוה ומרירות, ובכל נפשך מצד בירור נפה"ב, וזהו למעלה ענין מ"ה וב"ן זו"נ. ע"ש באריכות.

וכ"ז הבאנו רק לרווחא דמילתא, אבל באמת גם לפי פשטות הדברים ש"בכל לבבך" קאי על נפה"א ועל נפה"ב ממש, אי"ז בסתירה למבואר כאן בד"ה וספרתם בענין רצוא וביטול גמור דנפה"א, כי בנפה"ב הוא רק בחינת אתכפיא כמובא לעיל.

בד"ה ויקרא תשל"ב (תו"מ סהמ"מ ג' ע' קיח) כותב כ"ק אדמו"ר: "...מצד שרש התורה כמו שהיא מושרשת בהעצמות כיון שעצמותו ית' אינו מוגדר ח"ו בשום גדר, גם לא בזה שכל העולמות הם לא חשיב לגבי', הנה ע"י שנתאוה להיות לו דירה בתחתונים, שיהי' לו נחת רוח ותענוג מעבודת התחתונים, נעשה עד"ז גם בתורה, שעניני העולם תופסים מקום כביכול לגבי התורה."

ועפ"ז מחדש כ"ק אדמו"ר פירוש נפלא, אשר "זה שדוד הי' משבח את התורה בזה שקיום כל העולמות תלוי בדקדוק אחד מדקדוקי התורה, אף שהתורה היא למעלה מעולמות, כי מצד השרש דתורה כמו שהיא מושרשת בהעצמות, שנתאוה להיות לו דירה בתחתונים ושהדירה בתחתונים תהי' ע"י התורה, זה שחיות כל העולמות תלוי בדקדוק אחד דתורה הוא שבחה של תורה כביכול."

(והנ"ל הוא ביאור עמוק יותר ממה שמבואר בתניא (קו"א ד"ה דוד זמירות) "דזה שדוד נענש על שקרא דברי תורה בשם זמירות הוא לפי שדוד הי' משבח את התורה בזה שכל העולמות תלויים בדקדוק אחד מדקדוקי התורה, ונענש ע"ז, להיותה מיוחדת לגמרי באוא"ס ב"ה . . ולגבי א"ס ב"ה כל העולמות הם כלא ממש ואין ואפס ממש".

אלא דלפי"ז הדרא קושיין לדוכתא, למה נענש דוד על זה? וע"ז מתרץ רבינו בהחצי ריבוע: "ומה שנענש על זה הוא לפי ששבחים שייך לגילוי, ומצד הגילוי דתורה, כל העולמות הם לא חשיב".

ולא זכיתי להבין: הרי מבואר בדא"ח בכ"מ (ועייג"כ בד"ה בשעה שעלה תשכ"ה (תו"מ סהמ"מ ג' ע' שכ ואילך) דענין השבחים הוא לא סתם ענין ששייך לגילוים, אלא "שעל ידו יומשכו מההעלם אל הגילוי" (ל' המאמר שם)?

במלים אחרות: רבינו מבאר כאן בהמאמר שמאחר "שנתאוה להיות לו דירה בתחתונים, שיהי' לו נחת רוח ותענוג מעבודת התחתונים - ושהדירה בתחתונים תהי' ע"י התורה ..., זה שחיות כל העולמות תלוי בדקדוק אחד דתורה הוא שבחה של תורה כביכול" - והיינו, שמגלים בתורה (ענין השבחים) ענינה העצמי וההעלמי אשר מצד העצמות, אשר בה ועל ידה (ע"י התורה) משלימים כוונת העצמות, והרי"ז ענינו ופעולתו של שבחים: להמשיך מההעלם (העצמי) שיבוא לידי גילוי (בתורה - שבתורה יורגש הענין כמו שהוא מצד העצמות וכו').

ולכאורה עפי"ז צ"ל מהו כוונת כ"ק אדמו"ר בביאורו דדוד נענש ע"ז "לפי ששבחים שייך לגילוי"?

ואבקש מקוראי הגליון להבהיר הענין ולהאיר עיני.

בסה"מ תרס"ה במאמר דש"פ נח (ע' סב) מדבר כ"ק אדמו"ר נ"ע בענין ההתכללות שיש במצוות שכולם כלולים זמ"ז, שלכן העוסק במצוה פטור מן המצוה, וכדאי' בזהר גבי ר"י ור"י שהבין הינוקא בריח הלבושים שלא קראו ק"ש, והיינו שעסקו במצוות הכנסת כלה "וצ"ל דבקיום מצות הכנסת כלה כאילו קיימו גם מצות ק"ש כי הרי לא עברו ח"ו על זה שלא קראו ק"ש אדרבא כאילו קיימו והמשיכו גם אור העליון הנמשך ע"י ק"ש כו'", ע"ש.

וממשיך שם: "ואף דמצות הכנסת כלה היא לכאו' למטה במדרי' ממצות ק"ש ומ"מ היא כוללת גם מצות ק"ש כו' וכן יש כמה מצות נמוכות שהן בבחי' רגל ונדחה מפניהם מצוה עליונה שהיא בבחי' ראש, וכמו פקוח נפש דוחה שבת ואפי' נפש רשע וכמא' חלל עליו שבת א' כו' וכמו מצות מילה דוחה שבת, דהגם דמצות שבת היא מהמצוות היותר נעלות דבשבת מאיר גילוי מוחין דאבא וכל המדרי' הנעלות נמשכות בשבת כו' וכמשי"ת ומצות מילה ביסוד, ומ"מ נדחה שבת מפני המילה כו', וכן מילה בצרעת שעשה דוחה ל"ת הגם שמל"ת למעל' ממ"ע כידוע, וכן מ"ע דתכלת בציצית דוחה ל"ת דשעטנז כו', הרי שיש יתרון מעלה במצוה הנמוכה לגבי מצוה הרמה כו'".

ולכאו' צ"ב בכמה מהדוגמאות שמביא במאמר, וכמו מה שמבאר שעשה דוחה ל"ת, שבעצם המל"ת למעל' מהמ"ע אלא שהיא נדחית מפניה, דידועים דברי הרמב"ן עה"ת בפרשת יתרו עה"פ זכור את יום השבת לקדשו - "כי העושה מצות אדוניו אהוב לו וכו' כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותה ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה", וגם אדה"ז בתניא באגה"ת פ"א מבאר "דלענין קיום מ"ע גדולה שדוחה את ל"ת, היינו משום שע"י קיום מ"ע ממשיך אור ושפע בעולמות עליונים מהארת אור א"ס ב"ה", ע"ש ובהערת רבינו שם.

וכן צ"ב בהדוגמא שמביא מפקו"נ שדוחה שבת - "ואפי' נפש רשע וכמא' חלל עליו שבת א' כו'", *דלכאו' הרי למסקנא ביומא (פה, ב) ילפינן הא דפקו"נ דוחה שבת מ"וחי בהם", ולמה מביא הדרשה דחלל עליו שבת א'. ובפרט שלכאו' לפי הדרשא דחלל עליו שבת א', א"ש מה שהשבת נדחית מטעם שעי"ז "ישמור שבתות הרבה", וגם ברשע אפשר שיעשה תשובה וכו', ולכאו' היה עדיף להוכיח מזה שמחללין שבת על גוסס אף שלא יוכל לשמור שבתות הרבה.

אך באמת כ"ז אפשר ליישב ולפלפל בזה, דגם בנוגע לעשה דוחה ל"ת כבר הקשה הרע"א (בהגהותיו לספר תוס' יו"כ) שהביא לדברי הרמב"ן הנ"ל, והעיר עליו "בפ"ק דיבמות דף ז' ע"א לא משמע כן דאמרינן שם אטו עשה דוחה ל"ת לאו ל"ת חמור מיניה וקאתי עשה ודחי ליה, עיי"ש, הרי משמע דל"ת חמור מעשה רק דגזה"כ הוא דעשה דוחה ל"ת", וכבר האריכו בזה המחברים והביאו דברי הר"ן גאון בשבת קלג, א, שמבאר דכך ניתנה אזהרת הלאו בתנאי דכשבא הלאו עם העשה לא נאמר הלאו במקום העשה (וראה לקו"ש חט"ז ע' 237).

[ולהעיר שבמאמר דס"ה נקט דוגמאות לעשה דוחה ל"ת מתכלת בציצית ומילה בצרעת דוקא שבהם יש אפשרות לקיום העשה בלי ביטול האיסור, ולא יבום שקיום המצוה בכל אופן הוא באשת אח דיש שמחלקים בגדר הדחי' בין ב' האופנים האלו, דכאן זה דחוי' וכאן זה הותרה. ראה שו"ת עטרת חכמים סי' ד' להגאון בעל ברוך טעם ואכמ"ל].

ועד"ז גם בנוגע לפקו"נ יש שקו"ט בפוסקים האם מחללין שבת על מחלל שבת בפרהסיא. דהפמ"ג (בסשכ"ח מש"ז סק"ז) פשיטא ליה דאין מחללין עליו שבת, והרבה חלקו עליו, וראה גם מה שפירש האוה"ח על הפ' "ושמרו בנ"י את השבת" ומה שהעיר ע"ז המנ"ח במוסך השבת ועוד אחרונים דפלפלו בזה ואכמ"ל.

ובכל אופן אפשר למצוא ביאור בדברי המאמר בענין עשה דוחה ל"ת ופקו"נ בשבת לפי איזה שהם שיטות או סברות וכו', אבל בנוגע להדוגמא ממילה הנה לא זכיתי להבין כלל איך אפשר לומר דמילה היא למטה משבת אלא שהיא נדחית מפני גזה"כ, והלא בכל הדרושים מכל רבותינו נשיאנו - מתחיל מלקו"ת פרשתינו בד"ה "למנצח על השמינית" - מבואר להיפך ממש, שמילה ניתנה בשמיני והיא למעל' משבת שהיא בשביעי (וראה לקו"ש ח"ג בשיחה לפרשת שמיני שאפי' הבחינה דשבת שהיא מעין דלעתיד - בחי' מתנה - היא עדיין למטה מבחי' שמיני שבמילה ולכן מילה דוחה אותו).

ומה שכתוב בהמאמר שבשבת מאיר גילוי מוחין דאבא ומילה היא ביסוד - שבזה רוצה לבאר המעלה דשבת על מילה, הרי מבואר בלקו"ת שם דמה שמילה הוא ביסוד זהו יסוד דא"ק שהוא למעל' מע' ממוחין דאבא, ולגבי גילוי זה כל המלאכות בטלים וכמבואר שם בארוכה.

וכן הוא גם מפורש בחז"ל - בירושלמי נדרים (הובא בלקו"ת שם), "שמצוות שבת מלא (בשני ווין) להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצוותיה של תורה, והמילה דוחה אותה, משל לשני מטרונות שהיו באות זו על גב זו ואין אתה יודע איזו גדולה מחברתה זו שהיא יורדת מפני חברתה את יודע שחברתה גדולה ממנה", וגם בדרושי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע נת' כן בכ"מ, ואיך כאן מביא זה כדוגמא למצוה נעלית שנדחית מפני מצוה נמוכה יותר? וצ"ע.