ברמב"ם הל' תשובה (פ"ב ה"ז): "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים, ומצות וידוי יום הכפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה, ואע"פ שהתודה קודם שיאכל חוזר ומתודה בלילי יום הכפורים ערבית וחוזר ומתודה בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה, והיכן מתודה יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור באמצע תפלתו בברכה רביעית".

וביומא (פז, ב) איתא: "תנו רבנן מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה. אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה, שמא תטרף דעתו בסעודה. ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה מתודה לאחר שיאכל וישתה, שמא אירע דבר קלקלה בסעודה. ואף על פי שהתודה ערבית יתודה שחרית, שחרית יתודה במוסף, במוסף יתודה במנחה, במנחה יתודה בנעילה".

ויש לעיין מאיזה טעם הוי יום הכפורים זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים?

ומובא בשם הבה"ג, דחייב כל בן ישראל להתודות ביום הכפורים, שנאמר כי ביום הזה יכפר וגו', ומצינו שכפרה זו וידוי דברים היא, שכן שנינו "וכפר בעדו ובעד ביתו, בכפרת דברים הכתוב מדבר".

הרי דלמד דין וידוי של יחיד וממילא תשובה מלשון יכפר שמשמעו "וידוי דברים" שכן המילים "וכפר בעדו ובעד ביתו" שנאמר אצל כה"ג ביום הכפורים משמעם כפרת דברים, שהיא וידוי.

והרבינו יונה בשערי תשובה שער ב כתב: "ומצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים, שנאמר 'מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו', על כן הזהירנו הכתוב שנטהר לפני ה' בתשובתנו והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו".

הרי דמונה מצות וידוי יוה"כ כמצוה בפני עצמה, ומקורו מהפסוק "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", ר"ל שנטהר לפני ה' בתשובתנו, ועל ידי זה יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו, היינו מה שכתוב "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם".

ועיין בקרית ספר על הרמב"ם שם שכתב "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. ומצות וידוי יום הכיפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה דוידוי דיום כיפור הוא מדאורייתא כדאמר לעיל דאין עצומו של יום מכפר כי אם לשבים ולהכי חששו חכמים שמא יחנק ונמצא שמת בלא וידוי דהיינו תשובה ועשרה וידוין הן כנגד עשרה פעמים שמזכיר כהן גדול את ה' ביום הכיפורים".

הרי, דלדעתו מצות תשובה ביוה"כ היא מכיון דאין עצומו של יום מכפר כי אם לשבים, וא"כ צריכים לעשות תשובה. ונמצא דלדעתו תשובה היא תנאי בכפרת יוה"כ.

ובלבוש (סי' תרז ס"א) כתב "כיון שיום כיפור הוא סליחה וכפרה דכתיב [ויקרא טז, ל] כי ביום הזה יכפר עליכם וגו', צריך כל אדם שיתוודה על חטאיו, כי כן מצינו בכל קרבנות שבאו על הכפרה דכתיב בהם והתוודו את חטאתם אשר עשו וגו', וכמו שעשה כהן גדול ביום הכיפורים שהתוודה בעדו ובעד כל ישראל, דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל, שפירושו שיתוודה חטאתו ואח"כ חטאת ישראל".

ונמצא דלדבריו ענין וידוי ביוה"כ היא כמו שמצינו בכל קרבנות הבאים לכפר, שנאמר בהם "והתודו את חטאתם אשר עשו". וגם מצינו בכה"ג שהתוודה בעדו ובעד כל ישראל, דכתיב "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל".

ובשו"ע אדה"ז כתב שם גם כדברי הלבוש וז"ל: "כיון שיום הכיפורים הוא יום הסליחה וכפרה כמ"ש כי ביום הזה יכפר וגו' לפיכך צריך כל אדם שיתוודה על חטאיו כי כן מצינו בכל קרבנות הבאים לכפר שנאמר והתודו את חטאתם אשר עשו".

ונמצא שבכללות ס"ל לאדה"ז כדברי הלבוש הנ"ל ורק דהשמיט הא דמצינו דכה"ג התוודה בעדו ובעד כל ישראל, וצ"ע.

ויש לעיין בדברי הרמב"ם טובא: חדא, מהו הענין ד"קץ מחילה וסליחה לישראל". ולהעיר שלא מצאתי לשון זה בספרים שלפני הרמב"ם?

עוד יש לעיין בלשונו שכתב "לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים", מה ה"לפיכך"?

גם יש לעיין במה שכתב "ומצות וידוי יום הכפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה", מדוע יתחייב במצות וידוי של יום כיפור בערב היום?

והנה הלבוש כתב "והנה מצות הוידוי מן הדין הוא כשיכנס יום הדין ויחשך ויתקדש היום שהוא זמן התחלת הכפרה ולא קודם לכן, אלא שחשו חכמים [יומא פז, ב] שמא תיטרף דעתו באכילה בסעודה מפסקת, שמא ישתכר וכיוצא בו ולא יוכל להתודות, לכך תקנו שיתודה כל אדם בערב יום כיפור במנחה קודם שיאכל סעודה המפסקת", וכן כתב אדה"ז. ומדבריהם נלמד, שבאמת אין ענין וידוי שייך לערב יום הכיפורים כלל, ורק דמצד החשש שמא תיטרף דעתו באכילה וכדומה, תקנו ענין חדש של וידוי קודם יוה"כ. אבל אין זה פשטות דברי הרמב"ם, דמדבריו משמע שמצות וידוי יום הכפורים מתחיל מערב היום קודם שיאכל.

והנה, הרמב"ן חולק על הרמב"ם ושאר פוסקים וס"ל דמה דאמרינן בברייתא "ואע"פ שהתודה קודם שיאכל וישתה מתודה לאחר שיאכל וישתה כו'", פירושו דמצות וידוי של ערב יוה"כ שצריך להתודות כדי שיכנס ליום בתשובה הוא עם חשיכה סמוך ליום עצמו, שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום, אבל חששו חכמים שמא תטרף דעתו בסעודה וימנע בשכרותו מן הוידוי לפיכך החמירו עליו להתודות קודם אכילה, ואע"פ שהתודה קודם אכילה חוזר ומתודה בזמנו עם חשיכה סמוך ליום עצמו שמא אירע דבר קלקלה של עבירה בסעודה, ווידוי של ערבית שהוא וידוי של יוה"כ עצמו, דוידוי ערבית היא חיוב מצד עצמו של יום הכיפורים, ע"ש.

היוצא מדבריו דיש ב' דינים בוידוי:

א) של ערב יוה"כ, והוא מעיקרא דדינא צריך להיות סמוך לחשיכה "כדי שיכנס ליום בתשובה". ב) של יוה"כ עצמו והוא, וכמ"ש הרמב"ן שם ד"וכי תעלה על דעתך שלא יתודה ביום הכפורים עצמו".

ואולי יש לומר בדעת הרמב"ם דענין הוידוי והתשובה של יוה"כ הוא משום דהוא קץ מחילה וסליחה לישראל, ומוכרח כן מדבריו ד"לפיכך" קאי על מ"ש קודם לכן "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל".

והיינו דמאחר שנגמר זמן מחילה וסליחה צריכין לשוב, ודקדק בלשונו "קץ" להדגיש שאינו סתם סליחה ומחילה כ"א שהוא "קץ סליחה ומחילה" ומשו"ה צריכין לשוב. ואולי כוונתו בזה דזה הזמן האחרון של מחילה וסליחה וממילא צריכין לשוב כי אין עוד הזדמנות לאחרי כן.

וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג שם: "וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה, מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה".

דר"ל דחיוב תשובה להרמב"ם אינה כשיטת שאר המפרשים הנ"ל, רק משום שהוא "קץ" זמן של "חתימת הדין" ומשו"ה חייבין לעשות תשובה.

ולהעיר דבלח"מ (הל' תשובה פ"ג שם) הקשה על הא דכתב אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה "וא"ת כי לא עשה תשובה אמאי נחתם למיתה הא מחצה על מחצה ורב חסד מטה כלפי חסד". ותירץ, דהיכא דלא עשה תשובה הוי עון אחד נוסף על העונות משום דבאלו עשרה ימים של תשובה הוא חייב לעשות תשובה ואם לא עשה הרי עון אחד נוסף על העונות, ע"ש.

ומדבריו משמע דס"ל שיש חיוב תשובה בכל עשי"ת, וזה לא כמר. והיכן מצינו חיוב כזה? וברמב"ם הוזכר רק "אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר" אבל אין כאן חיוב.

ואולי יש לומר בדעת הרמב"ם וליישב דברי הלחם משנה ג"כ בזה, דאין מצוה מיוחדת לעשות תשובה ביוה"כ רק דצריך לעשות תשובה קודם "קץ סליחה ומחילה". ובאמת שייך ענין תשובה זו כל משך עשי"ת דהוא זמן "יפה ביותר", רק דמאחר שיש חשש כל הזמן "שמא אירע לו דבר עבירה אחר הווידוי", א"כ תקנו שהוידוי יהי' חלק ממצות יום הכיפורים. אבל בודאי עצם ענין התשובה של יום הכיפורים היא בעיקר שיעשה תשובה לפני ה"קץ".

ונמצא דכל ענין "מצות וידוי יום כיפורים" היא רק מה שתקנו מפני חשש "שמא אירע לו דבר עבירה אחר הוידוי", וא"כ מאחר שחששו "שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה" אז תקנו להקדים "מצות וידוי יום כיפורים" שהיא להתוודות בזמן הכי אחרון לסלק כל דבר עבירה, לקודם הסעודה. אבל זה רק התחלה וממשיכין בכל התפלות "שמא אירע לו דבר עבירה אחר הווידוי", ודו'ק.

והנה יש להעיר דהרמב"ם כתב טעם לקדימת הוידוי קודם שיאכל, שמא יחנק בסעודה, וביומא (פז,ב) איתא "יתודה קודם שיאכל וישתה, שמא תטרף דעתו בסעודה". וברש"י שם, "שמא תטרף דעתו,מחמת שכרות".

ועיין במאירי שם, "תקנו שיתודה קודם אכילה שמא יארע לו שכרות או דבר קלקלה בסעודה ולא יתודה כראוי". הרי שכתב ב' דברים, שכרות או דבר קלקלה, ויש להבין מהו דבר קלקלה.

והמחבר בסי' תרז "צריך להתודות במנחה קודם סעודה המפסקת",ולא פירש הטעם.

והלבוש שם, "הנה מצות הוידוי מן הדין הוא כשיכנס יום הדין ויחשך ויתקדש היום שהוא זמן התחלת הכפרה ולא קודם לכן, אלא שחשו חכמים שמא תיטרף דעתו באכילה בסעודה מפסקת, שמא ישתכר וכיוצא בו ולא יוכל להתודות, לכך תקנו שיתודה כל אדם בערב יום כיפור במנחה קודם שיאכל סעודה המפסקת". הרי שפירש כרש"י.

ואדה"ז בס' תרז ס"א, "ומצות וידוי מן הדין הוא בהתחלת זמן הכפרה דהיינו משתחשך ליל יום הכיפורים, אלא שחשו חכמים שמא יארע דבר קלקלה של שכרות וכיוצא בו בסעודה המפסקת ולא יוכל להתוודות בהתחלת זמן הכפרה לכך תקנו שיתוודה כל אדם בערב יום הכיפורים במנחה קודם שיאכל בסעודה המפסקת", הרי שצירף דבר קלקלה עם שכרות.

היוצא מכל הנ"ל דהני דסברי דשמא תטרף דעתו בסעודה, פירושו שכרות וכדומה, ועכ"פ פירושם הוא דבר שגורם או ש"לא יתודה כראוי" או ש"לא יוכל להתוודות בהתחלת זמן הכפרה", וכדומה. אבל להרמב"ם החשש שלא יתוודה כלל שמא יחנק, וכלשון רבינו ירוחם שמא יחנק ונמצא מת בלא תשובה. היינו שחששו שימות.

ולכאורה שיטת רש"י מובנת יותר, דהרי עיקר מצות וידוי היא ביום הכיפורים, ואם החשש הוא שמא ימות ולא יהיה בין החייםביוה"כ, אז מאי איכפת לן להתוודות קודם יוה"כ , הרי לא חל החיוב עליו עד יוה"כ. ולמה לנו לחשוש למי שלא יחול עליו חיוב זה. ומשו"ה הוצרך לפרש שתטרף דעתו, פירושו שיחי' ביוה"כ רק ש"לא יתודה כראוי" או ש"לא יוכל להתוודות בהתחלת זמן הכפרה".

אבל לפי מה שכתבנו לעיל בביאור שיטת הרמב"ם דמצות תשובה ביוה"כ מחייב לשוב גם קודם יוה"כ אתי שפיר, שהוא יכול לפרש שמא ימות דהרי מצות תשובה ביוה"כ אינה מיוחד ליוה"כ אלא לכל עשי"ת. ורק בזמן הסמוך ליוה"כ היינו זמן סעודה המפסקת חששו רז"ל, שיעשה תשובה ולא ימות, וכפירוש הלחם משנה, ודו"ק.