כתב הרמב"ם (בפ"ג מהל' שופר ה' יא) זה שתוקע כשהן יושבין הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדין, ואינו מדבר בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, ואם סח ביניהן אע"פ שעבר, אינו חוזר ומברך.

והנה מש"כ הרמב"ם בתחילת דבריו, דמי שתוקע תקיעות דמיושב, תוקע גם דמעומד, כתב ע"ז רבינו מנוח דבודאי אינו מעכב, דאפי' אם שמע תקיעה מזה ותרועה מזה יצא. אלא לכתחילה הדור מצוה הכי איתא, דכיון דכלהו תקיעות חדא מצווה היא, וראי' לזה מדלא מברכין עלייהו בפ"ע ואסור לדבר ביניהם. נמצא ששירי מצווה נינהו. והרי שנינו המתחיל במצוה אומרים לו גמור והכל הולך אחר הגומר, ומש"ה לכתחילה בעינן שיהיה דתוקע אחד מיהו עיכובא ליכא עכ"ד, וכן הביא הב"י בסי' תקצ"ב בשם הכלבו.

וצ"ב אמאי הוצרך הרמב"ם להשמיענו דין זה בשופר דוקא, הא זה הוי כלל בכל המצוות, דהמתחיל במצווה אומרים לו גמור כמובא ברבינו מנוח מהירושלמי פסחים פ"י.

והנראה בזה בהקדים לבאר המשך דברי הרמב"ם "דאינו מדבר בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד", ויש להסתפק, אי קאי גם אשומעין או רק על התוקע. והנה ברבינו מנוח מבואר, דלאו דווקא הוא לבדו, אלא אפי' כל הקהל צריכין ליזהר שלא לדבר שאין זה מברך לתקוע קול שופר אלא לשמוע קול שופר, עכ"ד. וכוונתו דאם היו מברכין לתקוע שופר אז היה הפשט דהתקיעה הוי מעשה המצוה, והשומעין יוצאין מדין שליחות ולא מדין שומע כעונה, ואז היה מותר להם להפסיק אבל כיון שהרמב"ם סובר דמברכין לשמוע קול שופר, נמצא דהברכה חל על השמיעה, וכשם דאסור להתוקע להפסיק גם להשומעין אסור להפסיק, כיון דהברכה חל על שמיעתן, כמו על התוקע.

והנה הגם דדברי רבינו מנוח נכונים מסברא אמנם דברי הרמב"ם הוא ברור מללו, דקאי על התוקע, כמפורש בלשונו "ואינו מדבר בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד", הרי מפורש דמיירי רק על התוקע, וכן נקט הה"מ וז"ל "ועוד כתב בהלכות הרב יצחק אבן גאות ז"ל בשם קצת גאונים שאפי' הקהל חייבים שלא לשוח שאין זה מברך לתקוע אלא לשמוע ע"כ, ואין נראה כן מדברי רבינו, ומן האחרונים ז"ל יש שכתבו שאפי' התוקע א"צ שלא ישוח, והנכון למנוע האיש התוקע מלשוח, אבל הציבור אם לא נמנעו, אין גוערין בהם" עכ"ל.

הרי מבואר בדברי הה"מ דנקט בדעת הרמב"ם דהאיסור להפסיק חל רק על התוקע - אמנם צ"ע מסברא דממנ"פ אם אסור להתוקע להפסיק בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד גם להשומעין יהא אסור להפסיק, ואי ס"ל להרמב"ם דליכא איסור הפסק להשומעין גם להתוקע יהא מותר להפסיק, והאיך מתחלק הדין בין התוקע להשומעין, וכסברת רבינו מנוח וכנ"ל?

והנראה לומר בזה, דהנה מדברי הה"מ יוצא ג' שיטות בדין הפסק, א. שיטת הרי"ז גאות דאפי' הקהל חייבים שלא לשוח. ב. שיטת הרמב"ם דרק התוקע אסור להפסיק. ג. סברת האחרונים דאפי' התוקע מותר לשוח.

והנה שיטת הרי"צ גאות מובן כמבואר בדבריו, דכיון דמברך לשמוע גם השומעין צריכין לברכתו, וראה בשוע"ר סי' תקצ"ב סעיף ז' דבעצם התקיעות דמעומד צריכין ג"כ ברכה, הגם דהתקיעות דמעומד הם רק מד"ס, מ"מ גם מצוה מדרבנן טעון ברכה, ונפטרין בברכה שבירכו על התקיעות דמיושב, וכיון שנפטרין בברכה אחת לכן אין להפסיק ביניהן ומ"מ היא רק לכתחילה כיון דשניהם מצווה אחת הן יעו"ש.

אמנם סברת האחרונים דאפי' התוקע מותר לשוח צ"ע, דלכאו' גם התקיעות דמעומד טעונין ברכה, רק שנפטרין ע"י הברכה שמברכין בתקיעות דמיושב (ולהעיר גם מתוס' פסחים קטו,א דמוכח מדבריהם דתקיעות דמומד הם עיקר המצווה ועלייהו חל הברכה, ולא על התקיעות דמיושב עיי"ש ואכ"מ). ואמאי יהא מותר להפסיק ביניהם, ודוחק לומר דס"ל דמותר להפסיק באמצע מצווה, כמו ישיבת סוכה דמותר להפסיק, כיון שכבר חל הברכה, דהכא דומה לב' מצוות כמבואר בשו"ע ס' תקצ"ב סעיף ז' דישנו החיוב תקיעות מה"ת וזהו תקיעות דמיושב וישנו עוד חיוב לתקוע ע"ס הברכות, ודומה לב' מצוות שנפטרין בברכה אחת, ולכן אסור להפסיק ביניהם.

והנראה עפ"י הרמב"ן במלחמות סוף ר"ה דסובר דגדרן של תקיעות דמעומד, היא משום חובת דברכות, וז"ל שהברכות דמלכיות זכרונות ושופרות כל עיקרן בהתרועות נתקנו וכן בתעניות ובשעת מלחמות שמוסיפין שש ברכות וכו' למדנו מכאן שאין כל יחיד ויחיד חייב בתקיעות ותרועות, אלא חובת ברכות היא שמתריעין בהן, די בתקיעה כל שהיא כדי שתעלה תפלתינו בשופר, הלכך בר"ה נמי כיון שיצאנו יד"ח בתקיעות של תורה ואין כל יחיד ויחיד חייב בתקיעות לא נשאר לנו אלא חובת ברכות שתקנו בהן תקיעות כדי שיעלה זכרוננו לטובה בשופר והו"ל כתעניות וכו' יעו"ש וכ"מ בריטב"א סוף ר"ה יעו"ש.

ונמצא לפי"ז דגדרן של תקיעות דמעומד חלוק בעיקרו מתקיעות דמיושב, דהתם הוי חובת תקיעות, משא"כ בתקיעות דמעומד הוי חובת ברכה ותפילה, ולפי"ז מובן סברת האחרונים דליכא איסור הפסק בין התקיעות דמיושב למעומד דהא מבואר ברמב"ן דתקיעות דמעומד ל"ה חובה על כל יחיד ויחיד, ול"ה אלא חובת ברכות, ומשום זה י"ל דמעיקרא לא תקנו ע"ז ברכה [כמו תקיעות שתוקעין בתענית דאינו טעון ברכה], ונמצא דהברכת שופר קאי רק על התקיעות דמיושב דהוי חובת תקיעות ולכן ס"ל דמותר להתוקע ולהשומעין להפסיק אחר תקיעות דמיושב.

והנה קיי"ל בר"ה דף לד ע"ב דתקיעות ע"ס הברכות היא רק בחבר עיר [דהיינו בציבור], אבל ביחיד אין תוקעין ע"ס הברכות, והנה נחלקו הטור והב"ח בסי' תקצ"ב בגדר דחבר עיר, דהטור כתב וז"ל "דהש"ץ מחזיר התפילה כדי לתקוע ע"ס הברכות", ומשמע דס"ל דצריכין תפילת ש"ץ רק לתקוע ע"ס הברכות, ואם ליכא ש"ץ, אפי' אם איכא ציבור שהתפללו ביחד אין תוקעין, וע"ז חולק הב"ח וס"ל דהפירוש של חבר עיר היא חבורת ציבור שמתפללין ביחד אף אם לא היה ש"ץ, דלא הזכיר ש"ץ אלא חבר עיר, ומביא ראי' מהערוך דתוקעין בתפילת לחש אלמא דאין איסור ע"ס ברכות בשעה שהציבור מתפללין, וה"ט מאחר דאיכא חבורת ציבור, אלא דנוהגין עכשיו לתקוע ע"ס הברכות דש"ץ, וא"כ איך אפשר לומר דחזרת הש"ץ היא בשביל התקיעות לא לחזור ולא ליתקע? ולכאו' י"ל בדעת הטור דסובר כהרמב"ן דהחיוב לתקיעות שע"ס התפילה, היא משום תפילה וברכה, וכלשון הרמב"ן "והיא כדי שתעלה תפילתינו בשופר", ולפי"ז י"ל דהן הן דברי הטור דהש"ץ מחזיר התפילה כדי לתקוע ע"ס הברכות, והב"ח יסבור דהתקיעות שע"ס התפילה הוי חובה בפנ"ע ואינו תלוי בתפלה רק שתקנת התקיעות היא לתקוע ע"ס התפילה, ולכן שפיר ס"ל דאינו תלוי בתפילת הש"ץ, ואפי' אם יש חבורת ציבור סגי לתקוע, והיא כנ"ל דהוי חובת יחיד. רק שצריכין לחבורת ציבור של תפילה, ושפיר הקשה על הטור לא לחזור ולא ליתקע.