א. הרמב"ם בהל' מילה פ"ג ה"ז כותב: "גוי שצריך לחתוך ערלתו מפני מכה או שחין שנולד בה אסור לישראל לחתוך לו אותה שהגויים לא מעלין אותן מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה ואע"פ שנעשית מצוה ברפואה זו, שהרי לא נתכווין למצוה. לפיכך אם נתכוון הגוי למילה מותר לישראל למול אותו" עכ"ל. משמע מלשונו שנעשית מצוה כשגוי נימול. וצ"ב איזה מצוה יש כאן, הרי אין זה מצוה בשבילו. והגם שהרמב"ם בהל' מלכים פ"י ה"ח כותב שיש חיוב מילה על בני קטורה ובני ישמעאל. אבל בהל' מילה אינו משמע שמיירי בבני קטורה דוקא אלא בכל גוי.

ב. הנה מקור דין זה הוא במס' ע"ז (כו, ב) וכמו שכותב הכסף משנה וז"ל: "פ"ב דע"ז ת"ר ישראל מל את הגוי לשום גר לאפוקי משום מורנא דלא. ופרש"י לשום מורנא תולעת שיש לו בערלתו, דלא דאסור לרפאותו בחנם דהא אמרן לא מעלין ולא מורידין ונראה שמפרש רבינו ישראל מל את הגוי לשום גר אע"פ שיש לו מורנא. וז"ש ולפיכך אם נתכוון הגוי למילה מותר וכו' כלומר אע"ג דאית ליה מורנא" עכ"ל. שמכאן נראה דס"ל בפשטות שמש"כ הרמב"ם שנעשה איזה מצוה במילת הגוי, הוא כשנתכוון לגירות במילה זו ולא סתם מילה[26].

ולכאורה גם הטור והמחבר פירשו כך בדברי הרמב"ם, כדמוכח מזה שהביאו דין זה מהרמב"ם בהל' גרים (יו"ד סי' רסח ס"ט). דהיינו שלמדו שהמצוה כאן הוא עשיית המילה כחלק מגירות. דאם לאו, מה ענין רמב"ם זו להל' גרים.

ג. אבל עדיין צ"ב לאידך גיסא, מדוע הרמב"ם עצמו הביא דין זה בהל' מילה, ולא כתבו בהל' איסורי ביאה (פי"ג וי"ד) ששם מביא הדינים השייכים לגרים. ובעיקר צ"ב לשונו שכותב "ואע"פ שנעשית מצוה ברפואה זו, שהרי לא נתכוון למצוה. לפיכך אם נתכוון הגוי למילה מותר לישראל למול אותו". משמע שנעשית מצוה אע"פ שלא נתכוון.

ואם מדובר כאן במילה לשם גירות, איזו מצוה נעשית כאן אם לא נתכוון הגוי להיות גר? ובאמת בלשון המחבר נשמטו מלים אלו שנעשית מצוה אע"פ שלא נתכוון. ומובן היטב, אבל לשון הרמב"ם צ"ב כאמור.

עוד יש לדייק בלשונו שכתב "לפיכך אם נתכוון הגוי למילה מותר לישראל למול אותו" ואם מיירי במצות מילה כחלק מגירות, הי' יותר מדויק לומר: לפיכך אם נתכוון הגוי לגירות וכו' ומשמעות הלשון "למילה" משמע (קצת) שהכוונה למצות מילה כשלעצמה ולא כחלק מגירות.

ד. הנה בתשובות הרמב"ם[27] משיב לשאלה האם מותר לישראל למול הגוים והערלים או לא (ע"ש ההמשך). והשיב: מותר לישראל למול את הגוי אם היה הגוי רוצה לחתוך הערלה ולהסירה. לפי שכל מצוה שיעשה אותה הגוי נותנין לו עליה שכר אבל אינו כמו שהוא מצווה ועושה ע"כ הנוגע לענינינו.

ה. וע"פ תשובה זו יובן הכל כפתור ופרח. המצוה שיש במילת הגוי הוא מצות מילה בפ"ע ולא כחלק מגירות. וכשגוי מל יש לו מצוה כאינו מצווה ועושה[28]. ועפ"ז מובן מדוע כשהגוי לא נתכוין למצוה עדיין נעשית מצוה, כאינו מצווה ועושה. וגם דיוק לשונו "לפיכך אם נתכווין הגוי למילה" ולא כתב לגירות (כפי שדייקנו קודם).

וגם מבואר היטב מדוע הרמב"ם הביא דין זה בהל' מילה ולא כתבו אצל ההלכות השייכות לגרות וכמו שעשו הטור והמחבר מכיון שהכוונה כאן למצות מילה כאינו מצווה ועושה ולא כחלק מגירות.

ו. וע"פ הנ"ל יש ליישב שינוי בלשון הטור והמחבר מלשון הרמב"ם. הנה הרמב"ם כותב: "לפיכך אם נתכוון הגוי למילה מותר לישראל מול אותו". ואילו הטור והמחבר כתבו: "לפיכך אם נתכוין הגוי למילה מצוה לישראל למול אותו". הרמב"ם, שמיירי במילת גוי כאינו מצווה ועושה, כותב שמותר משום שאין שום מצוה לעזור לגוי לימול.משא"כ הטושו"ע שהתכוונו למילה כחלק מגירות, אזי באמת יש מצוה לעזור לו ליכנס תחת כנפי השכינה[29].

ז. אבל יש לעיין, דבין להרמב"ם ובין להטושו"ע היה לכאורה צ"ל מקומה של דין זה במ"א, אצל דיני רפואה לעכו"ם (ברמב"ם הל' ע"ז פ"י ה"ה, ובטושו"ע יו"ד סי' קנח). מכיון שדין זה הוא פרט באופני היתר רפואה לעכו"ם, שכשיש מצוה בהמילה (מילה דאינו מצווה ועושה או מילה לשם גירות) אין איסור רפואה, כמו שיש היתר לרפאות עכו"ם כשיש איבה. וכמו שהוא מקומה בש"ס, במס' ע"ז, בסוגיא הדן בדינים אלו. וצ"ב קצת.

ח. הנה ר' שלמה קלוגער בחכמת שלמה[30], דן בדברי המחבר. ומקשה על הט"ז והש"ך שפי' דטעם המחבר משום איסור רפואה ומחדש טעם חדש וז"ל: "מפני שלא נתכוין למצוה וכו'. עיין בש"ך וט"ז שנדחקו בכוונתו דהטעם משום דאסור לעשות רפואה לנכרי, ואין נראה לי כלל דאם כן מה ענין זה לכאן ופשיטא דאם לא כיון להתגייר אין לו דין מצוה ואם כן ודאי דאסור לעשות לו רפואה. ולכך נראה כוונתו בענין אחר דאפי' היכא דליכא איסור משום רפואה אסור בזה, דזה דומה ממש לאין מוכרין תכלת לעכו"ם מחשש שמא יתלוה עמו ישראל בדרך ויהרגנו. והוא מפורש בש"ס (מנחות מג, א) ושו"ע או"ח סי' כ ס"ב, א"כ מכל שכן דאסור למולו מהאי טעמא פן יראה בזה הישראל כשיראנו מהול ויתלוה עמו ויהרגנו" ע"ש ההמשך.

ט. הנה מה ששולל שטעם המחבר הוא מצד איסור רפואה וכותב שהט"ז והש"ך נדחקו לפרש זה בדברי המחבר, הוא תמוה מאוד. דהא בטור מפורש שזהו הטעם וגם בב"י. וכך הוא במקור הדברים ברמב"ם. אלא מאי, שהמחבר בשו"ע קיצר לשון הרמב"ם ולא הביא הטעם. ואין שום דוחק בפי' הט"ז והש"ך, והם רק משלימים הטעם שנשמט במחבר.(וכך גם לומד הרמ"א ע"ש).

י. ואולי י"ל, מכיון דבשו"ע השמיט הטעם דאיסור רפואה, אע"פ שכותבו בב"י, יכולים ללמוד טעם אחר בדברי המחבר[31]. אבל זה דוחק גדול לכאורה ללמוד מהשמטת הטעם במחבר מכיון דכך הוא דרכו שלא להביא הטעם. ובוודאי א"א להקשות על הט"ז והש"ך איך הם מציעים אותו טעם שהובא בב"י (ובטור ורמב"ם) לאותו דין בשו"ע. ובעיקר שלא משמע כן מדבריו.

וגם מה שמקשה שאם נפרש טעם השו"ע לענין רפואה לעכו"ם אין כאן חידוש ובלשונו: "ופשיטא דאם לא כיון להתגייר אין לו דין מצוה ואם כן ודאי דאסור לעשות לו רפואה", אינו מובן. הלא יש חידוש בדין זה, והוא שכאשר יש כוונה למצוה בהמילה הוא דוחה האיסור רפואה לעכו"ם. וצ"ע.

[26]) וכך הכריח האגרות משה ביו"ד ח"ב סוף סי' ז (עי' לקמן מה שכתבנו בהמשך בסעיף ה' ובהערה 3).

[27]) הובא בספר הליקוטים בסוף מהדורת פרנקל בתרגום מערבית.

[28]) וכן הוא בכל מצוה שהגוי עושה, מקבל עלי' שכר כאינו מצווה ועושה. ועי' בהל' מלכים פ"י ה"י ובפיה"מ סוף פ"ג דתרומות. ודלא כמו שכתב הדברות משה מס' קידושין סי' ח ענף ב ובאג"מ המצויין לעיל. ונראה ברור דלא ראה תשובת הרמב"ם בזה.

[29]) וכפי שמביאים מכ"מ באנציקלופדיה תלמודית כרך ו' התחלת ערך גרות.

[30]) הובא ג"כ בילקוט מפרשים בסוף שו"ע מהדורת מכון ירושלים יו"ד סי' רסח ס"ט.

[31]) ועי' בשו"ת צ"צ יו"ד סי' קעו תחלת חלק ג', מעין זה.