כתב הרמב"ם פ"א מהל' גזילה ואבידה ה"י וז"ל כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו, והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אע"פ שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תחמוד ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד כענין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה, עכ"ל.

והשיג עליו הראב"ד וז"ל ואין לוקין עליו כו' א"א לא ראיתי תימה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ אבל הל"ל מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזילה ולפיכך אינו לוקה וגם זהו חייב להשיב החפץ לבעלים. עכ"ל.

וכתב המגיד-משנה וז"ל הלך הרב המשיג לשיטתו שכתב שאם אמר רוצה אני המוכר שהלוקח פטור אבל דעת רבינו ז"ל שהאיסור אף ברצון המוכר הוא, וע"כ כתב שאין בו מעשה לפי שנטילת החפץ ברצון המוכר הוא נעשה. עכ"ל.

והיוצא מדברי הרמב"ם דאף שאינו עובר על הלאו אלא ע"י מעשה (המכירה) מ"מ כיון שאין זה גוף הלאו הרי"ז לאו שאין בו מעשה.

וצ"ע בזה דמאי שנא מקונה חמץ בפסח או המחמיץ בידיים שעובר על בל יראה ובל ימצא וכתב הרמב"ם פ"א מהל' חמץ ומצה שלוקה, והנה גוף הלאו הוא שלא ימצא חמץ ולא שלא יקנה חמץ, נמצא דאף שאינו חלק מגוף הלאו, מ"מ כיון שבלי מעשה לא יעבור נחשב להרמב"ם לאו שיש בו מעשה.

וצ"ע מאי שנא הכא מהכא?

ומבואר בזה, בספר משמרת-חיים דבמחמיץ חמץ בידיים בזה גופא הוא עושה שיהי' לאו, ובזה ס"ל להרמב"ם שהוא לאו שיש בו מעשה, משא"כ בלא תחמוד, אין המכירה חלק ממעשה האיסור כלל והלאו הוא רק ההפצרה אלא שהוא שיעור שצריך הפצרה כזאת שיביא לידי מעשה.

והנה צ"ע בביאור זה שהרמב"ם פסק בפ' מהל' שכירות שהמחסים שור בדישו ע"י קול (בלי מעשה) לוקה וכתב הרב המגיד משום שבקולו אתעביד מעשה.

וא"כ צ"ע דנהי דבלא תחמוד אין איסור בהמכירה אבל צריך הפצרה שיביא לידי מעשה ובדיבור, אתעביד מעשה וצ"ע.

ואולי יש לחלק דכאן בדיבור גורם שיתפתה ויסכים (הרמב"ם לשיטתו שאפי' באומר רוצה אני, ואפי' אי לאו הוי' כעין תליוהו וזבין כו').

ואחרי"ז הוא עושה המעשה ולא הוה תוצאה ישירה מהמעשה שלו, וצ"ע.