ברמב"ם (פ"כ מהל' מלוה ה"ב) פסק שאע"פ שתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, בכ"ז אם הלוה עצמו מזכה לא' הבע"ח – קנה. וכתב ע"ז הצ"צ (שו"ת יו"ד סקצ"ט):

"…עיי' מ"מ ולח"מ וב"י סי' קה שדין זה נלמד מהא דאיתא בגיטין (די"א) האומר תן שטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור לא יחזור לפי שזכין לאדם שלא בפניו כו', ובגמ' שמעת מינה התוס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה, לא כל האמר תנו כאומר זכו דמי עכ"ל הגמ'. וכ' המ"מ דמכאן מוכח דכל היכא דלוה אמר תנו זכה עכ"ל. ר"ל דל"ד לשאר תופס לבע"ח שלא ברצון הלוה, אבל ברצון הלוה זכה. כמו במשנה הנ"ל שכיון שהאדון (שהוא כמו הלוה) אומר זכה להעבד (שהוא כמו המלוה), זכה אע"פ שהוא חב לאחרים .. ולכאורה יש להפליא על המ"מ האיך כתב שהרמב"ם למד מכאן דין זה דשאני הכא שפי' חב לאחרים דכאן היינו האדון וא"כ כיון שהאדון הוא עצמו המזכה ורוצה לחוב לעצמו פשיטא שיכול ומי יעכב על ידו .. ואין מכאן ראי' להיכא שחב לאחרים.

ובאמת י"ל שהרמב"ם למד דין זה מהא דקיי"ל המגבי' מציאה לחברו קנה חברו, וקיי"ל דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וקשיא הלכתא אהלכתא. ותירצו התוס' דהא דתופס לבע"ח לא קני היינו כשאין לו מיגו לזכות לנפשי' אבל היכא שיש לו מיגו כמו במציאה זכי לחבירו. וא"כ כמו דאהני מיגו של התופס אע"פ שתופס שלא ברצון הלוה, ה"ה וכש"כ דמהני מיגו של המתפיס והמזכה שהוא הלוה שגם מי שמזכים ע"י הוא תופס ברצון שאע"פ שאין להתופס מיגו לזכות בו מצד עצמו ולא ברצון הלוה הרי ברצון הלוה יכול הוא לזכות בו וכאן הלוה מרוצה לזכות פלוני ע"י וגם הוא מרוצה ויש כאן מיגו. כן הי' נראה לכאורה אלא שמי יבוא אחר ה"מ"מ בודאי ידע איהו טפי מינן וכ' שהרמב"ם למד משם".

ואולי יש להסביר קצת מדוע לא נקט הה"מ כטעמו דהצ"צ, ובפרט שלכאו' פשוט הוא ביותר, שמקורו דהרמב"ם הוא מדין מיגו דאי בעי זכי לנפשי' כו', שהוא משום הוכחה פשוטה: דין מיגו דאי בעי הובא בפוסקים ביחס לתפיסת בע"ח א' עבור בע"ח שני. ודין זה לא הביא הרמב"ם, אלא דוקא כאשר הלוה מזכה – ואם באמת הי' ס"ל הסברא של מיגו דאי בעי הו"ל להזכיר דין זה ג"כ (כשבע"ח א' תופס לבע"ח אחר)!

ואדרבה: דין זה שהלוה תופס אפשר ללמוד במכ"ש מדין זה שבע"ח א' יכול לתפוס עבור חברו. (כלשון הצ"צ: "ה"ה ומכ"ש דמהני מיגו של המתפיס והמזכה"). וא"כ הו"ל להרמב"ם להביא דוקא דין זה של תפיסת בע"ח עבור חברו, והיינו לומדים מזה גם תפיסת הלוה – ולמה כ' דוקא דין זה של תפיסת הלוה, ולא הזכיר כלל תפיסת בע"ח עבור חברו?

וי"ל, שמטעם זה גם הקצוה"ח (סי' קה) לא למד בדברי הרמב"ם כטעם פשוט זה של הצ"צ.

אבל יל"פ לטעמו דהצ"צ, מדוע באמת לא הביא הרמב"ם דין תפיסת בע"ח לבע"ח חברו, שהוא משום שהרמב"ם לא ס"ל הכי. כי, הנה ב'אור שמח' (על אתר) שתפיסת בע"ח לחברו אינו דומה כלל למיגו דאי בעי כו', כי הרי בתפיסת בע"ח לחברו תופס פעמיים, גם בשביל חברו – וגם בשביל עצמו, והרי אין לו "מיגו דאי בעי" לתפוס פעמיים! עיי"ש.

ועפ"ז יובן, שטעמו דהרמב"ם הוא מדין מיגו, אך ס"ל שמיגו זה שייך רק בתפיסת הלוה, ולא בתפיסת בע"ח לחברו. אבל, מל' הצ"צ נראה קצת, דכן ס"ל להרמב"ם הלכה זו של תפיסת בע"ח לחברו. ויל"ע בזה עוד.