אחזור שוב, ובתוס' ביאור, על מ"ש בגליון תשפו בקשר להסדר בהל' מקוואות ברמב"ם, ובדרך ממילא יוסרו הקושיות שהקשו בזה (ומ"ש הרב"א שי' בגליון תשפז לתרץ דברי הרמב"ם, דוחק גדול, כמובן):

ברמב"ם הל' מקוואות מתחיל הרמב"ם (בפרקים א - ג) בפירוט דיני טבילה וחציצה, ורק בפ"ד ואילך מתחיל להסביר את דיני בניית המקוה והמים הכשרים בו, היפך מהסדר הפשוט בסברא שלכל לראש צריך להיות המקוה עצמו על כל דיניו, ורק לאחר מכן שייכים פרטי טבילה וחציצה - ששייכים לטבילת האדם במקווה הקיימת כבר.

ומלבד עצם התמיהה, (וכן משינוי הסדר במסכת מקוואות ובטושו"ע ששם נמנים דיני המקוה עצמה לפני דיני הטבילה והחציצה) קשה גם מהשינוי שבזה לגבי הל' שופר סוכה ולולב, לדוגמה, שבהם הסדר הוא להיפך: בתחילה מפרט דיני החפצא - כיצד צריך להיעשות השופר, הסוכה והלולב - ורק לאחר מכן מפרט דיני הגברא שבזה - כיצד תוקעים בשופר, נוטלים הלולב וכו'.

וי"ל שיש הבדל עקרוני ומהותי בהיחס בין החפצא והגברא בהל' מקוואות - להיחס בין החפצא והגברא בהל' שופר סוכה ולולב:

פשוט, שבכל המצוות החפצא שבו מקיימים המצוה נמצא רק כדי שבסופו של דבר הגברא, היהודי, יקיים בו את המצוה, ובלי זה אין כאן חפצא. עם זאת, באופן שניתנה המצוה לאדם (אם אפשר להתבטא בסגנון זה - בחיצוניות הדברים), פעולת האדם באה לאחרי מציאות החפצא.

ובפשטות: כאשר התורה מצווה על היהודי לתקוע בשופר, בציווי זה גופא מודגש, שקיים כבר חפצא של שופר, והיהודי מצווה לקחת את אותו חפצא - שכבר קיים! - ולקיים בו פעולה מסויימת. ז.א., שגם אם בפועל לא יתקע היהודי בשופר - ההתייחסות של התורה לחפצא זו היא בתוקפה. ואדרבה כל תוכן המצוה הוא שהיהודי מצווה "לצאת ממציאותו" ולעסוק באותו החפצא.

[וראה באריכות שיחת אחש"פ תנש"א - ס"ז: "מצוה (לא רק קיומה בפועל, אלא גם ציווי כשלעצמו) - מכריחה מציאות של חפצא (ולדוגמא: "מצות תאכלו" - בהכרח שיש בעולם חפצא של "מצות") ולא רק חפצא סתם, אלא חפצא בעלת חשיבות...

כלומר: נוסף לכך שקיום המצוה משנה החפצא שבעולם להיות חפצא דקדושה, הרי ציווי התורה כשלעצמו (גם לולי קיום המצוה) עושה החפצא שבעולם למציאות חשובה (לגבי עניני העולם סתם), גם אם לא תתקיים בו המצוה"...].

וכמודגש גם בזה שבכמה עניינים יצירת החפץ למצוה היא גם מצוה (ראה ירוש' ברכות פ"א ה"ב, שרשב"י הפסיק גם לעשיית סוכה. וראה בלקו"ש חי"ז בחוקותי ד).

וראה גם הערת כ"ק אדמו"ר בסה"מ ה'תש"ט ע' 148 (קונ' חה"ש הע' 4), שעוד לפני קיום המצוה יש המשכה עליונה בתוך החפץ הגשמי, וכמה דרגות בזה - עיי"ש.

ולכן, בהל' שופר סוכה ולולב מקדים הרמב"ם דיני החפץ עצמו - לפעולת האדם שצריך לעשות עמו, כי עיקר המצוה הוא החפץ, והאדם אינו אלא מצווה לפעול פעולה מסויימת עם אותו חפץ. ובפשטות, שרק לאחר מציאות החפץ בעולם - אז בא הציווי אל האדם, לפעול בו פעולה מסויימת.

אבל בענין מקוה, הדבר שונה לגמרי:

לפני שהאדם צריך לטהרה - אין שום צורך בענין המקוה, אין בו שום חשיבות, ולא חל עליו שם "חפצא" כלל (לא כמו שופר, לדוגמא, שעוד לפני פעולת הגברא יש התייחסות תוכנית לעצם החפץ). ורק לאחר שהאדם נטמא וצריך לטהרה, נותנת לו התורה פתרון: טבילה במקוה. ובמלים פשוטות: עצם קיומו ומציאותו של מקוה - בא רק כתוצאה מחסרון שקיים אצל האדם, שרק כדי להשלים חסרון זה - נוצר החפץ של מקוה. ז.א., לפני טומאת האדם - אין שום ערך כלל לקיומו של המקוה.

ובלשון הצ"צ (שו"ת חו"מ סי' ו סק"ה): "...המקוה אין שייך לומר שנדון עליו בפ"ע, זולת הצירוף דטמא הבא לטבול בו, דהא למאי חזיא בפ"ע, אם לא לענין טבילת הטמא, ובלי טבילת הטמא לא שייך לקרות בו מקוה כשר או פסול, וא"כ האיך תעמידנו על חזקת כשרות, מה ענין שם כשרות או פסלות אם לא יטבול בו הטמא".

ולכן, כשבא הרמב"ם לסדר הל' מקוואות, מביא תחילה דיני הטבילה - שזו עיקר המצוה וכל מטרתה - ורק אח"כ מביא דיני המקוה עצמה, שנועדה לכך שתהי' אפשרות לאדם לטבול ולהיטהר.

הארכתי בכ"ז כדי להבהיר ולחדד את ההבדל בין שופר, סוכה ולולב - למקוה. ואוסיף דוגמא נוספת:

איתא ברמב"ם (הל' ברכות פי"א ה"ח) "כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה - מברך בשעת עשיי'. וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר - אינו מברך אלא בשעה שעושה הציווי האחרון. כיצד? העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה, אינו מברך בשעת עשיי': אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין, מפני שיש אחר עשייתה ציווי אחר, ואימתי מברך? בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה".

והנה, בנוגע לכל אלו - שופר, סוכה, לולב, ציצית, תפילין ומזוזה - יש קס"ד (שצריך לשוללו) שיש לברך בשעת עשיית החפץ; משא"כ העושה מקוה לטבול בו - אין אפילו קס"ד שיצטרך לברך בשעת העשיי', וברור שיברך רק בשעת הטבילה. ופשוט.