הרמב"ם בפ"י מהלכות טומאת צרעת כותב בה"א: "ואינו חייב (היינו כשמגלח הנתק) עד שיגלח כל הנתק בתער". ומשיג הראב"ד: "א"א טעה בזה שהרי אמרו והתגלח בכל דבר וע"ז אמר ואת הנתק לא יגלח".

והכס"מ רוצה לתרץ השגת הראב"ד וז"ל: "כלפי לייא דאדרבא משם ראי' מדלא מסיים בה ואת הנתק לא יתגלח, משמע דלאו כגוונא דרישא הוא". ע"כ.

אבל קשה איך יכתוב ואת הנתק לא יתגלח, הרי והתגלח (או יתגלח) הוא נפעל היינו פועל עומד, וכשמדובר בפועל יוצא צ"ל וגלח, יגלח וכו' וצ"ע.

כתב הרמב"ם בהל' תשובה פ"ב ה"ו: "אעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה ימים שבין ר"ה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו, בד"א ביחיד אבל ציבור כל זמן שעושים תשובה וצועקים בלב שלם הם נענים, שנאמר כה' אלוקינו בכל קראנו אליו". עכ"ל. ומבואר דבקבלת תשובה תלוי, דאם עושה תשובה בין ר"ה ליוהכ"פ, היא מתקבלת אף ליחיד, ובכל השנה מתקבלת יותר בציבור כשעושין תשובה וצועקין בלב שלם.

וראיתי שמקשים בנוגע למקור דברי הרמב"ם הללו בס' שי"ל בשנים האחרונות (והאחרון שבהם שי"ל לקראת ר"ה דהאי שתא ברכת מועדיך שמו) דלכאורה תמוה דמקור דברי הרמב"ם הוא מהסוגיא דר"ה דף יח ע"א כמש"כ הכס"מ ושם מיירי לענין קבלת "תפילה", וע"ז אמרינן דתלוי בכהנ"ל בין יחיד לציבור, אבל לגבי תשובה הרי לכאורה כל מי שחוזר בתשובה בלב שלם תשובתו מתקבלת ומנין לרמב"ם לחלק בין י' ימים אלו לשאר השנה, מהא דאמרינן בגמ' שם "א"ר שמואל בר מוניא משמיה דרב מנין לגזר דין של ציבור שאעפ"י שנחתם מתקרע [ע"י הצעקה והתפילה לפי המבואר בסוגיא שם לפני"ז] שנאמר מי כה' אלוקינו בכל קראינו אליו והא כתיב דרשו ה' בהמצאו [היינו רק בזמן שמצוי הוא ית'] התם ביחיד, ויחיד אימת אמר רב נחמן אמר רבה בר אבו אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ". דאז מצוי הוא. וא"כ כנ"ל מהו ההכרח מהגמ' הזאת לחלק בנוגע לתשובה?

דרך אגב עיין בלקוטי שיחות חל"ט בשיחת עשי"ת באות א' שמביא הרמב"ם הנ"ל וכותב "אמנם בגמ' הובא זה לענין הצעקה והתפילה לבטל גז"ד דגז"ד של ציבור אע"ג שנחתם נקרע לעולם . . אבל הרמב"ם לא הזכיר כאן ענין של גזר דין והביא זה לענין מעלת התשובה וכו'" ע"ש. ומה שמקשה אחרי"ז שם הוא דצ"ל דזה שהקב"ה מצוי לכאו"א בי' ימים אלו צ"ל מביא לידי תוספת בכל עניני עבודת השם ומהי השייכות המיוחדת דקירוב זה לענין התשובה היינו דקושיא הנ"ל המובאת בספרים לא הועלתה בשיחה אלא הקשה דאף שנאמר שאין סתירה מהגמ' לומר גם בנוגע לענינים אחרים דאיכא יתרון ותועלת בי' ימים אלו מהו זה שתפס הרמב"ם ענין זה שהקב"ה מצוי דוקא לענין התשובה הרי"ז צ"ל יתרון בנוגע לעבודת ה' בכלל עי"ש).

והיוצא לנו מזה דלרבינו הובן בפשטות דאף אם דברי הגמ' מוסבים לענין תפילה אין בזה קושי כלל לחלק גם בנוגע לתשובה, וא"כ בודאי צריך לבאר הקושיא הנ"ל דלכאורה מהו המקור לחלק בתשובה במשך כל ימות השנה בין יחיד לרבים ובעשי"ת דאף ליחיד הוי כמו ברבים במשך שאר ימות השנה והרי לכאורה תשובה תמיד מתקבלת כהפשוט לכאו"א (ובספרים הנ"ל עוד מובא סימוכין לזה גם מראשונים) ומה שבגמ' מחלקים בין רבים ליחיד בכל ימות השנה ובעשי"ת דאף ביחיד הוא כציבור הוא בנוגע לביטול גז"ד ע"י תפילה כנ"ל?

והנראה לומר בזה דנוסף על הפשוט שי"ל דכשמדובר אודות ביטול גז"ד ע"י תפילה הרי"ז גופא הכוונה לתשובה, דהרי גזר דין מגיע על הציבור (והיחיד) כפשוט מצד מעשיהם הלא טובים וא"כ כשמדובר אודות ביטולה הרי תפילה וצעקה זו היא התבטאות תשובה מהנפש שברצונה לחזור ולשוב אל מקורה דעי"ז משתנה מעמדם ומצבם דרק עי"ז יכול להתבטל ולהיגרע גז"ד ולא יהיה רצונו ית' עוד לדין כי שבים הם ממעשיהם, [ובפרט די"ל דהכוונה בצעקה היא תשובה דהרי כתב הרמב"ם בפ"ב ה"ד "מדרכי השב להיות צועק תמיד לפני ה'" וא"כ כשמדובר בגמ' שם על תפילה ונוסף לזה עוד צעקה תהיה הכוונה בצעקה על התשובה ואכה"מ להאריך] דעפי"ז א"כ בודאי דיש מקור להרמב"ם מהגמ' הנ"ל דהרי ביטול גז"ד המדובר שם בגמ' הוא כמבואר לעיל ע"י תשובה.

והנה עוד י"ל בזה דבגמ' שם אותו הבעל המימרא - רבה בר אבהו שמפרש [בתירוץ לשאלת הגמ' 'וביחיד אימת' דכוונת קושיא זו היא כמש"כ רש"י שם אימת מצוי לו דכתיב 'בהמצאו'] דדרשו ה' בהמצאו קאי על י' ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ דכ"ז מדובר שם באמת על ביטול גז"ד הנה הוא גופא מפרש מיד לאחרי"ז בגמ' שם פסוק אחר בשמואל א' דכתיב שם "ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל" ומקשה ע"ז הגמ' "י' ימים מאי עבידתייהו . . אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אלו י' ימים שבין ר"ה ליוה"כ" ומפרש רש"י שם בד"ה רב נחמן אמר אלו עשרה ימים כו' וז"ל: "שהמתין לו הקב"ה שישוב ולא שב". עכ"ל. וחזינן מזה שי' ימים אלו שמובאים לפני"ז בגמ' בנוגע לביטול גז"ד אף ליחיד מיוחדים הם גם בנוגע לתשובה דהרי דוקא בהם חיכה הקב"ה לנבל שישוב כמפורש ברש"י, וא"כ הרי מובא בסוגיא זו יחוד י' ימים אלו גם בנוגע לענין התשובה ולכאורה א"כ למה חילקה הגמ' בין יחיד לציבור בשאר ימות השנה משא"כ בעשי"ת לא הוי רק בנוגע לביטול גז"ד, אלא גם בנוגע לתשובה דהרי אותו רבה בר אבהו שסבר מחילוק הגמ' בין יחיד לציבור בענין גז"ד הוא גופא אומר דלנבל שהוא יחיד חיכה הקב"ה שישוב בי' ימים אלו דוקא, הרי דמסתבר דבנוגע לענין תשובה יש גם חילוק בין יחיד לציבור בשאר ימוה"ש דלכן חיכה ה' ליחיד דוקא בימים אלו.

ועכ"פ חזינן מזה דבגמ' מדובר במפורש גם בנוגע לענין התשובה בשייכות לי' ימים אלו א"כ מסתבר לומר דזה יכול לשמש כמקור לדברי הרמב"ם לחלק בנוגע לתשובה דיחיד דבימים אלו במיוחד מתקבלת תשובתו. [אף דבכס"מ לא צויין לחלק זה שבגמ' אלא לרבה בר אבהו הראשון המדבר בענין ביטול גז"ד אלא שבדא"פ י"ל שכוונתו לרבה בר אבהו דכללות הסוגיא המשתמש בשתי הפעמים באותו לשון "אלו י' ימים שבין ר"ה ליוה"כ"].

ושמחתי לראות אחרי כתבי כ"ז דבגמ' הנ"ל פירש המהרש"א בחדא"ג ד"ה אלו י' ימים בנוגע לנבל כהבנתינו לעיל ברש"י וז"ל: "ודיוק דכתיב הימים בה' הידוע ר"ל ימים הידועים ומיודעים אף ליחיד לעשות תשובה. עכ"ל. הרי לנו מזה דעתה י"ל באופן מוסמך דזהו המקור לדברי הרמב"ם לחלק בין תשובת יחיד במשך כל השנה לעשי"ת דהרי לפי מש"כ המהרש"א הרי דהקב"ה חיכה לנבל שישוב בתשובה דוקא בי' ימים אלו, כי הם ימים ידועים ומיודעים אף ליחיד לעשות תשובה, וממילא דזהו המקור לדברי הרמב"ם.