ברמב"ם פ"ב מהל' שחיטה הל' טו: "השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם או להקטיר חלבה לעכו"ם הרי זו אסורה, שלמדין מחשבה בחוץ בחולין ממחשבת הקדשים בפנים שמחשבה כזו פוסלת בהן כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין".

והנה מקור דברי הרמב"ם הוא בכמה מקומות בגמרא. ובמס' חולין דף לט איתא: "אתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם ולהקטיר חלבה לעכו"ם, ר' יוחנן אמר פסולה ור"ל אמר מותרת", ומבארת הגמ': "ר"י אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מפנים, ר"ל אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן חוץ מפנים". ע"כ.

והנה בהלכות פסולי המוקדשין פט"ו הל' י' כתב הרמב"ם: "שחטה לשמה וחשב בשעת השחיטה לזרוק דמה שלא לשמה הרי זו פסולה לפי שמחשבין מעבודה לעבודה וזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת זריקה ולפיכך פסולה". ע"כ.

ומקור דברי הרמב"ם אלו הוא ג"כ בגמרא הנ"ל, אשר מקורה במס' זבחים ט, ב. דשם איתא: "שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה, ר"י אמר פסולה, ור"ל אמר כשירה. ומבארת הגמ': "ר"י אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן ממחשבת פיגול, ור"ל אמר כשירה אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא ילפינן ממחשבת פיגול".

היוצא מהנ"ל, דהאי שאלה אם מחשבין מעבודה לעבודה בין בנוגע לעבודת כוכבים ובין בנוגע לקדשים שלא לשמה תלוי' בשאלה האם למדים מדין פיגול שכל עיקרה היא ע"י מחשבין מעבודה לעבודה, היינו ששוחט ע"מ לזרוק חוץ לזמנה, דאם למדים מפיגול אזי אמרינן מחשבין מעבודה לעבודה, ואם אין למדים אז אמרינן אין מחשבין מעבודה לעבודה.

והנה דברי הרמב"ם צ"ע: דבהלכות שחיטה לא הזכיר כלל הענין של מחשבין מעבודה לעבודה כ"א הביא הא שלמדין בחוץ בחולין ממחשבת הקדשים בפנים, ואילו בהל' פסולי המוקדשים לא הזכיר כלל הענין דלמדים מפיגול כ"א הדין דמחשבין מעבודה לעבודה.

גם יש להבין בדברי הרמב"ם מ"ש בהל' שחיטה " מחשבה בחוץ בחולין ממחשבת הקדשים בפנים" וגם "שעבודה כזו פוסלת", למה כתב כל זה ברמז ולא כתב בהדיא שלמדין מפיגול, ולא הי' צריך להזכיר מ"ש "כמו שיתבאר בהל' פסולי המוקדשין" ורק היה לו לכתוב כמ"ש בתורה (וע"ז גופא אפשר לתרץ דלא נכתב בתורה בהדיא דיני פיגול, ומש"ה ציין להל' פסולי המוקדשין. אבל עדיין צ"ע למה לא כתב בפירוש דכוונתו היא לפיגול).

והנה בגוף הסוגיא יש לדון מהי המחלוקת בין ר"י ור"ל אי למידין מפיגול שמחשבין מעבודה לעבודה, דלכאורה ל"ל ילפותא בכלל, הרי מאחר שרואין בפיגול שהעבודות יש להם קשר חד לחבירו, דהרי מחשבין שם מעבודה לעבודה, ה"ה לענין לשמה דמחשבין מעבודה לעבודה, וא"כ למה צריכין לילפותא.

גם יש לעיין, דהגמרא הביאה צריכותא מדוע פליגי בין במחשבה לע"ז ובין בלשמה, ומסיק דהו"א דאע"פ דפנים מפנים ילפינן היינו לשמה מפיגול, אבל חוץ מפנים הו"א דלא ילפינן מחשבה לע"ז מפיגול (כלשון רש"י בזבחים חולין וע"ז), ולמה לא ילפי', הרי עבודות של ע"ז הם כעבודת קדשים.

והנה בדברי הרמב"ם בהל' פסוה"מ יש לעיין באריכות לשונו דכתב דהקרבן פסול לפי שמחשבין מעבודה לעבודה, ואח"כ האריך בביאורו - "וזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בעת זריקה", ולמה לא סיים דבריו כלשון הגמרא דמחשבין מעבודה לעבודה.

ולהבין כ"ז יש להקדים מה דחקרו האחרונים בהאי דינא דמחשבין מעבודה לעבודה, אם היא פסול במעשה השחיטה או דהיא פסול בזריקה; היינו, האם נאמר דמעשה שחיטה הנעשה במחשבת זריקה שלא לשמה או לשם ע"ז ה"ז שחיטה פסולה, או דנאמר דהמחשבה בשעת השחיטה היא רק הממוצע שע"י נפסלת הבהמה, אבל הפסול עצמו הוא משום דחשבינן כאילו הי' כאן זריקה וזרק שלא לשמה או לשם עכו"ם, ולפ"ז חלות הפסול היא בשעת השחיטה, אבל הפסול בעצם הוא מצד הזריקה.

בחידושי הגרי"ז לזבחים העלה כצד הא' הנ"ל, עיי"ש. אבל מדברי הרמב"ם בהל' פסוה"מ שהבאנו משמע כצד הב', והיינו מה שכתב "כאילו חשבה בשעת זריקה", היינו דהפסול הוא מצד הזריקה, אע"פ שחלות הפסול היא בשעת השחיטה. וזהו פשוט.

ונראה לומר דבזה חלוק פסול פיגול מפסול שלא לשמה: דפסול פיגול הפירוש הוא דשחיטה הנעשית במחשבת זריקה שלא בזמנה היא שחיטה פסולה, דהרי א"א לומר כלשון הרמב"ם "ה"ה כאילו חשב מחשבה זו בזריקה", דהרי אילו הי' חושב מחשבה זו בזריקה לא הי' נפסל הקרבן, (ורק אם חשב בשעת זריקה על הקטרה חוץ לזמנה אזי נפסל), וא"כ ע"כ בפיגול הפסול הוא בזה שמחשב בשעת השחיטה לעשות זריקה שלא בזמנה ועצם מחשבה זו היא שפוסלת.

ובנוגע שלא לשמה חזינן מהרמב"ם כמ"ש לעיל דהפסול הוא מצד הזריקה. ולכאורה יש לעיין בזה, דמאחר שלמדין דין מחשבין מעבודה לעבודה מפיגול מדוע לא נאמר שפסול שלא לשמה יהי' כמו פיגול, ומה הכריח הרמב"ם לומר שדיניהם אינם שוים.

ואפ"ל, דבנוגע שלא לשמה תהיה בעי' אם נאמר שהוא פסול מחשבה בהשחיטה, דהרי המציאות היא דשחיטה היתה לשמה ורק חשב לזרוק דמה שלא לשמה, א"כ נמצא דהשחיטה בעצם היתה לשמה ואיך תפסל השחיטה ע"י זה שחושב לעשות הזריקה שלא לשמה. ולכה"פ צריך זה להיות בגדר שחט לשמה ולא לשמה ביחד, ומדוע יפסל. ומשו"ה הכריח הרמב"ם דהפסול הוא שזהו כאילו חשב בשעת זריקה ולא כמו פיגול.

ובנוגע לע"ז ג"כ י"ל דהיא כמו שלא לשמה. דא"א לומר דהיא פסול מחשבה בשחיטה, דהרי שחט שלא לשם עכו"ם ורק חשב לעשות מעשה זריקה לעכו"ם, וא"כ איך יפסול משום שחיטה שלא לשם ע"ז רק ע"י מחשבת זריקה. אלא דהוא כאילו עושה זריקה במחשבת ע"ז, ומשו"ה נפסל השחיטה. וגם יש להוסיף ביאור, דבאמת בעכו"ם יש בעיא נוספת: דבשלמא בשלא לשמה יש קשר בין השחיטה לזריקה דשניהם מחוייבים מצד הקרבן היימו דכשרות הקרבן תלוי' בין בשחיטה ובין בזריקה, אבל בעכו"ם, זריקה מאן דכר שמי'. דהרי אינו צריך לזריקה להכשיר הבהמה. ומאן נימא דשייך זריקה להשחיטה שיפסול ע"י מחשבתו.

ונמצא דפיגול הוא פסול מצד מחשבה פסולה דהשחיטה, ושלא לשמה ומחשבת ע"ז הוא פסול מצד מחשבה פסולה בהזריקה.

ובזה יש לתרץ הקושיות שהבאנו לעיל כדלהלן:

א. בהל' פסוה"מ הביא הרמב"ם רק הענין דמחשיבין מעבודה לעבודה, ולא הלימוד מפיגול, כיון דהוצרך להסביר שה'מחשבין' בשלא לשמה אינה כמו פיגול, דבפיגול היא פסול מחשבה בשחיטה, ובשלא לשמה היא פסול מחשבה בזריקה. וזהו גם למה הוצרך הרמב"ם להאריך בלשונו שם ולא הסתפק בהבאת לשון הגמרא.

ב. בהל' שחיטה הביא הרמב"ם הלימוד מקדשים, משום דבע"ז בעצמה לא הי' מקום לומר מחשבין מעבודה לעבודה כמ"ש לעיל דאין ענין של זריקה בבהמת חולין ורק ע"י לימוד גמור מקדשים שייך לומר מחשבין מעבודה לעבודה, ומש"ה כתב בדרך רמז ולא הזכיר בלימוד מפגול, משום דכוונתו היא לשלא לשמה ולא פגול, דמחשבת עכו"ם אינה כפיגול כ"א כשלא לשמה. היינו דמאחר שרואין שע"י מחשבתו יכול להתהוות מציאות של זריקה, והוה כאילו הי' כאן זריקה במחשבת שלא לשמה וכלשון הרמב"ם, אזי במחשבת ע"ז ג"כ יכול להיות כאילו עשה זריקה ויפסל השחיטה. ומשו"ה הביא הילפותא להדגיש חידוש הפסול שע"י מחשבתו נתהוה זריקה כמו אצל שלא לשמה ומשו"ה המקור לדין ע"ז הוא שלא לשמה.

ובזה א"ש מחלוקת ר"י ור"ל, דהדיון הוא אם יכולים ללמוד מפיגול אע"פ שאין אופן הפסול כמו פיגול. וכן יש חידוש מיוחד בנוגע לע"ז כמו שכתבנו לעיל. ודו"ק.