איתא בגמ' מנחות (ל"ו,א) היה משכים לצאת לדרך [היינו קודם זמן הנחת תפילין] ומתיירא שמא יאבדו, מניחן, וכשמגיע זמנן ממשמש בהן ומברך עליהן" . ובפירוש גמ' זו מובא בטור (סימן ל') ב' שיטות: א) שיטת הרא"ש ודעימי' (וכך נפסק בשו"ע), דזהו למאי דקיי"ל דלילה זמן תפילין הוא, והאיסור להניחן הוא רק מצד גזירה שמא יישן בהם, ובנדון זה שהולך בדרך אין כאן החשש דיישן בהן, ושלכן מותר להניחן. ומ"מ אין לברך עליהן עד זמנן. ב) שיטת רבינו פרץ, דמימרא זו היא אליבא מ"ד דלילה לאו זמן תפילין, ושלכן א"א לברך עליהן אז, אבל למאי דקיי"ל דלילה זמן תפילין, הרי במקרה כזה דאין חשש שמא יישן בהן אפשר גם לברך עליהן אז (עיי"ש בטור ובב"י).

ויש להסתפק, באם פלוגתא זו היא רק לענין הברכה שעל ההנחה, או שהיא גם (ובעיקר) על עצם ההנחה. ביאור הספק: דמחד גיסא י"ל דלב' השיטות הרי מכיון דקיי"ל דלילה זמן תפילין, ובמקרה כזה הרי גם החשש דשמא יישן ליתא, לכן הר"ז קיום מצות הנחת תפילין כתיקונה, ורק שפליגי באם צריך לברך ע"ז, או להמתין עד הזמן המיועד להברכה בד"כ.

ולאידך גיסא י"ל, דהפלוגתא היא באם יש כאן קיום מצות תפילין בכלל; דהנה אף דקיי"ל דלילה זמן תפילין והאיסור הוא רק מחששא דרבנן כנ"ל, י"ל דרבנן הפקיעו מצות תפילין בלילה [ובס"א: מדרבנן זמן מצות תפילין היא ביום ולא בלילה], וא"כ מסתבר לומר דאע"פ דבמקרה כזה ליכא איסור להניחן (משום דאין חשש שינה), מ"מ אין שום מצוה בהנחה (מדרבנן). וא"כ י"ל דזה גופא היא המחלוקת בין הרא"ש (והשו"ע) עם רבינו פרץ, דלר"פ לא נפקע מצות תפילין מהלילה, ולכן כשליכא איסור להניחן אז קיים המצוה כתיקונה ואפשר לברך ע"ז, ולהרא"ש, גם כשאין איסור בההנחה, מ"מ אין אז שום קיום מצוה, ושלכן א"א לברך עליהן.

והנפ"מ בין ב' האופנים פשוט: לדידן (דפסקינן כהשו"ע - דאין מברכין), באם יש קיום מצות תפילין כשמניחן בלילה במקרה שלא יש חשש שינה, או לא. ועיין באגרות משה (ח"א סי' י') שנשאל "בדבר מי שהולך על כל היום לעבודה וא"א לו שם להניח תפילין בכל היום אם יש להתיר לו להניח תפילין קודם ע"ה". ומשיב, שצריך להניח אז, מיוסד על דין זה דההולך בדרך וכו' שאין חשש שינה. ונמצא דסב"ל שיש כאן קיום מצות תפילין (אלא דראה שם בהמשך התשובה שכנראה סומך על שיטת רבינו פרץ גם נגד פסק השו"ע, וצע"ג באם נוהגין כן).

ב. והנה המשנ"ב סב"ל מפורש כאופן הא' הנ"ל: דעמש"כ בשו"ע שמניחם קודם ע"ה כתב "ויכול לכוין שלובשם לשם מצוה כיון דקיי"ל לילה זמן תפילין הוא", ועמש"כ בשו"ע שלא יברך עד שיגיע זמנן כתב "דאף דהתירו חז"ל להקדים ההנחה… אפ"ה לענין ברכה לא רצו לתקן לומר וציונו קודם הזמן וכו'". יוצא מזה, דלענין ההנחה אין פלוגתא בין השו"ע ור"פ, דהוה הנחה כתיקונה וכנ"ל.

(ובדברי הערוה"ש כאן אין הכרע לכאו', דז"ל "מניחם בלא ברכה, אפי' להסוברים לילה זמן תפילין מהתורה, מ"מ כיון דרבנן אסרו, אע"ג דבלצאת לדרך התירו מטעם דבזה ליכא למיחש. . מ"מ ברכה א"א דאיך יאמר וציונו הלא חכמים אסרום בלילה וכו'". הרי דמחד גיסא לא אמר מפורש שחסר בקיום המצוה (מדרבנן), ולאידך הרי לכאו' זהו הפשט בהסברא, דהיות שאסרום לכן אין אז ציווי ע"ז שיאמר "וצונו").

ג. והנה אדה"ז לא כתב בשולחנו שום טעם ע"ז שאינו מברך עד הזמן. והנראה בזה, דהוא משום דסב"ל כאופן הב' הנ"ל, שאין כאן שום קיום מצוה, ושלכן אין סברא בכלל שיברך (ודלא כהמ"ב הנ"ל). ויש להביא כמה ראיות לזה:

א) התחלת סימן ל' בהטור ובשו"ע הוא שזמן הנחת תפילין הוא משיראה חבירו הרגיל וכו', דמשמע מזה (כאופן הב' הנ"ל) דזה שאסרו חכמים להניח בלילה, אינה רק איסור בלבד, אלא שמדרבנן יש זמן (חדש) עבור הנחת תפילין. ושלא בזמן זה אין (מדבריהם) הנחת תפילין (אפי' במקום דליתא להאיסור משום דלא שייך החשש וכנ"ל).

ב) עיין בשו"ע ודאדה"ז, שהדין הנ"ל בא בהמשך להדינים בנוגע לחליצת תפילין בשקיעה, וההיתר שלא לחלצם כשהוא כדי לשמרם. ומיד אחר דין זה יש ההיתר שלא לחלצם אפי' בשקיעה ע"ש באם זהו לצורך שמירתם וכו' עיי"ש - דמכ"ז משמע דגדר הנחה זו של ההולך בדרך קודם ע"ה, הוא כמו לבישת תפילין של אחר שקיעה שהן בכדי לשמרן בלבד, ופשיטא שאין בזה משום קיום מצות תפילין.

ג) עיין בסימן נ"ח ס"ג לעניין ק"ש, דמי שהוא אנוס כגון שהיה משכים לצאת לדרך במקום גדודי חיה ולסטים וכו' ולא יוכל להתפלל ק"ש בזמנה, הרי בדיעבד יכול לקרות ק"ש קודם זמנה מע"ה ואילך עיי"ש.

והנה באם נאמר דבאמת איכא מצוה בהנחת תפילין גם קודם זמנן באופן שאין חשש ואיסור כנ"ל, אז מדוע לא הובא בשו"ע (ובשום פוסקים קדומים) דין כזה שבדיעבד, ובשעת אונס, יש להניח תפילין באופן כזה?!

המורם מכל הנ"ל: דלכאו' לדעת השו"ע דפליג על רבינו פרץ, אין הפירוש דרק אינו יכול לברך על תפילין בלילה, אלא דאין כאן קיום מצווה כלל [וא"כ צע"ג לסמוך על ההיתר דהגרמ"פ הנ"ל להניחן קודם עמוד השחר באופן שיסירם קודם זמנו].