הנה בין גאל ישראל לשמו"ע בשחרית אסור להפסיק כלל, רק בשבת י"א שא"צ לסמוך גאולה לתפילה, ועל סברא זו כותב אדה"ז בסי' קיא ס"א-ב, (ע"פ הכרעת הטור והרמ"א). "ואין לסמוך על סברא זו אם לא במקום שצריך לכך".

ובקצוה"ש סי' יט בבדה"ש ס"ק יז הביא דעה זו והכרעת המשנ"ב שם ס"ק ט ע"פ הא"ר ופרמ"ג ועוד, שפסק עפ"ז לענות אז כל 'דבר שבקדושה' (אמנם לא ברור שגם הקצוה"ש פסק כן), אלא שהוסיף גם "כמו בין הפרקים" שלאדה"ז אין לו משמעות. ואולי היתה כוונתו בזה להתיר עניית כל 'אמן', ראה שם בהערות שבסוף ח"א ובס' 'הפסק בתפילה' מילואים לפ"ד הע' 31.

מאידך העירו ממה שאדה"ז בסידורו ולמעשה פסק שא"א ושמרו בליל ש"ק מחשש הפסק, הרי שלמעשה לא ס"ל כדעה זו כלל.

ואף מההוראה בס' המנהגים שמסיימים 'גאל ישראל' בקול רגיל בכל ימות השנה, דלא כמנהג העולם לסיים בלחש, מוכח לכאורה שגם בש"ק אם שמע לא יענה אמן.