בגליון תתעח (ע' 116) כתב הרב חיים רפופורט (רב ומו"ץ – אולפארד, אנגליה) לחזק מה שכתב בגליון תתסח (ע' 51), שמצוה לפרסם כדי לאפרושי את המון עם מאיסורא, שלפני אכילת התפוח המטובל בדבש בליל הושענא רבה מחוייבים ליטול ידים כדין האוכל דבר שטיבולו במשקה. – והערתי ע"ז בגליון תתעו (ע' 75), דלפי מה שכתבו הרדב"ז (ח"ד סי' עח. סי' אלף קנ) והמגן אברהם (או"ח סי' קנח סק"ה), דדבר שאין דרכם לטובלו אין צריך נטילת ידים, דבטלה דעתו אצל כל אדם אפילו כשטובלו במשקה, וכיון דלא שכיחא לא גזרו רבנן, ולפי"ז תפוח המטובל בדבש אינו חייב בנטילת ידים, כיון שתפוח חי בעצם אינו דבר שדרכו לאכלו מטובל בדבש – וה"נ משמע דעתו של רבנו הזקן שכתב "דבר שטיבולו במשקה" ולא כתב "דבר שמטובל במשקה" או "דבר שיש עליו משקה", כפי שמדייק החיד"א בשם "הורה זקן א ב'שורי ברכה' שב'ברכי יוסף' (סי' קנח אות א'). וכ"כ במשנה ברורה (שם ס"ק יב) ובכף החיים (שם ס"ק יד).

וע"ז כתב הרב רפופורט:

"ותמה אני על תמיהתו, שהרי המג"א מיירי באדם יחיד שיצא מן הכלל לטבול אוכל מסויים במשקה, אבל בנדו"ד שהמדובר הוא באוכל תפוח שנתפשט המנהג בכל תפוצות ישראל לטבלו בדבש בליל התקדש ר"ה, וכל אנשי שלומנו בכל רחבי תבל דרכם לטבלו במשקה הדבש בליל הושע"ר, פשיטא שטעון נט"י לפניו . . ולא שייך בכה"ג שבטלה דעת המטביל", ע"כ.

והנה מה שכתב דהמג"א מיירי באדם יחיד שיצא מן הכלל שאז דוקא בטלה דעתו אצל כל אדם, זה אינו נכון כלל, דאיתא בגמ' עירובין (כח, א): "אמר רב יהודה משמיה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, מערבין בפעפועין ובחלגלוגות ובגודגדניות [מיני ירקות הראויים לאכילה], אבל לא בחזיז [תבואה שנקצרה בעודה ירק, והוא שחת (רש"י), והיא תבואה שלא הביא שליש] . . [והגמרא מקשה] ובחזיז לא [מערבין?], והאמר רב יהודה אמר רב, כשות וחזיז מערבין בהן ומברכין עליהן בורא פרי האדמה.

ומתרצת הגמ' "לא קשיא הא [דברי רב לעיל שאין מערבין בחזיז נאמרו] מקמי דאתא רב לבבל, והא [דבריו כאן שכן מערבין בחזיז, נאמרו] לבתר דאתא רב לבבל" [כי אחרי שראה רב שבני בבל אוכלים חזיז, חזר בו ופסק שחזיז אכן נחשב מאכל ולכן מערבין בו].

וע"ז שואלת הגמ': "ובבל הויא רובא דעלמא [והרי שאר העולם אינם אוכלים חזיז, ומדוע נחשב למאכל בגלל מנהג בני בבל שאינם אלא מיעוט העולם?], והתניא, הפול והשעורה והתילתן שזרען לירק, בטלה דעתן אצל כל אדם, לפיכך זרען חייב [במעשר], וירקן פטור [ממעשר, משום שרוב בני אדם אינם נוהגים לקצור אותם בעודם ירוקים, הלכך אינם חשובים אוכל במצב זה].

והיינו שבברייתא נאמר שחשיבותו של אוכל נקבעת לפי דרך אכילתם של רוב בני אדם, וא"כ אי אפשר לפרש שרב פסק שמערבין בחזיז לאחרי שבא לבבל וראה שמנהגם לאכלו, שמאחר שאינו אלא מנהג של מיעוט העולם, ואין החזיז נחשב כמאכל בגלל מנהג זה, ואין להכשירו לעירוב אפילו בבבל (עי' בחי' הריטב"א שם). וע"ש בגמרא שמקבלת דחיה זו ומציעה דרך אחרת ליישב את הסתירה בדברי רב.

ומעתה הדברים בק"ו, דמה אם גבי בני בבל אמרינן דבטלה דעתם אצל כל אדם, א"כ כש"כ וק"ו דגבי כל אנ"ש בכל רחבי תבל דדרכם לטבלו במשקה הדבש בליל הושענה רבא בלבד שהם הרבה פחות מבני בבל, דבטלה דעתם אצל כל אדם.

ויתירה מזו, זה שבני בבל היו אוכלים חזיז אין זה רק בלילה אחד בשנה בלבד, אלא שבכל ימות השנה היה דרכם בכך, ואעפ"כ בטלה דעתם אצל כל אדם, א"כ כש"כ וק"ו גבי כל אנ"ש בכל רחבי תבל שטיבול התפוח בדבש הוא רק פעם אחת בשנה בליל הושענה רבה בלבד (ופעם נוספת בליל ר"ה), שבטלה דעתם אצל כל אדם.

וגם הטיבול של רוב בני ישראל בליל א' דר"ה בלבד דעצם בטלה דעתם אצל כל ימות השנה, דכיון דלא שכיחה לא גזרו רבנן.

ועוד, זה שבבבל נמצאים באתרא אחת יחדיו, אפ"ה גם באתרא שלהם אין מעכבין בחזיז, כיון שבטלה דעתם אצל כל אדם, א"כ כש"כ זה ש"כל אנ"ש [מפוזרים] בכל רחבי תבל" אינם אפילו בגדר "אתרא", והם בטלים בכל מקום שהם נמצאים, כיון שהם בגדר "גברא" בלבד. ועי' בזה בתוס' שם ד"ה ובכל הויא רובא דעלמא, דלקמן (כט, ב) בענין פרסאי, הגם שאינם רובא דעלמא, מ"מ כיון שהם בגדר "אתרא", א"כ באתרא שלהם שאוכלים בשר בלי פת, שפיר מערבין בבשר צלי לבד בשיעור שתי סעודות ע"ש.

ועי' שבת (צב, א-ב) גבי המוציא משא על ראשו בשבת מרשות לרשות דפטור, לפי שאין דרך הוצאה בכך, ואפילו אנשי הוצל שנוהגים להוציא כדי יין ומים על ראשיהם, אם הוציאו כן בשבת פטורים, שאין דרך הוצאה בכך ובטלה דעתם - ועי' בתוס' שם ד"ה ואת"ל, דמשמע דעל אתרא נמי אמרינן דבטלה דעתן – וא"כ כש"כ וק"ו גבי כל אנ"ש בכל רחבי תבל דאינם אפילו בגדר "אתרא" כנ"ל, דבטלה דעתם אצל כל אדם, וכיון דלא שכיחא לא גזרו רבנן, וא"כ אין צריך לנטילת ידים, כיון שתפוח חי אין דרכו (בכל השנה) לטובלו במשקה.

ומה שכתב הרב רפופורט עוד:

"וכבר כתב ידידי הגרלוי"צ שי' רסקין (בגליון תתעז עמ' 70) שגם מדברי רבינו זי"ע ניתן לדייק שאכילת התפוח בדבש טעון נט"י לפניה, שהרי כתב (אגרות קודש ח"ג עמ' רט): "אכילת התפוח (גם לולא הטיבול בדבש) כיון שאין נפקא מינה, טוב יותר שתהי' אחר נטילת ידים", וממ"ש בחצע"ג מפורש יוצא דאם מפאת הטיבול בדבש קאתינן עלה פשיטא יש לאכלו (בר"ה) אחרי נט"י לסעודה, שהרי בלאה"כ אכילה זו טעונה נט"י כדין אוכל שטיבולו במשקה". עכ"ל.

הנה כבר כתבתי ע"ז בגליון הקודם [תתעח, ע' 118], דאדרבה משם דוקא מבואר בהדיא דדעתו של כ"ק אדמו"ר זי"ע הוא דאכילת תפוח בדבש אינה טעונה כלל נטילת ידים, דאל"כ למה אומר הרבי שם "שאין נפקא מינה", והלא לפי דבריו שפיר יש נפק"מ, כיון שהתפוח המטובל בדבש אי אפשר לאכלו כלל לפני נט"י, והול"ל דלכן צריך שתהיה אחר נטילת ידים מפני שתפוח מטובל בדבש חייב בנטילת ידים, ולא רק מטעם "כדי לסמוך הקידוש לסעודה עד כמה שאפשר", וז"פ מאוד.

ואמנם בסי' השיחות תש"ה (ע' ז – בלה"ק) איתא בהדיא בשיחת ליל ב' דר"ה בסעודה, שאין אכילת התפוח הטבול בדבש טעונה נטילת ידים: "בליובאוויטש נהגו לאכול בלילה השני של ראש השנה את הפרי שעליו בירכו שהחיינו, מיד אחרי הקידוש, לפני נטילת ידים לסעודה . . זאת ועוד, גם התפוח שנוהגים לאכול בלילה הראשון של ראש השנה, היו אוכלים בליובאוויטש לפני הסעודה – לאחר קידוש", עכ"ל. הרי בהדיא שבליובאוויטש לא עלה על דעתם שאכילת התפוח טבולה בדבש טעונה נטילת ידים מטעם "דבר שטיבולו במשקה", וז"פ מאוד.

והנה אילו הרבי זי"ע היה ס"ל שתפוח הטבול בדבש טעון נט"י, בודאי שהיה מעורר על כך מתי שחידש את המנהג הישן לאכול בליל הושענא רבה תפוח טבולה בדבש, ומכש"כ וק"ו מזה שרבי זי"ע נהג לעורר ולהזכיר לברך ברכה אחרונה בסוף ההתוועדות.

ועי' ב'אוצר מנהגי חב"ד' ראש השנה (ע' עז) שמביא בספר 'דרכי חיים ושלום' (אות תשז) שהגה"ג בעל מנחת אלעזר זצ"ל אכל ג"כ התפוח מטובל בדבש בליל א' דר"ה מיד לאחר קידוש קודם נטילת ידים לסעודה, וכן מביא שם מס' ריבא דעובדא (ע' סג) שנהגו כך בקרטשנף.

ולפי כל זה תמוה מה שראיתי בהתקשרות חג הסוכות תשס"ד (גליון תפא, ע' 19) ב'הלכות ומנהגי חב"ד' כתב הרב יוסף שמחה גינזבורג שי': "מנהג ישן, שהגבאים מחלקים מקופת הציבור תפוח מתוק לכל אלה שאמרו תהלים בליל הושענא רבה . . אוכלים את התפוח בסוכת בית הכנסת . . לאחר שמטבילים אותו בדבש, על דרך המנהג בראש השנה – כמובן, כשאוכלים זאת שלא בתוך הסעודה יש ליטול ידים תחילה ללא ברכה (ולא מהני אחיזה במזלג וכדומה, כיון שאין דרכו בכך), כמבואר בשו"ע אדה"ז [סי' קנח, ס"ג] ובסידורו ב'סדר נטילת ידים לסעודה' (ס"כ – כב)". עכ"ל.

ולפי הנ"ל זה אינו, כיון שתפוח הוא דבר שאין דרכו לטובלו בדבש, והיכא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, וא"כ אפילו שטובלו במשקה בטלה דעתו אצל כל אדם.

והנה בגליון שם (ע' 117) ראיתי עוד השגות עלי שכתב הרב ישראל יוסף הכהן הענדל – רב דקהילת חב"ד – מגדל העמק:

"וע"ז באתי להעיר, שנעלם ממנו מ"ש הקצוה"ש סי' לו סק"ט – "במג"א (סי' קנח סק"ה) בדבר שאין דרכו לטבול בטלה דעתו אם מבטלו וא"צ נט"י, אך בשו"ע וסדור אדמו"ר לא הזכיר זה.

"וכן הביא בשיו"ב מהירושלמי – דתני ר' הושעיא כל דבר שיש בו לכלוך משקה צריך נט"י, ודייקו מזה בתשובת הגאונים דאפי' שאין דרכו לטבול צריך נט"י, וכלשון הירושלמי איתא בשו"ע אדה"ז – והצריכו נט"י "לכל דבר שמלוחלח במשקה", ע"כ.

"וכן ב'שערי עדן' סי' מ ס"ק קיד, שטיבולו במשקה עי' מג"א (סי' קנח סק"ה) בשם רדב"ז, "דדבר שאין דרכו לטובלו במשקה אפי' אם אותו אדם מטבלו במשקה שאי"צ נט"י משום דבטלה דעתו אצל כל אדם".

"ועי' בתל"ד שם בשם 'שיורי ברכה' שהביא בשם תשובת הגאונים, דאפי' דבר שאין דרכו להיטבל צריך נט"י, ושכן נראה דעת הררש"ז ז"ל מדהשמיט בדברי המג"א". ע"כ.

"הרי רואים מזה, שגם הקצוה"ש וכן ה'שערי עדן' סוברים שאדה"ז חולק על המגן אברהם: א. מדהשמיט מ"ש המג"א. ב. כיון שלשון אדה"ז הוא כלשון הירושלמי שממנו מדייקים בתשובת הגאונים שאפי' דבר שאין דרכו לטבל צריך נט"י.

"וא"כ יפה העיר הרב הנ"ל שצריך לפרסם שצריכים להזהר בנט"י". עכ"ל הרב הענדל.

והנה מ"ש הקצות השלחן שבשו"ע וסידור אדמו"ר לא הזכיר מ"ש המג"א דבדבר שאין דרכו לטבול בטלה דעתן עם מטבלו ואין צריך נט"י – אינו מובן, שהרי בזה שכתב רבינו הזקן הן בשו"ע והן בסידור "דבר שטיבולו במשקה" [ומקורו בפסחים (קטו, א) ובטושו"ע שם], ולא כתב "דבר שמטובל במשקה" או "דבר שיש עליו משקה" – כפי שמביא החיד"א דיוק זה ב'שיורי ברכה' שב'ברכי יוסף' (סיק קנ"ח אות א') משמע דשפה ס"ל מ"ש הרדב"ז והמג"א, דדבר שאין דרכו לטובלו במשקה אין צריך נטילת ידים, אפילו כשטובלו במשקה, כיון דבטלה דעתו אצל כל אדם.

ומה שמדייק הקצות השלחן במ"ש רבנו הזקן דהצריכו נט"י "לכל דבר שמלוחלח במשקה" דמשמע דס"ל כר' אושעיא שבירושלמי דברכות [פ"ח ה"ב] וכמ"ש בתשו' הגאונים, דגם דבר שאין דרך לטבל בו צריך נטילה, דלא כהמג"א, - ברם צ"ע בדעת רבינו הזקן גופא, דברישא שכתב "דבר שטיבולו במשקה" משמע דס"ל כדעת המג"א, ואח"כ שכתב "כל דבר שמלוחלח במשקה" משמע דלא כהמג"א.

ואמנם בקצות השלחן שם אח"כ (ס"ק יא) מתלבט עד"ז בדעת אדה"ז בסגנון (אחר) מה שבשע"ת סק"ד כתב דירקות רחוצים במים שלא נתנגבו הוי טיבולו במשקה, ולשון אדמו"ר בשו"ע משמע ג"כ כוותיה שכתב "כל דבר שמלוחלח במשקה", . . עכ"פ משמע דהדחה במים נקרא טיבולו במשקה, אך כאן [ב'סדר נטילת ידים בסעודה' שבסידור שכתבו אדה"ז: "כל מאכל שטיבולו במשקה בין שמטבלו עכשיו כשאוכל בין שהיה מטובל ומלוחלח מקודם ולא נתנגב עדיין, כגון פירות כבושים או שלוקים ומבושלים או בשר מבושל צריך נטילת ידים" – שמביא שם בפנים בס"ד (ובשו"ע ס"ג)] משמע לכאורה דדוקא אם המשקה שייך לעצם הפירות שנכבשו בהם או שנתבלשו בהם שכתב "כגון פירות כבושים או שלוקים", אבל רחיצה להסיר האבק והלכלוך זה אינו שייך לגוף הפרי ולא הוי טיבולו במשקה וצ"ע". עכ"ל בקצות השלחן.

ועד"ז בנדו"ד צ"ע לכאורה, דממה שכתב "דבר שטיבולו במשקה משמע כהמג"א, וממה שכתב "והצריכו נטילת ידים לכל דבר שמלוחלח במשקה" משמע שלא כהמג"א אלא כתשו' הגאונים.

ונראה לומר דמ"ש רבנו הזקן "כל דבר שמלוחלח במשקה", כוונתו רק לכל דבר שדרכו להיות מטובל במשקה, אבל מה שאין דרכו בכך בטלה דעתו אצל כל אדם, וכמ"ש המג"א. – וירקות רחוצים במשקים שלא נתנגבו הוי טיבולו במשקה מפני שדרכו בכך, משא"כ תפוח חי שמטובל בדבש שאין דרכו בכך, לכן אין צריך נטילת ידים, והכי משמע לשון אדה"ז בסידור הנ"ל, שמקדים בתחילה: "כל מאכל שטיבולו במשקה" [כלומר, שדרכו לכך, ואח"כ מחלק לב' סוגים, א] "בין שמטבלו עכשיו, כשאוכל", [ב] "בין שהיה מטובל ומלוחלח מקודם ולא נתנגב עדיין" – אבל הכל מיירי רק באם דרכו בכך, וא"ש מאוד.

ומה שמביא שכתב ה'תהלה לדוד' (ס"י): "מ"ש המ"א ס"ק ה' בשם הרדב"ז דדבר שאין דרכו לטבול במשקין אין צריך נטילה ע"כ. ברדב"ז ח"ד סי' ע"ח כתב הטעם דלא תקנו אלא במלתא דשכיח כמו נהמא. והכי משמע לפי הטעם שלא תקנו אלא בפת מפני שרגילין בה תדיר, א"כ בדבר שאין רגילות לטובלו לא תקנו, ולא ידעתי מדוע השמיט הרב ז"ל דבר זה, ובשיורי ברכה הביא בשם תשובות הגאונים דאפילו דבר שאין דרכו לטבל. ולא ידעתי למה לא העיר מדברי הרדב"ז", עכ"ל.

ואינו מובן מ"ש "מדוע השמיט הרב ז"ל דבר זה", שהרי שפיר הביאו במ"ש "דבר שטיבולו במשקה", ולא כתב "דבר שמטובל במשקה" או "דבר שיש עליו משקה" כנ"ל.

והנה בהערות 'פאת דוד' על ה'שיורי ברכה' שם [שבהוצאת 'שיח ישראל' – ירושלים תשס"א] הערה יד, כתב על מה שכתב החיד"א "ומצאתי בתשובות הגאונים כ"י": "יש כמה אחרונים שציינו לתשו' הגאונים שערי תשובה [שבתחילה נדפסו בספר נהרות דמשק] סי' קצג. וטעות היא דאדרבא שם כתבו להדיא שדבר שאין דרך לטבל בו אין צריך נטילה וסוף דבריהם אינו מובן וסותר לרישא. ובספר פתח הדביר כאן אות ב' כתב שיש חסרון בתשו' הגאונים וצריך להוסיף בסוף דבריהם "ומיהו בירושלמי" וכו' ככתוב בשיורי ברכה. וכן הגיה בספר פקודת אלעזר כאן דף יא ע"ב. ועוד כתב בפתח הדביר שלא הביא רבנו דברי הגאונים לדינא שצריך ליטול בכל אופן, שהרי יש בירושלמי חולקים על ר' אושעיא, ובתשו' הגאונים נמי מתחילה כתבו שדוקא דבר הרגיל צריך נטילה, וכן הרדב"ז [שהזכיר רבנו בברכי יוסף אות יג] כתב שאין צריך ליטול אלא על דבר שדרך לטבל בו, אלא ודאי צ"ל שהביא סיום דבריהם כדי ללמד חידוש שכן פרשו הגאונים, אבל לא שכך הלכה. ע"ש. ודבריו ברורים שכן דרכו של רבינו להביא דברים חדשים ומה גם מכתב יד וגם כשאינו סובר כן, וכמו שכתב בהקדמתו ובכמה מקומות שציינתי כמבוא", עכ"ל.

ומעתה כיון שרבנו הזקן כותב "דבר שטיבולו במשקה" דמשמע דס"ל כהרדב"ז והמג"א, מבואר שלא כמ"ש הקצות השלחן והתהילה לדוד (והשערי עדן – שטרם ראיתיו) – ובפרט לפמ"ש בס' השיחות תש"ה שבליובאוויטש אכלו תפוח בדבש מיד לאחר הקידוש – לפני נט"י, [וכ"ה בס' 'דרכי חיים ושלום' ו'רזא דעובדא' הנ"ל], ולפי מה שכתב הרבי זי"ע באג"ק שבענין "טיבולו במשקה" לא שייך ואין נפק"מ בענין אכילת התפוח בדבש בליל הושענא רבה בודאי שאין שום חיוב בנט"י, ויתירה מזו, ברגע שאין חיוב בנט"י שוב זה נכלל בהדין (שו"ע ס"ה שם), דהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ע"ש.

ומה שכתב עוד שם הרב הענדל:

"ולפענ"ד יש לומר עוד יותר מזה: שבנדון דידן צריך נט"י גם לפי דעת המג"א והרדב"ז, שהרי ה'שערי תשובה' שם סק"ד מביא בשם ה'ברכי יוסף' שאפי' שטפו את הפרי ונשאר רטוב נק' טיבולו במשקה, אע"פ שאין כוונתו לשם טיבול,וכותב שכן מוכח מהרדב"ז, עיי"ש ברדב"ז ח"ד סי' עח.

"שוב ראיתי בספר 'כלבו' וז"ל: "כל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. וכתב הרא"ש ז"ל במה דברים אמורים כשאוכלם בפני עצמן, אבל אם טבלן במשקה או שנשרו במים ועודן עליהם, צריך נט"י, שכל דבר שטיבולו במשקה צריך נט"י והרי זה כמו שכתבנו ממש". עכ"ל הרדב"ז.

"וכן בקצוה"ש שם סקי"א כותב שכן משמע ג"כ מלשון אדה"ז – "כל דבר שמלוחלח במשקה", וכן בסעי' י' – "ואפי' אם הובא הכשר במים קודם הצלי' מ"מ בשעת הצלי' התייבש אותו לחלוחית", עכ"פ משמע דהדחה במים נק' טיבולו במשקה. ע"כ.

"וא"כ רואים מזה שגם לדעת הרדב"ז מים של שטיפה נק' טיבולו במשקה, אע"פ שאין כוונתו לצורך אכילה.

"וצריך לומר שאם דרכו לשטוף את הפרי נקרא שדרכו לטבל במשקה, ואעפ"י שאין בדעתו לאוכלו בטיבול זה.

"ולפי"ז י"ל שעאכו"כ כשיש מנהג ישראל לאכול תפוח טבול בדבש בר"ה והו"ר, הרי לכל הפחות בימים אלו נק' שכיח, וכן נק' שדרכו לטבול במשקה וצריך נט"י לכל הדעות גם לפי המג"א והרדב"ז, וד"ל", עכ"ל הרב הענדל.

ודבריו תמוהים מאוד, דמה הקשר בין הדין דפירות רחוצים במים שלא נתנגבו דהוי טיבולו במשקה משום דדרכו בכך, להך דין שכתב הרדב"ז דאם מטבל אוכל שאין דרכו לטבל אין צריך לנט"י, כיון דהיכא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ובטלה דעתו אצל כל אדם – וא"כ תפוח הטבול בדבש שבכל ימות השנה אין צורך בכך, ורק בליל א' דר"ה, ובהושענה רבה אצל אנ"ש בלבד, ונוהגים כך רק מפני סיבה צדדית, מפני המנהג שנאמר בשו"ע בלבד, ובודאי שבטלה דעתן אצל כל אדם, והיכא דלא שכיחא בכל ימות השנה לא גזרו בכך. ואינו מובן כלל, איזה "עאכו"כ" יש כאן? – והרי אנשי בבל (שהיו יותר מאנ"ש, והיו ביחד ב"אתרא" אחד) אעפ"י שאכלו בכל ימות השנה (לא מפני סיבה צדדית של מנהג בשו"ע) חזיז, לא עלה על דעת הגמרא לומר ש"לכל הפחות בבבל נקרא שכיח" ונחשב למאכל ויש להכשירו לעירוב, אלא שבטלה דעתם אצל כל אדם שגם הם עצמם לא יכולים לערב בחזיז – והה"ד גבי אנשי הוצל לעיל, שבטלה דעתם אצל כל אדם – וא"כ עאכו"כ גבי מנהג אנ"ש דאכילת התפוח בדבש, שהם מיעוט יותר מאשר בני בבל, והם גם מפוזרים בכל העולם, ואינם בגדר "אתרא" (שבתוס' דעירובין הנ"ל), וגם סיבת אכילת התפוח בדבש אינו מצד עצמו אלא מצד המנהג בלבד, ואינו אלא לילה א' בלבד, ובודאי דהוי בגדר אין דרכו בכך, וממילא אין צריך לנטילת ידים, וז"פ וברור מאוד.

ומה שהביא מהקצות השולחן שס"ל בפשטות בדעת אדה"ז דפירות וירקות שרחוצים במים שלא נתנגבו הוי טיבולו במשקה, זה לא נכון כלל, והוא רק העתיק מקצת דבריו בלבד, אולם לפי האמת הקצות השולחן שם מסתפק בזה בדעת אדה"ז ונשאר בצ"ע, וראה לעיל שהעתקתי דבריו בזה.

ומה שכתב: "שמים של שטיפה נקרא טיבולו במשקה אעפ"י שאין כוונתו לצורך אכילה" עכ"ל - הנה בברכי יוסף שם (סי' קנח אות ה') מבאר זאת היטב: "מההיא דערבי פסחים (קטו, א) דחסא צריך לשקיעה בחרוסת משום קפא, וצריך נטילה, ואף שאינו נהנה מהחרוסת אלא לענין קפא, ומסתברא דמשום קפא ומשום נקיות הכל דבר אחד". עכ"ל.

לסיכום: אכילת התפוח בליל הושענא רבה שמטבילין בדבש אינו צריך לנטילת ידים משום "דבר שטיבולו במשקה", כיון שתפוח חי הוא דבר שאין דרכו לטובלו במשקה, והיכא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, ויתכן דלפי הדין שהנוטל ידיו לפירות (יבשים) הרי זה מגסי הרוח, שגם בנדו"ד ליטול ידים, כיון שאין חיוב בנטילה זו.