ומו"צ בירושלים עיה"ק

א. נתבאר בשו"ע ונו"כ, שאם הניח הנרות בערב שבת על השולחן והיו מונחות שם בין השמשות של כניסת השבת - הופך השולחן עצמו להיות מוקצה ממש כמו שלהבת הנר. כלומר הופך להיות מוקצה מחמת גופו, שאסור לטלטלו גם לא לצורך גופו או מקומו וכו'. אלא שאם הפך את השולחן להיות בסיס לאיסור ולהיתר, כלומר שבין השמשות של כניסת השבת היה על השולחן וכיוצא בו מלבד למוקצה גם דבר ההיתר, שהוא יותר חשוב מהאיסור - אף שלאחר צאת הכוכבים של כניסת השבת הוסר ההיתר ונשאר רק האיסור, לא נעשה בסיס.

ב. כיצד משערים חשיבות הדבר: תלוי לא רק בערכו הכספי אל גם בערכו הסגולי של הדבר, כגון התועלת שמפיקים ממנו, ולא בחשיבותו העצמית. כגון בשלהבת הנר, שאין מעריכים אותה כגז בוער, אלא מתחשבים בחשיבות האור שמפיץ, וכיו"ב. אלא שמכיון שמצות נר שבת חשובה ביותר, הרי שיש להניח דבר העולה עליו בחשיבותו. לפיכך כותב בשוע"ר, שיש להניח על השולחן דוקא חלה שאוכלים ממנה בשבת [עיי"ש שכתב גם "או שאר דברים" - ויתכן שכוונתו ליין לקידוש, או שאר צרכי סעודת שבת], שגם הם ממצוות עונג השבת. ובפרי מגדים [סי' רע"ז אשל אברהם סק"ח] כותב: "בסיס להיתר ואיסור, כשההיתר חשוב יותר לדידיה עכשיו - כמו הככרות. ואם כן, כשיש נר על השולחן וצריך למקום השולחן . . מותר לטלטל בנחת השולחן . . " עיי"ש עוד. ובפשטות כוונתו גם כן במילה "עכשיו", שעקב התועלת שנדרש עכשיו לככרות לסעודת שבת - הרי שחשיבותו גדולה ביותר.

ג. כדי שיהפוך הבסיס גם למשמש להיתר, צריך שהמקום יהיה כזה שהדרך להניח עליו גם דברי היתר שכאלו - ולכן לא מועיל לשים על המנורה עצמה לחם, ולהופכו בכך לבסיס להיתר גם כן. וראה עוד מה שכתבנו בזה בהרחבה יותר להלן [אות י"ב] מדברי נו"כ השו"ע ושוע"ר ועוד פוסקים, עיין שם.

ד. חשוב להדגיש: גם כאשר נעשה בסיס לאיסור ולהיתר, ובעקרון לא נעשה השולחן מוקצה. מכל מקום לטלטל המוקצה עם ההיתר מוגבל בתנאי "טלטול על ידי דבר אחר" - ואלו הם בקצרה:

1) שמטלטל לצורך דבר המותר או לצורך המקום בו מונח המוקצה או שצריך שהדבר שעליו מונח המוקצה יועבר ממקום למקום, אבל לא לצורך המוקצה עצמה.

2) שאי אפשר לנער כאן המוקצה, מכיון שישבר או ינזק דבר היתר שמונח שם - כגון שיתלכלך (פירות לחים ואבן) או ישפך (יין שמכוסה באבן). או שלא יספיק הניעור, כי צריך למקום עליו ינוער. או שיתרחש איסור בניעורו, כגון נר שודאי שיכבה. או שצריך את אור הנר במקום שמטלטל לשם את השולחן. [שלמרות שאסור לטלטל עקב כך, שהוא לצורך דבר האסור - מ"מ נחשב כאינו יכול לנער]. אבל אם המוקצה עשויה להנזק או להשבר, אסור לטלטל על ידי דבר אחר, מכיוון שזה נחשב כטלטול לצורך דבר המוקצה [שהרי לולא המוקצה, לא היה צורך לטלטל ע"י ד"א אלא ניתן היה להפיל המוקצה].

3. גם כשאינו צריך את גוף ההיתר או את מקומו, אלא שצריך להעבירו למקו"א כדי שלא יגנב הדבר היתר או מחמה לצל כדי שלא ינזק, ג"כ מותר בתנאים דלעיל. אבל כדי למנוע את הנזקים הללו בדבר המוקצה, אסור.

ולכן בנדון דידן - העברת הכסא וכיו"ב שעליו החנוכיה, באופן שלא נעשה הכסא בסיס למוקצה, וכדלהלן - מותר יהיה לעשות זאת רק אם זקוק לכסא במקום אחר, או שצריך את מקום הכסא שמפריע למעבר. אבל אם מונח על פתח המשרד וכיו"ב שאין מפריע להילוך וכו', אלא שדואג שהילדים לא יזיקוהו וכו' הרי שזה לצורך המוקצה ואסור. אבל אם דואג שהילדים לא יזוקו, יש מקום עיון שיתכן אולי להתיר - ועדיין צ"ע ובירור, כפי שהאריכו בקובץ אור ישראל שציטטנו מדבריו להלן.

ה. השימוש בספר להפיכת השולחן שעליו נרות שבת לבסיס לאיסור ולהיתר.

הסברא להתיר: שהטעם שלא מהני שאר דברי היתר לנרות כי אם לחם שאוכלים בשבת, הוא מהטעם שהכל בטל לחשיבות המצוה. ולכן הדבר היתר שמניח, בטל לגבי אש הנר. אבל בנדו"ד, הרי מובן שלא שייך "ביטול" בספר וכו'. כך שמעתי מהגה"ח חשל"ד בשיעורו. והדברים מתחזקים על פי מה שכותב בלבוש [סי' של"ד סט"ו] לענין הצלה מהדליקה, וז"ל: "מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין, אעפ"י שיש בתוכם מעות - דכלהו בטלין גבי הספר והתפילין משום קדושתן, וה"ה לשאר ספרי קודש". הרי דספר הוא לעולם יותר חשוב משאר דברים, והכל בטל אצלו. ואף שיש לכאורה מקום לחלק, שבנדון הלבוש מדובר במעות שבהן אין קדושה - ולכן בטלים הם לגבי הספרים "משום קדושתן". אבל בנדו"ד גם בנרות יש קדושה רבה, ואם כן אין הם בטלים לספר. אלא שבאמת זה אינו, שאין הכי נמי שאין הנרות בטלין לספר אבל גם הוא אינו בטל לנרות - שהרי בשניהם יש כאמור קדושה, ואם כן מעמדם שווה. אבל מעתה כששווים בערכם הסגלוי, אנו שבים ומביטים על ערכם הכספי שבזה שוויו של הספר עולה על אש השלהבת. [אלא שעדיין אין זה מעלה ארוכה בנוגע למנות כסף יקרה, וכדלהלן].

ו. על פי האמור בהסברת התועלת בהנחת ספר, לביטול היות השולחן או הכסא בסיס לנרות וכו' - יש לומר שלמרות שבנוגע לפת התנה אדה"ז [סי' רע"ז סעיף ו] שצ"ל "לחם שלצורך השבת", מכל מקום בנוגע לספר אינו חייב להיות דוקא כזה שלומדים ממנו בשבת. שהרי ביארו בטעמו מדוע נדרש בלחם שיאכלו ממנו בשבת, שזה מכיוון שצ"ל משקל נגד לחשיבות הסגולית של הנרות - ומכיוון שחשיבותם היא עונג השבת, הרי שנדרש שההיתר גם כן יהיה כעין זה. ואילו סתם לחם שאין אוכלים ממנו בשבת, אין לו מצד עצמו מעלת המצווה. אמנם ספרים עקב קדושתם העצמית אינם זקוקים לתנאי זה, שהרי כאמור קדושתם היא עצמית ואינה תלויה האם לומד בהם עתה וכו'.

ז. מנורת כסף יקרה ויפה - שמיחדים לה מקום וכו' ומקפידים שלא להשתמש בה לדבר אחר מלבד ההדלקה, לרוב יקרותה וכו', והרי היא מוקצה מחמת חסרון כיס. ואם כן, לא מדובר אודות הנחת דבר היתר שישווה יותר מהשלהבת בלבד [שהמנורה וכל מה שמתחתיה בסיס אליה, המדובר בשו"ע ונו"כ - ובלשון שוע"ר שם, ובעוד כו"כ מקומות שמדבר בדינים אלו " . . והוא שיהיו הלחם או שאר הדברים חשובים יותר מן דליקת הנר, דהיינו מן השלהבת שהנר נעשה בסיס אליה כמ"ש בסי' רע"ט"], אלא נדרש דבר יקר יותר מכל המנורה שהיא עצמה מוקצה בנדו"ד. ואם כן, לכאורה לא יועיל חלה או ספר. שאף שמצד מעלתם הרוחנית ניתן להבין כיצד ישוו לשלהבת, אבל הרי ברור שלא די בכך וחייב שיהי' כן גם ביחס לגשמי, ומובן שבשוויים הגשמי אינם מתקרבים לשוויה של המנורה! וברירא מילתא שבכגון דא לא יעזור כלל ספר להפיכת השולחן או הכסא בסיס אליו ביחס למנורה. וגם בלחם צריך עיון.

ח. והנה מצינו שכבר דיבר בקושי זה בשש"כ [סי' כ' הערה רי"ד] בשם הגרשז"א, ותוכן דבריו הם: היות ומנורת כסף וכיוצא בה מהווים תכשיט לבית - של שבת, בכל ימות השבוע. ושל חנוכה, בכל ימות השנה. וכמובן שבתור שכאלו אין בהם ענין של מוקצה כלל, וכל המוקצה נוצר עם דליקת הנר והשלהבת. ואם כן, הרי שאין צורך שיהיה דבר ההיתר משקל נגד לגוף המנורה אלא די שיהיה משקל נגד לגורם המוקצה שבו, שכאמור היינו השלהבת בלבד. ואף שיצאו הדברים מפי גדול וגאון שכמותו, הרי מובן שצריך עיון גדול לחידוש שכזה - וכפי שאכן מקשה שם, שעפ"ז נמצא שדעתו של הגרשז"א לפסוק שמנורה שכזו אינה מוקצה אם לא הדליקו בה באותה שבת. ובאמת שמפורש ברעק"א ועוד, שהמנורה היקרה היא מוקצה מחמת ח"כ בכל אופן גם אם בשבת זו לא הדליקו בה. ואם כן הרי שאי אפשר ל"ארכביה אתרי רכשי", שמצד אחד נחשבת המנורה מוקצה מחמת ח"כ, ומצד שני היחס למנורה בנדו"ד, ודוק.

ט. וע"כ צ"ל כמו שכ' בשש"כ לעיל מינה [הערה ר"ג] וביארו היטב הגר"ח אובערלאנדער בקובץ "אור ישראל" [שנה ב' גליון ו' עמ' פ"ב] - על פי דברי החיי"א בביאור חשיבות הלחם, שמדבריו מסתבר דהחלות כיון שהם עיקר הסעודה והם חשובים יותר לגבי השולחן והסעודה מהמנורה. שהרי המנורה ודליקת הנר, ענינם הוא להאיר על הסעודה. ושם מבאר את מדידת החשיבות, מכיוון שעדיף לאדם לשבת בחושך ויהיה לו מה לאכול מאשר לשבת באור נרות מבלי לאכול - נמצא שהלחם חשוב יותר מהנר. ולענ"ד אפשר גם לבארו בפשיטות מצד ענינם של הנר והלחם, וכפי שהוא בלשון שוע"ר בדיני הדלקת נרות שבת [סי' רס"ג סעיף א] " . . וחייב כל אדם כשאוכל סעודת הלילה לאכלה אצל אור הנר, שזה בכלל עונג שבת הוא. ועיקר מצות הדלקת נרות, הוא נר זה שאוכל אצלו". ונמצא שהמנורה ואביזריה כולם משרתים ובטלים לעיקר הענין, שהוא אכילת הסעודה באופן של עונג בהארתם. במילים אחרות: אין אנו מודדין חשיבות עצם הדבר, רק חשיבות וצורך לגבי הנחתו על השלחן - שאותו רוצים להפוך לבסיס, והדיון הוא אל מי נעשה בסיס וטפל - ובזה הלחם יותר חשוב.

י. אלא שבנדון דידן - נרות חנוכה - הרי שאין מדליקים אותם על שולחן האוכל, וכל ענינם אינו קשור כלל לצורך הסעודה וכו', ואדרבה "אין לנו רשות להשתמש בהם . . " וכו'. ואם כן, הרי שלא שייך כאן הביאור הנ"ל. ולכאורה אכן אסור יהיה לטלטל כסא או שולחן קטן מיוחד וכיו"ב שהניחו עליה מנורת חנוכה המוגדרת כמוקצה מחמת ח"כ.

ויתכן שזהו ההסבר לנוהג שהובא בספר ישראל והזמנים על חנוכה [סו"ס רס"ט] בשם " דברי יחזקאל החדש" משמיה דהגה"ק ר' איציקל אדמו"ר מפשעווארסק זי"ע - שבשינאווא הניחו הנשים את תכשיטיהן בער"ש חנוכה אצל הנרות שיכלו לטלטלו". והטעם שלא הסתפקו בהנחת ספר, הוא מכיוון שהיתה כנראה מנורה שמוגדרת כמוקצה מחמת חסרון כיס ונדרש משהו שערכו עולה על המנורה. אלא שעדיין צ"ע: מה בדבר ערכן הסגולי של נרות החנוכה, וכמבואר לעיל שלכן נדרש בנוגע לשולחן השבת שיהיה לחם שאוכלים ממנו בשבת.

יא. עוד ראיתי בקובץ אור ישראל שם, שכתב בתו"ד - שיתכן להסביר בנידון דידן גם על פי מש"כ בשש"כ להלן שם [הערה רט"ו] בשם תוספות חיים. ש"אפילו המנורה שווה הרבה, מכל מקום אין האיסור מחמת המנורה אלא מחמת השלהבת". ובאמת שאין האמור שם שייך למצב שהמנורה מוקצה מחמת חסרון כיס - וכל הנידון שם הוא אודות שוויותה הרבה של המנורה, שלכאורה נדרש שהלחם יהיה שווה יותר ממנה. ובזה נתבאר שם בשש"כ בביאור הדברים, שהיות שהמנורה עצמה כל איסורה הוא בהיותה בסיס לשלהבת הרי שלא נדרש שהדבר היתר יהיה שווה יותר מהמנורה כי אם מהשלהבת. ועיי"ש שמסיק מכך בנוגע לנרות שעל מגש יקר, שאי"צ שהדבר היתר יהיה שווה יותר מהמגש אלא רק מהשלהבת וכו'. אבל כל שהמנורה עצמה מוגדרת כמוקצה מחמת חסרון כיס, הרי התנאי למוקצה מחמת ח"כ הוא היותו כלי שמלאכתו לאיסור ובנוסף לכך מקפיד עליו וכו'. ואם כן, הרי המנורה היא אכן כלי שמלאכתו לאיסור - דהיינו להדליק בו נרות - ובמילא היא מוקצה מחמת חסרון כיס עוד בטרם הדליקו בו בשבת זו נרות ושלהבת. ואם כן הרי הדרא קושיא לדוכתא, שהשולחן נעשה בסיס לפמוטות שהן עצמן המוקצה מחמת ח"כ, ולא רק מחמת השלהבת כפי שזה בנרות רגילים. [ובמילא אינו דומה למגש שכתב שם, שבזה אכן המגש עצמו אין בו שום מהות מוקצה - שהרי אינו יוקרתי שיוגדר כ"חסרון כיס" - וכל איסור אכן אינו כי אם מחמת דליקת הנר והשלהבת. משא"כ בנדו"ד, כאמור, המנורה עצמה ללא קשר לשלהבת הדולקת עליו בשעה זו הרי היא מוקצה מחמת חסרון כיס וחייב שיהיה הדבר היתר משקל נגד כנגדו].

יב. אלא שלכאורה צריך עיון: שהרי כדי שיהפוך הבסיס גם למשמש להיתר, צריך שהמקום יהיה כזה שהדרך להניח עליו גם דברי היתר שכאלו. וכמבואר בשוע"ר [סימן רע"ט סעיף ג] ע"פ הפוסקים שקדמו לו - ש"אף על פי שטלטול הנר אינו אסור אלא מפני שנעשה בסיס לדבר האסור דהיינו השלהבת, אין היתר שיניח על הנר מבעוד יום מעט לחם או שאר דבר המותר בטלטול כדי שיהא הנר בבין השמשות בסיס לאיסור ולהיתר. לפי שהנר הוא עשוי בשביל השלהבת לכך הוא טפל אליה, ולא להלחם או שאר דבר - אף שאותו דבר חשוב מהשלהבת וכן הדין במנורה". וראה גם בסי' של"ח [סעיף י"ח] בנוגע לטבעת בארנקי של מעות וכו', עיי"ש. ועל פי יסוד זה נתבאר בפרי מגדים [א"א סוף סי' רע"ט] בנוגע למגש שהניחו עליו נרות - שאם לאחר מכן הוסרו הנרות מסיבה כל שהיא, מותר לטלטל המגש מכיוון שאינו דומה לדין המנורה דלעיל "דהמנורה עיקרה לשלהבת, משא"כ טס זה לפעמים מניח עליו דברים אחרים". ומפורש עולה מדבריו, שאם אכן הטס מיועד רק לנרות, אין מועיל להניח בו לחם וכיוצא בזה. מה שאין כן הוא מגש שמשמש גם להגשת אוכל, אלא שבערב שבת נוהגים להניחו מתחת לנרות, בזה אם הניח בתוכו לחם הופך לבסיס להיתר גם כן.

ואם כן, התינח אם מדליק המנורה על שולחן קטן - בזה מסתבר שכשם שמשמש להנחת מנורה עליו כך משמש להנחת ספרים וכל שאר הדברים. אבל אם מניח המנורה על גבי הכסא כפי שהנוהג הוא ברובא דאינשי, הרי מובן ופשוט שאינו מקומו של הלחם או הספר ובוודאי שאין שם מקומם של תכשיטים, ואם כן הרי גם אם מניח דברי היתר אלו על הכסא לא יעזור להופכו לבסיס להיתר. וראיתי שאכן בספר ישראל והזמנים הנ"ל, העיר שהכסא אינו מקום לתכשיטים, ואדרבה מקפידים שלא להניחם במקום שכזה מחשש הפסד וגניבה.

יג. ועלה בדעתי שלכאורה הפתרון לבעיה זו פשוט: שהרי הטעם שצריך שיהיה מקומו של הדבר היתר שייך לדבר שנעשה בסיס עבורו, הוא מכיוון שאם לא כן נמצא שהשולחן וכיו"ב הוא בעצם בסיס ומשרת רק לדבר איסור שזהו מקומו. אבל אם מדובר בדברים שגם הדבר איסור אין מקומו שם, אם כן שניהם שווים במעמדם מבחינה זו. שהרי בכגון דא השולחן וכיו"ב כשם שאינו משמש ובסיס לדבר היתר כן אינו משמש ובסיס לדבר מוקצה, ואם משמש הוא למוקצה הרי שמשמש גם לדבר היתר. ושוב יש לדון רק בקשר לשווים וחשיבותם וכו', וכנ"ל. ואם כן הרי שבנדון דידן שמדליק על כסא, הרי שכמו שאין שם מקומם של ספרים ותכשיטים כך אין שם מקומם של מנורות! ונמצא ששווים הם מבחינה זו במעמדם בקשר לביטול ושימוש והיות או אי היות הכסא בסיס אליהם.

אלא שחכם אחד העירני, שאף שסברתי הנ"ל נראית נכונה ופשוטה - מכל מקום יתכן שבנדון דידן, כיוון שנדר מבחינה הלכתית להניח המנורה על גבי שרפרף מסויים שהרי צ"ל גבוה יותר מג"ט מהקרקע. נמצא שהנחתו על הכסא הוא מקומו לימי החנוכה עכ"פ, משא"כ הספרים שאין שום ענין להניחם שם. ולענ"ד קרוב יותר אל השכל שאין בעובדה זו [הצורך להניחה על חפץ כל שהוא להגביהו מג"ט] בכדי להפוך את הכסא למקומה של המנורה. שהרי גם על גבי קופסא כל שהיא אפשר להניחה, ובכלל אם המנורה עצמה גבוהה מג"ט דעת רבים מהפוסקים שאפשר גם להניחה על גבי קרקע וכו', ואכמ"ל יותר.

יד. וכנראה שהפתרון הטוב והיעיל ביותר הוא - לתפוס המנורה באחורי ידיו או באצלי ידיו, דהיינו טלטול בשינוי וכו' ולהעבירה למקום בטוח באופן זה. אלא שלמניעת נפילת כוסות הזכוכית, למי שמשתמש בהם, יש עצה נפלאה להניח "חומר" [פלסטלינה בלע"ז] בתוך החנוכיה ולתחוב את כוסות הזכוכית לתוכו, וזה מחזיק מעמד נפלא לא נופל ולא נשבר וכו'.