בס' 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' נא, הובאו חמש מענות של רבינו אודות בחירת ושינוי המבטא בתפילה. בכלל, אין בידינו את השאלות ששאלו את הרבי, ולרוב - אפילו לא השערות קרובות למציאות, ולכן רבים מהמענות שבספר זה אינם אלא ללימוד ולא לפסיקה, וכל-שכן במצב כזה (ויש עוד רבים כאלה) שבו יש סתירה-לכאורה בין המענות השונים. והלוואי היתה נכונות לגלות את השאלות עצמן (כמקובל בכו"כ פס"ד תורניים, ללא פרטים אישיים של השואלים ח"ו!), ועכ"פ את מה שנותר מהן בארכיון המזכירות.

להלן ניסיון לתאר את העקרונות העומדים לכאורה בבסיס מענות אלו:

אנ"ש ומוסדותינו[1] צריכים לשמור על מסורת אבותינו ורבותינו ולהתפלל במבטא (האשכנזי) המקובל אצלנו, ולא להשתמש (במידת האפשר)[2], במבטא הספרדי (בעצם: בעיוות שלו, המבטא ה"ישראלי"[3]) שהנהיגו חוגים ידועים באה"ק ובתפוצות כדי לנתק את ה"עברית" ממסורת הדורות[4].

מאידך, אין להרגיל את התלמידים מעדות המזרח, שמסורת אבותיהם בידיהם, במבטא זה[5].

המתקרב ומתחיל להתפלל, רשאי לבחור בכל מבטא "ותלוי בהרגש הלב"[6].

אך מכיוון שיש להתייחס בכבוד גדול לכל מנהגי ישראל, זה שולל עירוב בין המבטאים השונים (דהיינו להתפלל חלק מהתפילה במבטא זה, וחלק אחר במבטא אחר)[7].

המעלות (בדקדוק) הקיימות במבטא (האשכנזי) הנהוג בין רבותינו וחסידי חב"ד, אינן מספיקות כדי שבעקבותיהן ישנה אדם מבטא אחר (וכל-שכן - מבטא אבותיו[8]) שהורגל בו[9]. עצם הדבר שאדם מתפלל בנוסח חב"ד אינו מחייב זאת כלל.

במקרים שיש טעם מיוחד (ויש לברר למה הכוונה), רשאי אדם לשנות גם את מבטא אבותיו.

אשמח לדעת אם יכולים להגדיר זאת באופן ברור ומפורט יותר.