א) המגן אברהם הל' סוכה סי' תרלט ס"ק י"ז כ' בא"ד: "ודוקא כשיצא יציאה גמורה [מהסוכה] לעשות ענינו שלא לחזור לאלתר [א"צ לחזור ולברך]. אבל לא יצא אלא לדבר עם חבירו או להביא דבר לסוכה לשעתו, כשיחזור א"צ לברך ... כיון שלא הסיח דעתו ממנה". והב"ח בסס"י תרמג כתב דמשמע במהרי"ל ובשאר אחרונים דכשחוזר ואוכל חוזר ומברך, והיינו טעמו דכל אדם דעתו מן הסתם שלא תהא הברכה פוטרתו אלא עד שעה שיחזור ויאכל כי אז יחזור ויברך ודו"ק, עכ"ל.

ודבריו תמוהין דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ויכוין שלא יפטרנו בברכתו אלא עד חצות וכי יחזור ויברך בחצות, הא ודאי ליתא. וגם לא ראיתי באחרונים שום משמעות. לכן אין לברך דיש לחוש לברכה לבטלה וכו'.

ובמגן אברהם לא מסביר מהו הפשיטות שלא יחזור ויברך אחר חצות ומשמע שהוא פשוט בלי שום חולק.

אמנם נראה מד' שאר פוסקים שאכן אפשר לכוין בברכת המצוה שלא לפטור חלק מהמצוה שהי' נפטר ממילא. ולדוגמא: ראה בביאור הלכה סי' כ"ה ס"ה במחלוקת המחבר והרמ"א בברכות תפילין ש"י וש"ר כותב המ"ב "ובחידושי רע"א כ' עצה שיכוין בעת ברכת להניח אם הלכה כשיטת רש"י אני מכוין שלא לצאת בברכת להניח על השל ראש והוי זה כסח ויוכל לברך על של ראש וכבר קדמו העולת תמיד וכפי מה שביאר הפמ"ג את דבריו ובארה"ח משמע ג"כ שמסכים לעצה זו אך בפמ"ג ראיתי וכו'", עיי"ש.

[ועוד יש בכ"מ עצה זו לכוין שהברכה לא תפטור מה שהי' נפטר ממילא, ראה לדוגמא ביה"ל סי' ח' ד"ה וי"א לענין ט"ק ואכמ"ל].

ב) ולבאר זה ילה"ק דמצינו מחלוקת בד"ז. דבהל' ציצית עמש"כ המחבר (סי' ח' סי"ב) דאם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות והפסיק ביניהם צריך לברך על כל אחת ואחת, וה"ה אם לא היה בדעתו מתחילה על על כולם הוי כמפסיק ביניהם. ובשערי תשובה שם ס"ק י"ב כ' "ועיין תבואות שור סי' י"ט לענין שחיטה דעתו כהט"ז שם שלא יברך משום ספק ברכות, ואם כן ג"כ יש לנהוג כן". ומסיים "וע"ש שדחה מ"ש הפר"ח שיכוין ויגמור בדעתו שלא יצא בברכה זו. רק כ"ז שלא ישיח שיחה בטלה, והוא ז"ל [הת"ש] כתב דלא מהני כוונה זו לחייבו בברכה שנייה כיון שהם לפניו ומתכוין לשחוט את כולם", ע"ש וא"כ ה"ה כאן.

מבואר בזה שמחלוקת היא שנויה. דלהפרי חדש מהני כוונה זו ולהתבו"ש לא מהני.

ג) אבל בהמשך יש מחלוקת בין המחבר להרמ"א (שם סי"ד) בפשט טליתו ודעתו לחזור ולהתעטף מיד. להמחבר צריך לברך כשיחזור ויתעטף ולהרמ"א אין מברכין. וכתב שם בשע"ת ס"ק ט"ו בא"ד: "ולכן נראה שיכול לעשות לכוין בשעת ברכה וגומר בדעתו שלא תפטור ברכה זו רק לבישה הראשונה לבד, ואז אינה פוטרת מפשיטה ואילך אף שדעתו לחזור וללבוש ויש עליו טלית קטן, וכעין שכתב בתבואות שור בשם הפר"ח שהבאתי לעיל ס"ק י"ד. ואף שבת"ש שגא ביה נרגא וכתב דלא מהני מה שמחשב, היינו לפי שהמוכנים לשחוט לפניו ומכוין לשוחטם, לא מהני מה שמחשב שאין פוטר שחיטתו בברכה זו, אבל בזה שפיר י"ל שאין מברך רק על מעשה לבישה זו, ואם יפשוט ויחזור וילבש פנים חדשות באו לכאן" ועיי"ש בהמשך דבריו.

מבואר בזה דהברכה הוא על מעשה הלבישה שהוא התחלת המצוה והברכה נמשכת על כל זמן המצוה, ובזה צדקו דברי המגן אברהם בסי' תרלט שם שכתב דמחשבתו לא מהני להתחייב בברכה חדשה מחצות ואילך. משא"כ כשהחלק של המצוה שלא רצה לפטור הוא בבחי' פנים חדשות אז הברכה אכן אינה נמשכת ממילא, רק כשהי' דעתו בפירוש ובודאי יכול לכוין שלא יומשך. ובזה גופא חולקים הב"ח והמ"א בהל' סוכה שם. דלהב"ח כל אכילה בפ"ע הוא פנים חדשות ולכן מועיל כוונה לברך על כל אכילה בפ"ע והמ"א ס"ל דהוא המשך אחד.

וכן הוא המחלוקת בין הפר"ח והתבו"ש. דלהפר"ח דכל שחיטה הוא מצוה בפ"ע מיקרי פנים חדשות ולא המשך ולכן מהני כוונתו, משא"כ להתבו"ש זהו מצוה אחת והמשך אחד ולכן יוצא בברכה אחת וכוונה לא מהני.

ויש עוד לעיין בזה והמסתעף לברכת הנהנין הן בברכה ראשונה והן בברכה אחרונה. אי"ה.