בגליון יד [תשעב] מביא הרב א.ה.ה. מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע בהגדה של פסח כטעם להמנהג להניח עשרה פתיתי חמץ קודם בדיקת חמץ, וז"ל: "וגם שלא ישכח חובת ביעור ולא יצטרך לשרוף הכלי שלקח לבדיקה כמ"ש סו"ס תמה". עכ"ל.

וע"ז הק' הנ"ל, שהרי כל עיקר שריפת הכלי הוא רק כדי שלא ישכח חובת הביעור לשנה הבאה (- אדה"ז שם), ולפ"ז נמצא שמניח י' פתיתין כדי שלא יצטרך לשרוף הכלי, כדי שלא ישכח חובת הביעור, ולכאור' הוא גזירה רחוקה, וע"ד גזירה לגזירה וכו', ע"כ קושייתו.

ולא הבנתי קושייתו, כי אי"ז טעם למה יש דין שצריכים להניח י' פתיתין, כי אדרבה אין דין כזה, וכמפורש בלשון הרבי שם (משבלי הלקט): "המנהג להניח פתיתי חמץ כו' קודם הבדיקה, מעיקר הדין א"צ כלל להניח, אבל כבר נתפשטו המנהג להניחן", א"כ איך יש להקשות שזהו גזירה רחוקה.

כוונת הרבי רק לבאר למה "נתפשטו המנהג להניחן". ז.א. למה בפועל עושין כן. וע"ז כותב שהאנשים רצו למנוע הפסד הכלי שלקחו לבדיקה, כי בפועל באם לא הי' מוצא שום חמץ הי' מחויב לשרוף הכלי, ולכן עושים מה שיכולים שלא לבוא לידי הפסד זה. ולא איכפת לן מהו הטעם שיצטרך לשרוף הכלי (אם מפני גזירה או סיבה אחרת), סו"ס הי' מחויב לשרוף הכלי, ולכן "נתפשט המנהג להניחן" [ז.א. לכן עושין כן בנ"א].