ביו"ד סי' קט בדין יבש ביבש שבטל ברוב מצינו מחלוקת הראשונים בטעם הדבר, דהנה הרשב"א כתב הטעם (הובא בב"י שם) דכיון שאוכל כ"א לבדו הרי שייך שאינו אוכל כלל האיסור וכל אכילתו הוא רק היתר, והאיסור הוא החתיכה השניה, וכן כשאוכל השני' תולה בהאחרים (ולדעתו אסור לאכלם ביחד), משא"כ הלח בלח מין במינו אף שמה"ת בטל ברוב אעפ"כ החמירו חכמים להצריכו ששים. מפני שכל חלק מאכילתו הרי יש קצת איסור.

אבל הרא"ש כתב טעם אחר, דביבש ביבש דליכא נתינת טעם אם יש רוב היתר נתהפך כולו להיות היתר גמור ולכן מתיר לאכול כולן אפי' בבת אחת.

וכ"ז הוא במין במינו אבל כשאינו מינו אף ביבש ביבש צריכין שישים. וכתב בזה בספר התרומה הטעם (הובא בטור שם) דבמינו אף אם יבשלם ביחד לא יעבור על איסור תורה דמין במינו בטל ברוב מה"ת, משא"כ באינו מינו אף שעכשיו בטל ברוב, אבל הרי אם יבשלם יתן טעם ויבוא לידי איסור תורה ולכן גזרו שאף ביבש צריכים ששים.

והקשה בזה הפמ"ג בפתיחה להל' תערובות בא"א פ"ב קטע המתחיל ומה שראוי להזכיר וז"ל: ולא אבין לה כיוון דנעשה בהיתר מה בכך שנותן טעם מאי שנא מין במינו להרא"ש בנודע שרי לבשלו יחד ... ותדע דהטור סובר כרא"ש ואפ"ה הביא טעם ספר התרומה שמא יבשלם ויתן טעם, וצריך לחלק בין יבש במינו שמותר לאכול הכל בבת אחת, ובין אינו מינו בלח דטעם כעיקר הוה חוזר וניעור. עכ"ל. כלומר דאף שלדעת הרא"ש נתהפך האיסור להיות היתר גמור אף באינו מינו מ"מ אם יבשלם אח"כ ולא יהי' ששים ויתן טעם, יתעורר האיסור עוה"פ ויאסר התבשיל, ע"ד הדין בסי' צט כזית חלב לתוך ס' זיתי היתר ואח"כ נפל עוד כזית חלב השני מעורר הראשון דמרגישין טעם שניהם וצריכים שני פעמים ששים. ועד"ז כאן, סו"ס כשיתבשל נרגיש הטעם, לכן אף שנתבטל כבר, חוזר וניעור.

והנה בסי' קט ס"ק ב הקשה הט"ז דאיך אומרים גזירה שאם יבשלם יתן טעם מאי שנא מהדין בסי' צח שמא נפל איסור למינו ולאינו מינו ונשפך בענין שאין יודעים אם הי' ששים נגד האיסור, ולגבי המינו הי' ספיקא דרבנן דמה"ת בעי רק רוב (וידוע שהי' רוב), ולגבי האינו מינו הוה ספיקא דאורייתא דמה"ת בעי ששים דטעם כעיקר דאורייתא. ונפסק בשו"ע שאמרינן סלק את האינו מינו והמינו רבה עליו ומבטלו מה"ת, ונשאר רק ספיקא דרבנן, ולדעת הט"ז שם גם האינו מינו מותר באכילה (משא"כ לדעת הש"ך שם אסור האינו מינו), ולכאו' גם שם סו"ס מרגישים הטעם בהאינו מינו אלא שאמרינן שנתבטל בהמינו, ומ"ש כאן דאף אם נתבטל, אמרינן דאם יבשלם אח"כ יבוא לידי איסור תורה? ומתרץ הט"ז וז"ל: דשם [סי' צח] אע"פ שגם האיסור נותן טעם לאינו מינו מ"מ אין הטעם נרגש בפ"ע, משא"כ בדין זה שטעם האיסור נרגש בפ"ע עכ"ל. כלומר בסי' צח מפני שאומרים סלק לכן האיסור נתערב תחלה בהמינו ונתערב אח"כ בהאינו מינו הוה רק עם מינו. משא"כ ביבש ביבש כשיבשלם, האיסור יתן טעם כשהוא בפ"ע, ולכן אסור.

ולכאו' צ"ל מהו הסברא לחלק בהרגשת טעם בין אם נתערב בפ"ע או ע"י דבר אחר סו"ס הוא מרגיש הטעם? וכתב הפמ"ג על הט"ז שם (משב"ז ס"ק ב) שכשהוא בפ"ע הוה כהוכר האיסור, ולכאו' הא גופא קשיא למה כשהוא בפ"ע היה יותר הוכר האיסור, הרי סו"ס מרגישין הטעם?

וי"ל בזה דלדעת הט"ז אין הפי' כמ"ש הפמ"ג בפתיחה דהוה חוזר וניעור, אלא כמ"ש הפמ"ג כאן על הט"ז דהוה כהוכר האיסור. כלומר דלסברת הטעם דחוזר וניעור האיסור הוא רק מפני שמרגישין טעמו בתוך התבשיל ואין נפק"מ בזה איך מרגישין אם בפ"ע או ע"י דבר אחר סו"ס מרגישין טעמו. ואף שכתב הפמ"ג בכמה מקומות גם לסברא זו הלשון דהוה הוכר האיסור, זה רק לתרץ הקושיא איך נאסר הרי כבר נתבטל ואיך חוזר וניעור ומתרץ כשמרגישין טעמו, אזדא לי' הביטול דהוי כהוכר האיסור. משא"כ לדעת הט"ז מה"ת אין חוזר וניעור אוסר אף שמרגישין הטעם, והטעם דאסור ביבש ביבש כשמבשלו הוא רק מפני שאזדא לי' הביטול והוה כהוכר האיסור. ומשתמשין בהסברא דמרגישים הטעם רק להסביר למה הוכר האיסור, והוא מפני שמרגישין הטעם, אבל הרגשת טעם בפ"ע בלי הוכר האיסור, אין בזה איסור מה"ת כיוון שכבר נתבטל. (כמו שסובר באמת האו"ה שכתב שא"א לומר הטעם דשמא יבשלם ויבוא לידי איסור דאורייתא, מפני שכבר נתבטל האיסור) ורק אם הוה כמו הוכר האיסור אז אסור מה"ת. ובזה יש לחלק בין אם הוא בפ"ע או לא ואם הוא בפ"ע ונתבטל רק ביבש אז כשמרגישים הטעם הוה עדיין בפ"ע והוא עדיין ניכר, משא"כ כשנתערב עם דבר אחר, אז כדי להיות ניכר צריכין להוציאו מהדבר אחר וזה לא נקרא ניכר האיסור לדעת הט"ז שא"א לומר שהוא עדיין ניכר מפני שכבר נתערב בגופו, ואף שמרגישין הטעם כנ"ל.

ועפ"ז כל זה הדין דסי' צט המוזכר לעיל שאומרים חוזר וניעור אף ששם הוא ע"י דבר אחר, שהאיסור הראשון נתבטל בלח, וצ"ל שהוא רק מדרבנן ובסי' קט הרי צריך להיות אסור מה"ת ולכן גזרינן שמא יבשלם ויבוא לידי איסור דאורייתא.

ועפ"י כל זה יש לבאר מש"כ הט"ז בסי' צח ס"ק ה בדין הנ"ל דסלק את שאינו מינו. שהכל מותר מפני "כאן שיש ספק אם הי' ששים באינו מינו נגד האיסור" לכן מותר דהוה רק ספיקא דרבנן כנ"ל. וכתבו האחרונים בזה שמש"כ הט"ז "אם הי' ששים באינו מינו" הוא לאו דוקא דה"ה אם הי' ששים בכל התבשיל (ראה פמ"ג שם), ועפ"י הנ"ל יש לומר דהט"ז בא להדגיש שאף שאמרינן סלק הרי עדיין יש איסור דרבנן בהאינו מינו שחוזר וניעור, אף דהוה ע"י דבר אחר אבל עכ"פ איסור דרבנן יש. ולכן מדגיש הט"ז שגם זה מותר מפני ששייך שהי' ששים והוה רק ספיקא דרבנן ולקולא, ולכן מדגיש הט"ז ששים בהאינו מינו. (ורק בבשר עוף בחלב מחמיר הט"ז, דאף שהוא מדרבנן ספיקו אסור דכעין דאורייתא תיקנו).