בשולחן ערוך סי' רסא [סעי' ד] מבואר ש"אחר עניית ברכו, אע"פ שעדיין יום הוא, אין מערבין ואין טומנין - משום דהוא קבליה לשבת עליה. ולדידן הוי אמירת מזמור שיר ליום השבת, כעניית ברכו לדידהו". ועפי"ז העיר בשו"ת 'אגרות משה' או"ח חלק ד [סי' עד] בדיני הטמנה [אות א], - שהמבואר בשולחן ערוך בסי' רנז בהיתר ההטמנה בין השמשות - "אין נוגע לדינא, כי הנשים העוסקות בהטמנה מקבלין שבת בהדלקת הנרות, ואחר קבלת שבת מפורש בשו"ע . . דאין טומנין". ועיי"ש מש"כ בנוגע למקרה יוצא דופן, שימצא מי שלא קיבל עדיין שבת עד אחר השקיעה, ומסיים שוב: "אבל כמעט שליכא בנמצא שאלה כזו, כי הכל מקבלין שבת עוד קודם שקיעה, ונמצא שדין זה אינו למעשה". ויש להוסיף לזה את המבואר בנו"כ השו"ע בסי' רסא שם ובשוע"ר [סעיף ג], שאם רוב הציבור קיבלו את השבת, חל הדבר ממילא גם על היחיד שלא קיבלו עדיין, ובאמת שכבר העיר בזה ה'משנה ברורה' שם [ס"ק כח במוסגר] ש"לפי זה לא יצויר היתרא דבין השמשות הנ"ל לענין ע"ח והטמנה וכה"ג, רק אם הוא במקום שאין שם צבור. דאי לאו הכי, בודאי רוב הציבור קבלו כבר שבת בבין השמשות, והמיעוט נמשכין אחריהן בע"כ".

אלא שלכאורה גם הציור שנקט המ"ב עדיין צ"ע, שהרי מבואר בשו"ע ונו"כ שהכל חייבים בתוספת שבת, ובלשון שוע"ר סי' רסא [סעי' ד] "י"א שמצוות עשה מן התורה להוסיף מחול על הקודש" וכו'. ולהלן שם [סעי' ה] מאריך לבאר בנוגע לזמן התוספת, ובתו"ד כותב: "אבל בין השמשות אינו נחשב לתוספת, שהרי הוא ספק לילה ואסור בו במלאכה מן התורה בלא מצות תוספת", ואם-כן, הרי מכיון שברור שהשו"ע בריש סי' רסא ובסי' רנז מדבר על מי שנוהג כדין, מובן שמקבל עליו תוספת שבת לפני בין השמשות, ואם כן הרי שלאור המתבאר בסי' רסא, לא תתכן מציאות כשרה על פי ההלכה לדין ההטמנה המבואר שם?!

אלא שלאחר בקשת המחילה וכו' - הנה דברי האגרו"מ שכתב שאיסור ההטמנה וכיו"ב תלוי בקבלת שבת של האדם על עצמו, לכאורה אינם בדקדוק. שהרי למרות שבשולחן ערוך בסי' רסא סתם לאיסור בזה, כנ"ל, מ"מ להלן בסי' שצג [סעי' ב] מביא ב' שיטות, והשיטה הראשונה שכותבה ב"סתם", סבורה שההיתר בין השמשות הוא "אפילו אם כבר קבל עליו תוספת שבת". אלא שלאחר מכן מביא דעם המחמירים בסגנון: "ויש אוסרין אם קבל עליו תוספת שבת". וכידוע בכללי הפוסקים, ומכללם השולחן ערוך, בכגון דא דעתו לפסוק כדיעה הראשונה שכותבה ב"סתם" - כמבואר בשוע"ר בכ"מ [ראה או"ח קו"א סי' שמח ס"ק א. וסי' שנ ס"ק א. וסי' רעו ס"ק ה ובעוד כמה מקומות], וב'יד מלאכי' בכללי השולחן ערוך [אות יז] הביא כלל זה מכנה"ג ועוד רבים מכותבי הכללים, והארכנו בכל זה בספרינו "כללי הפוסקים וההוראה" [הערות לסי' עג]. וראה משנ"ת שם [סי' רפג] מדברי שוע"ר, ביאור הטעם מדוע בכל זאת מביא השו"ע גם את הדעה האחרת שכותב בסגנון ה"ויש אומרים" - ואכמ"ל בזה. ואכן בשוע"ר בסי' שצג [סעי' ב] לאחר שהביא ב' הדעות, מסיים: "והעיקר כסברא הראשונה". ואם כן, לכאורה סותרים פסקי השו"ע מסי' רסא לסי' שצג.

ובאמת שכבר עמד בסתירה זו בשוע"ר סי' רסא בקונטרס אחרון [סק"ג], ובתחילת דבריו נוטה שאכן הפסקים סותרים זה לזה, אלא שלהלכה קיי"ל כמו שכתוב כאן - עיין שם הוכחותיו לכך. אלא שלהלן בהמשך הדברים כותב: "ודאי צ"ל כיון שקיבל עליו שבת גרע מבין השמשות, ומיתסר בהטמנה כמו בשבת עצמה. ולא משום גזרה שמא ירתיח בתוספת שבת, דהא ודאי לא חמירא תוספת מבית השמשות . . אלא כיון שקיבל השבת, קיבל כל חומרותיה וסייגיה השייכים לעיצומו של יום - אע"ג דלא שייכי האידנא". (כלומר, אף ש"האידנא" בזמן תוספת השבת לא שייכת הגזירה שבגללה אסורה ההטמנה בשבת - גזירה שמא ירתיח - שהרי בין השמשות קדירות רותחות, ולכן התירו אז ההטמנה באינו מוסיף הבל, ומובן שכן הוא גם בזמן תוספת השבת, אלא שעכ"ז, קבלת האדם שבת על עצמו פועלת שמקבל בכך כל הומרות ודקדוקי שבת, גם כאלו שהסיבה לחומרא לא שייכת בשעה זו). ולאור דברים אלו כותב להלן: "ולפי מה (שכתב) [שכתבנו] שהטעם אינו משום תוספת, אלא משום שקיבל עליו חומרת עיצומו של יום - יש לתרץ דברי השולחן ערוך, שכאן פסק להחמיר ובסי' שצג ס"ב משמע דס"ל להקל . . משום ששם דקדק לכתוב קיבל עליו תוספת כו', וכאן דקדק לכתוב אחר עניית ברכו קבליה לשבת כו'. דהתם לא הזכיר כלל ברכו ולא תפילת ערבית, אלא שקיבל עליו סתם תוספת שבת כמו שמצות התורה היא להוסיף מחול (על הקודש) אף בלא תפילה, ודומיא דתוספת יוה"כ שהיא בקבלה בלבד . . ולהכי לא מיתסר בשבותים, דלא עדיף התוספת שהוא עשה מבין השמשות שהוא ספק כרת . . ועוד שגם הבין השמשות הוא בכלל התוספת בעל כרחו אף אם הוא יום, כיון שהוא סמוך לחשכה ממש, ואף שלא קבלו הרי מקובל ועומד הוא מהר סיני - ואפילו הכי התירו השבותים, כל שכן בתוספות שמקבל מדעתו. ועוד שכל המקבל תוספת, אדעתא דתוספות דרחמנא קא מקבל ולא יותר. אבל כשהתחיל ערבית של שבת, קיבל עליו עיצומו של יום ולא תוספת . . ולפיכך חלו עליו כל חומרותיו, ולהכי מיתסר אף בשבותים...".

והמעיין בדברי שוע"ר בסי' שצג [סעי' ב] בדין זה, יראה שאכן דבריו שם נכתבו על פי היסוד שבקונטרס אחרון זה [שבסי' רסא]. וז"ל: "והעיקר כסברא ראשונה בקבלת תוספת שבת בלבד, אבל אם התפלל תפלת ערבית של שבת, הרי קיבל עליו שבת עצמה, כיון שהתפלל תפלת ליל שבת, ונאסר בכל השבותים כמו בשבת עצמה...". עיין שם. ועל פי דברים אלו מובן הכל - וכפי שכתב שמדויק גם לשון השולחן ערוך - שבסי' רסא כתב: "אחר עניית ברכו אע"פ שעדיין יום הוא, אין מערבין ואין טומנין...". [עיי"ש בשוע"ר במסוגר שביאר שעניית ברכו היא "תפילת ערבית" בנדו"ד], משא"כ בסי' שצג לשונו הוא כאמור "...אם קיבל עליו שבת" וכו'". וכחילוק שכתב בשוע"ר, כן הבין גם הגאון בעל ה'נודע ביהודה' ב'דגול מרבבה' על השו"ע בסי' שצג, הו"ד ב'שערי תשובה' בסי' רסא [ס"ק ז ובשע"ת שנדפסו עם ה'משנה ברורה' הוא בס"ק א], ועיי"ש מש"כ בסברת החילוק בין אופני הקבלה.

וכאן המקום להעיר בקצרה, בדברי ה'חכמת שלמה' [מהרש"ק] שנדפס בדפוסי השו"ע המצויים [ריש סי' רסג], מש"כ בדברי ה'דרך החיים' [מהר"י מליסא] וכו'. והרואה יראה שלא עלתה על דעתו החילוק שבשוע"ר דלעיל - שהרי ביחס לדברי הדה"ח בנוגע ל"אם קיבלו שבת בתפילה מבעוד יום", משיב מדין תוספת שבת "דאינו עיקר שבת רק דהתורה אמרה שחייב להוסיף על השבת תוספת זה..." וכו' - עיין שם, ותבין.

והנה גם ה'משנה ברורה' בסי' רסא ב'ביאור הלכה' [ד"ה "אין מערבין"] עמד על סתירת פסקי השולחן ערוך האמורה, וכתב בשם כמה אחרונים: "דשם [בסי' שצג] איירי ביחיד שקיבל עליו שבת, והכא דקבלת שבת של ברכו שהוא על ידי הציבור חמיר טפי". [עיי"ש הפוסקים שבשמם מביא החילוק]. וצריך עיון, מדוע לא העתיק גם את חילוק ה'דגול מרבבה' שהובא ג"כ ב'שערי תשובה', שאילו מציין שם - וכאמור שבשוע"ר האריך בבירור והוכחת הדברים. והרי נפקא מינה רבתא איכא בין הביאורים בב' אופנים: א) אם התפלל ערבית ביחיד. ואכן מצאתי שהמ"ב להלן בסי' תקכז בשעה"צ ס"ק ט, שם לב שבשוע"ר "פסק להחמיר כשכבר התפלל מעריב אפילו ביחידות". ב) אם רוב הציבור קיבלו על עצמם בפירוש תוספת שבת, אך לא התפללו ערבית עדיין. שהרי לדעת שוע"ר והדגו"מ אין החילוק בין יחיד לציבור אלא בין קבלה שבתפילת ערבית, שבכך "קיבל שבת עצמה כיון שהתפלל תפלת שבת", לבין קבלה סתמית שלא על ידי תפילת שבת. ועיין ב'דרך החיים' להג' מליסא שנדפס בסידורים רבים, ב"דין אימת מתחיל איסור מלאכה בערב שבת" [סוף סעי' ה]. שנחלק על כל הפוסקים בנדון, ולדעתו גם לאחר התפילה מותר האדם בשבות לצורך מצווה וכו'. וב'חכמת שלמה' דלעיל הקשה על דבריו ומפלפל בהם, עיין שם - ואכמ"ל בזה.

ובכל אופן נראה, שברוב המקומות [בארה"ק וארה"ב] אין נוגע כיום למעשה "דעת המשנה ברורה" - כיצד הדין כאשר הציבור קיבלו תוספת שבת, אלא שלא התפללו עדיין ערבית וכו'. וזאת מכיון שנראה שגם לדעתו, הדברים אמורים רק כשהציבור מקבל עליו בפירוש את תוספת השבת, אבל כל שלא אומרים זאת בפירוש אף שחל עליהם מכח ה"מצווה ועומד" וכו', בזה גם לדעתו אין נאסרה ההטמנה וכיו"ב. ומוכח כן, דהנה לכאורה צריך עיון טובא לפי ה'משנה ברורה' שכתב שלא יתכן ההיתר להטמין ביה"ש "רק אם הוא במקום שאין שם צבור". וקשה, הרי הכל חייבים בתוספת שבת, וכיון שמקבל שבת לפני ביה"ש [בזמן ה"תוספת"], הרי שלא יתכן היתר להטמין בין השמשות? וכפי שכתבנו להקשות לעיל [בד"ה אלא שלכאורה]. ועל כרחנו לתרץ לדעתו, שקבלת היחיד אינה גורמת לאסור ההטמנה. אבל עדיין התמיהה במקומה עומדת, שהרי הדעה השניה בסי' שצג סבורה שאף בקבלת יחיד אסור להטמין [שהרי שם - בסי' שצג - מדובר בקבלת יחיד], ועפי"ז לא יתכן שום אופן שתהיה מותרת ההטמנה בין השמשות! ובאמת שביסוד הקושיא כבר עמד הגר"א בביאורו בסי' שצג - הו"ד בקצרה במשנ"ב סי' קסא [ס"ק כח] וב'שער הציון' שם [ס"ק כה] - וחילק דקבלה בפירוש חמירא טפי, והטמנה בביה"ש שהתירו מיירי כאשר לא קיבל בפירוש שבת, אלא שנאסר ממילא כו'.

ומעתה ניחזי אנן, בזמנינו [עד כמה שידוע לי] הרי אין מקבלים בפירוש בקבלה בפה כלל, שהרי מזמור שיר ליום השבת וכיו"ב אומרים [בארה"ק וברוב המקומות בארה"ב] לאחר השקיעה בדרך כלל - ומתי יקבלו שבת? שהרי קודם מנחה אין ראוי לקבל שבת, כמבואר בפוסקים דאין נכון להתפלל תפילת חול לאחר קבלת שבת. ואחר מנחה גם כן לו נהוג לקבל שבת בפירוש, ועל כרחינו לומר שסומכים על הא דמקובל ועומד מהר סיני, שממילא נאסר במלאכה כשהוא סמוך לשבת, ואין צריך לקבל בפירוש. ולפי זה, אפילו אדם שנמצא במקום ציבור שאומרים מזמור שיר ליום השבת אחר השקיעה, מכל מקום כל עוד אין רוב הציבור מקבל שבת בפירוש לפני השקיעה, אינו נגרם כל איסור בדין ההטמנה דבין השמשות כו'. ומה שהמ"ב כותב שהיתר הטמנה ביה"ש לא שייך במקום שיש ציבור, היינו לפי השו"ע שאומרים מזמור שיר ובואי כלה לפני השקיעה, וכפי שכתבו הפוסקים שכך היה מנהגם לקבל שבת, וגם כיום נהגו כן בכמה מקומות בחו"ל [ובפרט בארצות אירופה שהשקיעה מאוחרת מאד] בימות הקיץ. וכאשר נוהגים כן, לא שייך ההיתר להטמין ביה"ש כשיש צבור, כיון שהצבור קיבל בפירוש בתפילה את השבת קודם בין השמשות.

עכ"פ, איך שלא יהיה, מובן שכל שלא התפלל ערבית הוא או הקהל וכו' - אין בקבלת שבת של האדם על עצמו שלפני השקיעה, בכדי לאסור עליו ההטמנה וכיו"ב מהמנויים בסי' רסא שמותרים בין השמשות. ומכיון שכן, הרי שדברי שו"ת 'אגרות משה' שצוטטו בתחילת הדברים, וכפי שהדגשנו בדבריו, צ"ע. ועל פי המבואר לעיל, הרי שאין לומר שכוונתו שמכיון שרוב הציבור מקבלים על עצמם שבת מבעוד יום - וכלשונו: "שהרי הכל מקבלין שבת עוד קודם השקיעה" - שהרי ביארנו שגם לדעת המ"ב האמורה, כל עוד אינם מקבלים שבת בפירוש, ליתא לחומרא שלא להטמין. וזה הרי בוודאי שלא נהוג כיום, וכאמור. ואולי כוונתו, שבמקומו נהוג שמקבלים שבת בתפילת מזמור שיר וכיו"ב לפני השקיעה, וכפי שראיתי ממי שמקפידים אכן בכך.

אמנם מש"כ ש"הנשים העוסקות בהטמנה מקבלין שבת בהדלקת הנרות, ואחר קבלת שבת מפורש בשו"ע . . דאין טומנין" - כן מבואר בשוע"ר בקונטרס אחרון שם בהמשך דבריו - "וכ"כ הר"ן בהדיא גבי נר חנוכה קודם לנר שבת, דלפי שיטת בה"ג לכך ההדלקה היא אחרונה משום שאחר כך אסור להטמין". וכוונתו לדברי הר"ן במס' שבת [דף י, א וע"ב בדפי הרי"ף, ד"ה "ומדאמרי"], שם כותב בתו"ד: "וברייתא נמי בסוף פרקין מוכחא שהמלאכה האחרונה שהיו עושים בערב שבת היתה הדלקת הנר, דקתני התחיל לתקוע תקיעה שלישית סלק המסלק והטמין המטמין והדליק המדליק. ודאי שאדם יכול להטמין יותר סמוך לשבת מלהדליק את הנרות, דהא תנן בפרקין ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מדליקין את הנרות אבל מערבין וטומנין את החמין. וכיון שכן, איפכא הוה ליה למתני הדליק המדליק וסילק המסלק והטמין המטמין. אלא ודאי היינו טעמא, משום דרבנן הכי תקון שתהא הדלקה מלאכה אחרונה ושלא יעשה אחריה מלאכה כלל. והיינו טעמא . . ונמצא שהיא כתחילת שביתה וכקבלתה". ובסיכום ההוכחות לדבריו, כותב הר"ן: "וכיון דכל הני שמעתתא מוכחי שחכמים תקנו שתהא הדלקת הנר מלאכה אחרונה, מי שמדליק את הנר כבר הוא גומר בדעתו שלאחר מלאכה זו לא יעשה שום מלאכה אחרת - ואין לך קבול שבת גדול מזה". ומלשון הר"ן נראה ברור, שאכן קבלת השבת שנעשית עם ההדלקה היא בגדר קבלת עיצומו של יום, שנעשית [כדלעיל באריכות מהקו"א בסי' רסא] על ידי תפילת ערבית וכו'. ועפי"ז גם אם רק האשה הדליקה נרות בזמן שדרכן של נשים להדליק, ואילו האנשים עדיין לא קיבלוהו עליהם, מכל מקום חלה עליה קדושת שבת על כל פרטיה. וזאת למרות המבואר בשוע"ר סי' רסג [קו"א ס"ק ז] ש"אין ציבור לנשים" כו', עיין שם.

אמנם לדעת ה'משנה ברורה' שיחיד שקיבל עליו שבת לא מהני בנדו"ד - נמצא שבכגון דא אף שרוב הנשים הדליקו כבר, מ"מ כל עוד אינו הזמן שרוב הגברים מקבלים שבת, צ"ל הדין שלא נאסרה בשבותים הנ"ל. אלא שהמ"ב עצמו כנראה סבור שגם לנשים יש דין ציבור, עיין 'ביאור הלכה' להלן סי' תקכז [סעי' א ד"ה "ספק חשיכה"] שמבואר בדבריו שסבירא ליה שלאחר הדלקתן בערב שבת חלה עליהן קדושת שבת גם בנוגע לפרטים הנ"ל [עירוב הטמנה וכו']. שכותב שם "אם הנשים הדליקו נר . . שוב אי אפשר לעשות עירוב בשבילן אף שהוא עדיין יום . . ומשמע לכאורה שם דבהדלקת הנרות יש לו דין קבלה של ציבור . . אלא דיש לדון דאולי דוקא בשבת שמדליקין הכל בשעה אחת..." - עיי"ש מה שמחלק בין שבת ליום טוב וכו' וכו', ואכמ"ל יותר.

ולפלא שבספר 'תהלה לדוד' סי' רסא [אות י] מצאתי שדן בזה לשיטת שוע"ר והנוב"י וכתב: "ויש להסתפק הדלקת נרות לאשה דהוי קבלת שבת לדידן, כמבואר בסי' רסב סעי' י, אי דמי לעניית ברכו ולתפילת מעריב. דאפשר דוקא עניית ברכו ותפילת מעריב דחל עליו שבת בע"כ - כמבואר שם סעיף יא וסעיף טו, אבל הדלקת נרות כיון דיכולה להתנות שאינה מקבלת שבת בהדלקה זו, אם כן לא הוי אלא כמקבל עליו תוספת שבת מעצמו". ולאחר שדן ושקו"ט בזה, מסיים "וצריך עיון לדינא . . אפשר דיש להקל בהדלקת נרות". וכאמור ספיקו נפשט מדברי שוע"ר עצמו בנדון, בשם הר"ן. אלא שלאידך גיסא יש עדיין מקום למאי דמספקא ליה לתהל"ד, וזאת עפ"י מה שמצאתי בשו"ת 'חתם סופר' או"ח [סימן סה] שבסיום השקו"ט בדברי הבה"ג שהביא הר"ן בפרק במה מדליקין וכו' [שהעתקנו לעיל], מסיים: "ע"כ נראה דאפילו לשיטת ה"ג דהדלקה הוה קבלת שבת ואסור אח"כ במלאכה, ומשום כן אמרו הטמין המטמין ואח"כ הדליק המדליק - מ"מ היינו לכתחלה יש להקדים הטמנה להדלקה, אבל אי שכח והדליק, נהי דבשאר מלאכה נאסר אבל אהטמנה דרבנן בעלמא לא נאסר בדיעבד. וכן משמע מהראיה שהביא הר"ן . . וכן משמע להדיא מלשון חי' הר"ן סנהדרין שם . . מ"מ נראה לי פשוט דבדיעבד אם לא הקדים השבותים להדלקה מותר אח"כ". וכן מצאתי בשו"ת 'משיב דבר' [חלק א סימן כב] ששקו"ט ממש באותה הקושיא שדן בה החת"ס [בקשר לדברי הבה"ג וכו'], ולאחר אריכות הדיון וההוכחות לדבר, כותב: "אע"כ דאין קבלת שבת תלוי בהדלקת נרות, ועיקר האיסור הוא זמנה גרם, ושפיר תני אף דאסור להדליק והציבור כבר הדליקו אפ"ה בספק חשכה ספק אינה חשכה מותר לערב". עיין שום עוד בדבריהם, אריכות הדברים בהוכחת יסודות ההלכה. ומכל מקום הכרענו בפנים להחמיר בזה, היות וכאמור מבואר כן בדברי שוע"ר, והכריע כן למעשה בשו"ת 'אגרות משה', והתהל"ד נסתפק בדבר. ובכלל איני יודע האם גם דעת ה'חתם סופר' לחלק ביסוד הדברים שהותרו לאחר קבלת שבת כדעת שוע"ר והדגו"מ האמורים - שיתכן שעל פי יסוד חילוקם ליתא להכרעתו.