שליח כ"ק אדמו"ר - שערמאן אוקס, קאליפורניא
בגליון דחגה"ס [תתמד] (עמ' 66 ואילך), בארנו בארוכה דעת כ"ק אדה"ז (בניגוד לדעת המשנ"ב וכו') דרבית דרבנן מותר במקום מצוה וכמו בסעודת שבת וכדו'.
והבאנו כלל חשוב בדיני רבית, דכל מקום שאין רבית להמלוה, אין רבית להלווה. ועפי"ז הסברנו דברי אדה"ז בשו"ע סי' רמב ובקו"א ע"ש באורך.
וכתבנו שם, שכמו שבמקום שאין רבית להמלוה אין רבית להלוה, כמו"כ י"ל שכשאין רבית להלוה - ולמשל הלוה הוא עני וצריך כסף לסעודת שבת ואין דרך אחרת אלא להלוות ברבית - הנה אז אין רבית להמלוה להלוות לו ג"כ ברבית דאל"כ ממי ילוה? וכתבנו הדברים מסברא בלי מקור, רק הסברנו שאולי זהו כוונת אדה"ז בקו"א שם.
כעת אנה לידי מקור מפורש לזה והוא ב'ספר המצע' נדפס בסוף שו"ע יו"ד ח"ב שהוא הערות וביאורים על ספר 'כרתי ופלתי' (מהר"ר יונתן אייבשיץ ז"ל) בסי' קעז סע' יב ד"ה "המקבל" (בדפוסי השו"ע הוא דף קכב ע"א) וז"ל: "וקשה אכתי לוה מי שרי ללות ע"ז, ליתן לו רשות לקרות בו, הא איהו קא יהיב רביתא, וא"ל דכיון דצורך מצוה היא הוי עביד לי' בלא"כ וכו', וע"כ כיון דשרי בזה המלוה להלוות דצורך מצוה היא, שרי' נמי ללוה ללוות, ומינה איפכא, כיון דצורך פיקוח נפש הוא, חששו פן ואולי לא ימצא איש בנקל שרוצה ללוות בלי רבית, והתירו מכל וכל רבית בזה, וטעמא דהפקר ב"ד הפקר, ואפקורי אפקרי ב"ד להנך זוזי דלוה לגבי מלוה. וכן אתה מוצא בהרבה מקומות עיין ר"ן נדרים". ע"כ וע"ש באורך.
נמצא, שלדעתו כל מקום שמותר ללות ברבית, זה מותר הן להלוה ללוות והן להמלוה להלוות, ומטעם הפקר ב"ד - דלאותה הלוואה כאילו נפקע לגמרי הן להלוה והן להמלוה איסורי רבית.
וזה בדיוק כדברי אדה"ז, ודלא כהמשנ"ב בזה, דמתיר רק להלוות מגוי, דממלוה ישראל אסור בכה"ג.
Download PDF