תושב השכונה
הנה ראיתי שכתב הרב איה"ס שיחי' בגליון תתכב עמ' 58 בדין שופר שציפהו זהב. ומביא מספר מועדים בהלכה ושואל שם על האבני נזר ומקשה עליו וע"ש.
ולעניות דעתי כדאי להביא את הדברים כהויתן ובמילא אולי יתורצו קושיותיו ובדרך אגב אביא את מה שעלה בדעתי להקשות על האבני נזר, ואם מישהו יוכל לתרץ אהי' מכיר טובה.
וז"ל המועדים בהלכה: בדין שחידש הרמב"ן הרחיק את השופר מפיו ותקע לא יצא ידי חובתו, הרב המגיד הביא את הדין, אחריו הטור והשו"ע, (גם רבינו הזקן הביאו בשולחנו סי' תקפו סי"ט וז"ל הרחיק את השופר מעט מפיו ונפח בו ותקע בו לא יצא י"ח כיון שיש הפסק מעט בין פיו לשופר עכ"ל ובמ"מ שם מובא שהדין הזה מקורו ברמב"ן אלא שכנראה הרמב"ם לא סבר כמותו כי לא הביא את הדין הזה) הרמב"ן למד את דינו מדין ציפהו זהב במקום הנחת הפה שפסול - אם חציצה פוסלת סימן שההפסק פוסל.
אמנם הוכחה זו לכאורה אינה מובנת. דהחציצה וההפסק אינם דבר א', ומנין להרמב"ן ללמוד זמ"ז?
והנה בביאור הדבר כתב האבני נזר (בתשובתו שבראש ספר "חלקת יואב"): האחרונים מקשים על דין ציפהו זהב למה הוא חוצץ והרי הזהב נעשה לשם נוי "וכל לנאותו אינו חוצץ"? (עי' סוכה לז ע"א) אלא שהרמב"ן כתב (פרק ג' מהלכות בכורות) ש"מין במינו אינו חוצץ" לא נאמר אלא במקום שאין צורך בנגיעה, אבל כשצריכים נגיעה אף מיב"מ הוא הפסק. מין במינו אינו פועל איחוד בין שני החלקים המופסקים, אלא רואים אותו כאילו אינו. וזהו שאמר הרמב"ן כאן: מכיון ש"ציפהו זהב" פוסל, אע"פ שהוא "לנאותו" סימן שצריך נגיעה בשופר ואז אינו מועיל לא "מין במינו" ולא "לנאותו" עכ"ל המועדים בהלכה.
וביאור דבריו שכמו שמי במינו אינו חוצץ ואעפ"כ אינו פועל איחוד בין שני החלקים המופסקים כמו"כ נאמר בנידון שאע"פ שכל לנאותו אינו חוצץ אבל אינו פועל איחוד בין שני החלקים המופסקים. ומכיון שציפהו זהב פוסל אע"פ שכל לנאותו אינו חוצץ , מזה גופא ראי' שצריך נגיעה בשופר וא"כ אפילו הפסק של אויר בין פיו לשופר פוסל. וק"ל
אמנם כשמעיינים בגמ' זבחים יט ע"א "בעי רבא נכנסה לו רוח בבגדו (והבדילו מבשרו בשעת עבודה, רש"י) מהו? על בשרו בעינן והא ליכא, או דלמא דרך לבישה בכך. עכ"ל הגמרא.
והנה לכאורה הבעיא של רבא אינה מובנת, ומה בכך אם חלק א' מבגדו אינו נוגע בבשרו האם פוסלים את כל העבודה בשביל זה? והאם מחייבים אותו ללבוש בגד צר כ"כ שחונקו ומחבקו לגמרי בלי אפשרות לשום אויר להכנס בין בגדו לבשרו והרי לא נתנה תורה למלאכי השרת א"כ מהי האיבעיא של רבא?
אלא שנראה לי שבאים עליו מטעם "כל הראוי לבילה" ז.א. אם יש רק אפשרות שהבגד שלו יגע בבשרו אז הנגיעה בבשרו אינה מעכבת, אז אין צורך שהבגד שלו יגע ממש בבשרו כל הזמן, אלא שצריך להיות ראוי לנגוע אע"פ שאינו נוגע. אבל כאשר נכנסה הרוח בין בשרו לבגדו אז בשעה זו הרוח מונעת שתהי' אפשרות של נגיעה בבשרו, א"כ נפסלת עבודותו מטעם בילה מעכבת בו. ולפ"ז מובנת האיבעיא דרבא בנכנסה לו רוח בין בשרו לבגדו.
ואולי אפשר לתרץ שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת הוא רק באם אינו מתנהג באופן יוצא מהרגיל, כמו באם לא בלל את השמן יפה יפה אז לא עשה בזה שום מעשה יוצא מהרגיל כי כך דרך בנ"א לבלול בדרך נורמלי, וכן בבגדי כהן כך הוא הדרך ללבוש הבגדין וא"כ אפי' אם הבגדים אינם נוגעים בכל מקום ממש אינו חורג בזה מהמנהג הרגיל, אז בזה משתמשים בהכלל של "כל הראוי לבילה", אבל אם עושה דבר שהוא היפך ממנהג בנ"א כמו בהרחיק את השופר מפיו שזה דבר בלתי רגיל כלל, אלא שרוצה להשתמש בכלל של "כל הראוי לבילה" כאילו הי' נוגע אז לא אמרינן אין בילה מעכבת, אלא בילה מעכבת וגם נגיעה בשופר מעכבת.
Download PDF