בנוגע לאוחז בין ברכת המצוות לעשייתן (כלומר אחר הברכה וקודם שהתחיל המצווה), פסקו התהל"ד (סי' כה ס"ז) והקצה"ש (סי' לז ס"ק כג, וכן הוא בספרו שנות חיים סי' ג ס"ז) דאין להפסיק אפילו לעניית אמן על ברכה זו עצמה ששומעה מאחרים.

[וראיה לדבר הביאו מהא דכתב אדה"ז בסי' נט (ס"ד) ד"י"א שאחר סיום ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה לא יענה אמן שלא להפסיק בין קריאת שמע לברכה שלפניה כמו שאסור להפסיק בין כל דבר מצוה או דבר הנאה שמברכין עליו להברכה שלפניו", ואף מאן דס"ל שם דעונים אמן לא פליג אלא משום "שברכות קריאת שמע אינן דומות לשאר ברכות המצות שהרי אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות קריאת שמע"].

ולכאורה יש להקשות על כך מהא דכתב אדה"ז בסי' תריט ס"ח (גבי ברכת שהחיינו ביום הכיפורים): "ומן הדין היה נכון שכל הקהל יצאו ידי חובתן בברכת השליח ציבור ולא יברך כל אחד ואחד בפני עצמו, לפי שברוב עם הדרת מלך כמ"ש בסימן רצ"ח, אלא שעכשיו על הרוב אין השליח ציבור מכוין כלל להוציא אחרים, לכן יברך כל אחד ואחד לעצמו בלחש, ויזהר לסיים קודם שיסיים הש"ץ כדי שיוכל לענות אמן אחר ברכת הש"ץ, וכן הדין בברכת הלל וכן הדין בברכת הלולב שבבית-הכנסת". עכ"ל.

וממשמעות דברי אדה"ז אלו עולה דבברכת ההלל והלולב (שהן ברכת המצוות) שרי להפסיק ולענות אמן אחר הש"ץ.

ב

אלא דיש לדון בכוונת אדה"ז במה שכתב "וכן הדין", דאפשר שכוונתו רק ארישא, שלא בעי להשוותם אלא לענין הדין דיש לכל אחד לברך לעצמו ואין לסמוך על שמיעה מהש"ץ, אך לגבי הדין דיש להזדרז כדי לענות אמן אחר הש"ץ בזה אינם שווים, ואכן בברכת ההלל והלולב אין לענות אמן אחר הש"ץ.

ויש לדון בזה בהקדים מה שכתב אדה"ז שם ד"יזהר לסיים קודם שיסיים הש"ץ כדי שיוכל לענות אמן אחר ברכת הש"ץ", וכן כתב גבי ברכות ק"ש (סי' נט ס"ה) "יזהר למהר לסיים הברכה קודם שיסיים הש"ץ כדי שיענה אמן אחריו".

ולכאורה דין זה, דיש חיוב להזדרז לסיים הברכה כדי דיוכל לענות אמן - סותר למה שכתב רבינו גבי ברוך שאמר (סי' נא ס"ג) וז"ל "אם סיים ברוך שאמר קודם שסיים הש"ץ עונה אחריו אמן", ומכאן עולה להדיא דאין חיוב לסיים הברכה קודם הש"ץ.

והנה הבית יוסף בסי' נא (גבי ברוך שאמר) הקשה כן על הטור וז"ל: "וגדולה מזו כתב רבינו בסימן נ"ט בשמו שכשהיה מגיע לסוף ברכה מברכות ק"ש היה ממהר לסיים לענות אמן אחר ברכת החזן, ומה שלא כתב כאן שימהר לסיים כדי שיענה אמן אחר שליח ציבור - נראה משום דלא קאמר הרא"ש שחייב אדם שיסיים מהרה כדי שיענה אמן אלא שהוא היה נוהג כך, אבל שאר כל אדם הרשות בידו, אם ירצה למהר לסיים ואם לא ירצה למהר לא ימהר ומכל מקום כשיסיים קודם החזן יש לו לענות אמן אחריו". עכ"ל. אך בדברי אדה"ז אין לפרש כן, דהרי כתב להדיא הלכה למעשה - "יזהר למהר".

ג

ולכאורה יש ליישב דדין זה הוא רק באותם ברכות שיש עדיפות לצאת בהם י"ח בשמיעה מהש"ץ, וכהטעם שכתב אדה"ז בקשר לדין זה בברכת המזון בזימון, וז"ל: "נכון שיאמר בלחש מלה במלה עם המברך כל ברכה וברכה ואפילו החתימות, לפי שאין כל אדם יכול לכוין לשמוע כל תיבה ותיבה מפי המברך ואם באמצע יפנה לבבו ולא ישמע איזו תיבה המעכבת לא יצא ידי חובתו.

ובחתימות ימהר לסיים קודם שיסיים המברך כדי שיוכל לענות אמן אחריו כמו שנתבאר בסי' נ"א ונ"ט, ואע"פ שאין מזמנין אלא כשמצטרפין לברך כולם ברכת המזון בבת אחת דהיינו שאחד מברך לכולם ולא כשכל אחד מברך לעצמו שאין כאן זימון כלל כמ"ש בסי' קצג, מ"מ כיון שכל ברכת המזון עד החתימה אומרים כולם יחד מלה במלה עם המברך ברכת המזון - ה"ז כאמירה אחת וגם החתימות הם חוזרים ושומעים מפי המברך ועונים אמן אחריו כמו כשאחד מברך לכולם ממש". עכ"ל.

כלומר כיון שיש ענין לצאת ידי חובת ברכת המזון בשמיעה מהמזמן, אלא שאי אפשר לנהוג כן (מחמת חיסרון כוונה), ע"כ יש לשמוע עכ"פ החתימות ולענות אמן אחריו, והרי זה "כמו כשאחד מברך לכולם ממש".

ולפי"ז י"ל דכן הוא ממש בברכות ק"ש, דהרי גם שם כתב רבינו דכיון דאין סומכין על שמיעתן מהש"ץ יש לנהוג בעצה זו שיאמרה יחד עם הש"ץ, ובחתימות יסיים לפניו כדי לענות אמן, וז"ל: "הואיל וברכות קריאת שמע הן ארוכות אין לסמוך על שמיעתן מהש"ץ אפילו בציבור כי שמא יפנה לבבו באמצע הברכה לדברים אחרים ולא ישמע מהש"ץ לכן יש לומר כל הברכה בנחת עם הש"ץ ואז אע"פ שיפנה לבבו (ויקרא מקצתה בלא כוונה) יצא (שהכוונה אינה מעכבת בדיעבד אלא בפסוק ראשון של קריאת שמע ובברכה ראשונה של תפלת י"ח) ויזהר למהר לסיים הברכה קודם שיסיים הש"ץ כדי שיענה אמן אחריו כמ"ש בסי' נ"א"1.

וכן הוא ממש בברכת שהחיינו (ביוה"כ), שהרי גם שם לכתחילה היו צריכים לשמוע הברכה מהש"ץ, כנ"ל ש"מן הדין היה נכון שכל הקהל יצאו ידי חובתן בברכת השליח ציבור ולא יברך כל אחד ואחד בפני עצמו, לפי שברוב עם הדרת מלך כמ"ש בסימן רצ"ח, אלא שעכשיו על הרוב אין השליח ציבור מכוין כלל להוציא אחרים, לכן יברך כל אחד ואחד לעצמו בלחש", וע"כ יש לומר שמה שכתב שם בהמשך דבריו "ויזהר לסיים קודם שיסיים הש"ץ כדי שיוכל לענות אמן אחר ברכת הש"ץ" - הוא כדי שבכ"ז יהיה "כמו כשאחד מברך לכולם ממש", כנ"ל (אך העצה שיאמר עם הש"ץ עד החתימה לא שייכא הכא, דהרי (שלא כברהמ"ז וברכות ק"ש) שהחיינו היא ברכה קצרה).

ואולי יש להוסיף דהאמור גם מתיישב בשכל הפשוט, דדוחק לומר שבכל מקום שאדם יודע שתכף תבוא עניית אמן - עליו להזדרז ולסיים הברכה שאוחז בה, ואף לא ראינו שנהגו להקפיד בזה.

ד

ולפי כל זה נמצאנו מחזקים את שאמרנו בנוגע לברכת ההלל והלולב, שכוונת אדה"ז ב"וכן הדין" קאי רק ארישא, שאין לסמוך על שמיעתן מהש"ץ, אך לא אסיפא ד"יזהר לענות אמן". דהרי ברכת ההלל והלולב חשיבי ככל ברכת המצוות עליהם נאמר (שוע"ר סי' ריג ס"ו) "בברכת המצות אם כל אחד עושה מצוה בפני עצמו אף שכולן מצוה אחת כגון שכל אחד מתעטף בציצית או לובש תפילין הרשות בידם אם רצו אחד מברך לכולם כדי לקיים ברב עם הדרת מלך ואם רצו כל אחד מברך לעצמו". (משא"כ ברכת שהחיינו ביום הכיפורים הוא בכלל מה שכתב אדה"ז שם "כל מקום שאחד פוטר את חבירו בברכת הנהנין מפני קביעותם יחד או מפני שנהנים ביחד מצוה שאחד יברך לכולם ולא כל אחד לעצמו שנאמר ברב עם הדרת מלך").

וכן נראה במקור דברי רבנו, דהמעדני י"ט (הובא בא"ר ס"ק יב) שהביא הדין דימהר לסיים כדי לענות אמן כתב כן רק לענין שהחיינו, והמג"א (ס"ק ג) והא"ר (שם) שהשוו את ברכת ההלל והלולב לברכת שהחיינו לא כתבו כן אלא לענין שיברך כל אחד לעצמו, עיי"ש.

1) ומש"כ אדה"ז שם, שברכות ק"ש "נתקנו לאמרם בפיו או שישמע אותן ברוב עם שהיא הדרת מלך כשט' שומעין מאחד ועונין אחריו אמן", נראה דאין כוונתו שאף כשיש עשרה יכול לנהוג כרצונו ולאומרם לעצמו, אלא כוונתו ד"נתקנו לאומרם בפיו" - כשאין עשרה, "או שישמע אותן כו'" - כשיש עשרה. דכשיש עשרה מעיקר הדין יש לאומרם ברוב עם.